Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> ערעור אזרחי מס' 4294/90 עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נגד רחמני ושות' מימון בע"מ
 
(פ"ד נ (1) 453)
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 

ערעור אזרחי מס' 4294/90

 
 
 
השופטים:        כבוד הנשיא א' ברק,
                        כבוד השופט ג' בך,
                        כבוד השופט י' קדמי
 
 
 
המערער:          עיזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל
 
ע"י ב"כ עו"ד א' בלייר
 
 
נ  ג  ד
 
 
המשיבים:        1.         רחמני ושות' מימון בע"מ
                        2.         יצחק הניג
                        3.         ישראל נחימובסקי
 
ע"י ב"כ עו"ד מ הוברמן
 
 
 
 
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת ר' שטרנברג-אליעז) מיום 3.9.90 בת"א 2619/87.
 
 

 

                                                פסק דין

 
השופט י' קדמי:        1פתח דבר
 
זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו (כבוד השופטת ר' שטרנברג-אליעז) בת"א 2619/87, ולפיו חוייב המערער בתשלום סך 255,550 ₪ - בצירוף הפרשי הצמדה וריבית – הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין; וכן על שתי החלטות ביניים שניתנו במסגרת הדיון בתיק האמור, בהמ' 10746/89 ובהמ' 10081/89.
 
2.         העובדות
 
להלן, בתמצית, עיקרי העובדות הדרושות לבירור הערעור, כפי שאלו עולות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי:
 
א.         לאחר מות בעלה, הייתה המנוחה שעיזבונה הוא המערער (הנתבעת בבית המשפט המחוזי; ולהלן – המערערת) לבעלים של מפעל טקסטיל (להלן – המפעל). את עסקי המפעל ניהלו בפועל – לצדה של המערערת – בנה, מאיר רינסקי, וחתנה, יצחק הניג (המשיב 2); ושניהם היו בעלי זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת.
 
ב.         המשיב 2 משך בחתימת ידו ארבעה עשר שיקים עוקבים (להלן – השיקים) מחשבון הבנק של המערערת, לפקודת ארי"צ סחר (1984) בע"מ (להלן – החברה הנפרעת). על כל אחד מהשיקים מוטבעים בדפוס פרטיה האישיים של המערערת, כפרטי בעל החשבון שעליו נמשך השיק – כפי שמחייב היום הדין – כדלקמן:
 
 
"חיה לאה רינסקי
 
הקישון 20, תל אביב
 
טל. 823261".
 
 
ג.          החברה הנפרעת הסבה את השיקים למשיבה 1, חברת רחמני ושות' מימון בע"מ (התובעת בבית המשפט המחוזי; ולהלן – חברת המימון או המשיבה); והמשיב 3, מנהל החברה הנפרעת (להלן – מנהל הנפרעת), חתם ערבות אוואל לטובת חברת המימון במסמך נפרד.
 
ד.         חברת המימון הסבה את השיקים לחברות מימון שונות; ומשאלה לא נפרעו- שילמה היא את תמורתם לחברות המימון שבאו אחריה בסדר ההיסב, ונותרה אוחזת בשיקים.
 
ה.         חברת המימון תבעה מהמערערת ומהמשיב 2 (חתנה ומושך השיקים) לפרוע את השיקים; ומשסירבו השניים – פנתה לבית המשפט קמא בתביעה שטרית, בסדר דין מקוצר, כנגד הנתבעים הבאים:
 
(1)        המשיב 2, מכוח חתימתו על השיקים כ"מושך".
 
(2)        המשיב 3 (מנהל החברה הנפרעת), מכוח הערבות האישית שנתן לפירעון השיקים; והחברה הנפרעת עצמה, מכוח היותה המסבה הראשונה.
 
(3)        המערערת, שהשיקים נמשכו על חשבון הבנק שלה, מכוח היותה בעלת החשבון; ואשר חתימתו של המשיב 2 כמושך, נעשתה על ידיו כ"מורשה" מטעמה.
 
ו. (1)     המשיב 2, אשר עזב את הארץ והשאיר אחריו חובות כבדים, ומנהל החברה הנפרעת, שהוכרז כפושט רגל – לא התגוננו; ולבקשת חברת המימון, ניתן נגדם פסק דין לתשלום סכום השיקים.
 
(2)     החברה הנפרעת נכנסה להליכי פירוק; ועל כן לא ניתן היה להיפרע ממנה.
 
(3)     במצב דברים זה התנהלה התביעה כנגד המערערת בלבד.
 
ז. (1)     עילת התביעה כנגד המערערת על פי כתב התביעה המקורי הייתה עילה שטרית, מכוח השיקים הנושאים את פרטיה האישיים כבעלת החשבון שעליו נמשכו. בעקבות הערתו של בית המשפט כי על מנת לבסס עילה שטרית יש לציין בכתב התביעה מי מבין הנתבעים חתם על השיקים כמושך, תוקן כתב התביעה והוספו לו פרטים, ולפיהם המושך הוא המשיב 2, והוא חתם על השיקים בשמה של המערערת, במסגרת ניהול עסקי המפעל בשליחותה.
 
(2)    לאחר שניתן כנגד המשיב 2 פסק דין – בהיעדר הגנה – לתשלום השיקים, ביקשה המערערת למחוק את התביעה נגדה על הסף; וזאת משום שאם מדובר במשיכת השיקים במסגרת יחסי שליחות, יש בחיובו האישי של השלוח (המשיב 2) כדי לפטור את השולח (המערערת). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המחיקה על הסף, לאחר שראה את פסק הדין שניתן כנגד המשיב 2 כאמור כפסק דין על תנאי, והתנאי הוא שהתביעה העיקרית כנגד המערערת תידחה.
 
(3)     יצוין כבר כאן: תיקון כתב התביעה לא הוסיף – לפחות לא במפורש – עילת תביעה חלופית לעילה השטרית; ותכליתו – ככל שניתן ללמוד מעמדתו של בא כוח המשיבה לאורך הדיון כולו – התמקדה בהצבת תשתית לחיובה של המערערת על פי השיקים מכוחה של "חתימת הרשאה" שחתם עליהם המשיב 2 מטעמה.
 
ח.         בסיום הדיון בבית המשפט המחוזי חויבה המערערת לשלם לחברת המימון את תמורת השיקים; וזאת – לא מכוח העילה השטרית הנעוצה בשיקים בתור שכאלה, אלא מכוחה של עילה חוזית, הנעוצה בעיסקת מימון שנקשרה – לפי קביעת בית המשפט – בין המשיבה לבין המשיב 2 כשלוחה של המערערת (ואשר במסגרתה נמשכו על ידיו השיקים נושא התביעה).
 
ט.         בין מתן פסק הדין בבית המשפט קמא לבין הגשת הערעור נפטרה המערערת, והערעור הוגש על ידי עיזבונה.
 
  1. ההכרעה בבית המשפט המחוזי
 
להלן יוצגו, בתמצית, עיקרי קביעותיו של בית המשפט המחוזי, ככל שהדבר דרוש לבירור הערעור:
 
א.         העילה השטרית
 
(1)        השאלה הראשונה שהציג לעצמו בית המשפט המחוזי בהקשר זה הייתה, אם המערערת חייבת בתשלום השיקים שחוללו – אף שהיא עצמה אינה חתומה עליהם – לנוכח שלוש העובדות הבאות: ראשית – השיקים משוכים על חשבונה של המערערת ופרטיה מוטבעים על פני השיקים כבעלת החשבון; שנית – חתימת המושך היא חתימתו של המשיב 2, שהינו בעל זכות חתימה בחשבון המערערת לצורך עסקי המפעל; ושלישית – לצד חתימת המושך לא מצוי רישום כלשהו, המלמד על כך שהחתימה נעשתה על ידיו בשם המערערת או כשלוח שלה.
 
(2)        לצורך מתן תשובה לשאלה האמורה נזקק בית המשפט המחוזי להוראות הסעיף 25 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן – הפקודה), אשר זו לשונו:
 
 
"25.      החותם בתור מורשה או בבחינת נציג
 
(א)       מי שחתם על שטר בתור מושך או מֵסֵב או קַבָּל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל לא בְרָשות או שחרג מתחום רָשותו יהא חב על פי השטר חָבוּת אישית".
 
 
ההלכה הפסוקה אצלנו, בעקבות הפרשנות הנוהגת באנגליה בעניין זה, אומרת, כי מי שמושך שיק כשלוח של אחר – קרי: חותם עליו "חתימת הרשאה" – חייב להוסיף לצד חתימתו מילים מפורשות המורות על כך שהוא חותם כמורשה; שאחרת ייחשב כמי שמשך את השיק באופן אישי ולא יותר למחזיק בשיק, במסגרתה של תביעה שטרית, להוכיח את שליחותו.
 
כנגד הגישה האנגלית הדווקנית – שאומצה על ידינו כאמור – התגבשה בהקשר זה בארצות הברית גישה גמישה יותר, ולפיה: די בכך שניתן ללמוד מן הפרטים המצויים "על פני השטר" כולו –ולאו דווקא לצד חתימת המושך – שהשטר נמשך מכוח הרשאה, כדי להתיר למחזיק להוכיח את ההרשאה  ולהביא לחיוב המרשה על פי השטר.
 
(3)        הגישה האמריקנית נראתה בעיני בית המשפט המחוזי כגישה הראויה לאימוץ, והוא מצא אחיזה לעמדתו בהערתו של הנשיא י' זוסמן בספרו דיני שטרות (אמינון, מהדורה 6, תשמ"ג) 44, ובהוראותיו של חוק שיקים ללא כיסוי, תשמ"א-1981, ותקנותיו, שלפיהן חייבים הבנקים המנפיקים שיקים לציין את הפרטים האישיים של בעל החשבון על גבי השיקים. הטלת החובה האמורה על הבנקים מקימה, לשיטתו של בית המשפט המחוזי, הנחה לכאורה – לזכותו של המחזיק בשיק – כי השיק חתום בידי בעל החשבון או מטעמו, ופותחת לפניו את הדרך להגשת תביעה שטרית כנגד בעל החשבון.
 
(4)        ברם, על אף עמדתו האמורה בחר בית המשפט המחוזי שלא להכריע  את הדין על פי העילה השטרית, ובחן אם יש בחומר הראיות שבא לפניו כדי לחייב את המערערת בתשלום השיקים מכוחה של "עיסקת יסוד", שבמסגרתה נמשכו השיקים על ידי המשיב 2 כשלוח של המערערת. וכך באו הדברים לכלל ביטוי בפסק הדין:
 
 
"ניתן להשאיר בצריך עיון את השאלה, האם אפשר לחייב את הנתבעת על פי השיקים בעילה השטרית, שכן התביעה המתוקנת כוללת הן עילה שטרית והן עילה על פי עסקת היסוד, כנגד הנתבעת 1 (המערערת – י' ק'). כך עולה מהסעיפים 4 ו-9 לכתב הטענות המתוקן".
 
 
(5)        אמנם, בהמשך פסק הדין הוסיפה השופטת המלומדת וציינה, בין היתר, כי:
 
"השאלה האם ניתנה הרשאה במובן הסעיף 25 לפקודת השטרות, נבחנת על פי דיני החיובים ובמיוחד חוק השליחות, תשכ"ה-1965.  הנה כי כן, בין אם המדובר בעילה שטרית ובין על פי עסקת היסוד מתייחסים אל אותן עובדות הנבדקות על פי תחום משפטי זהה".
 
 
ברם, אין בתוספת זו כדי ללמד שבית המשפט חזר בו מהחלטתו להותיר את שאלת חיובה של המערערת על פי העילה השטרית ב"צריך עיון"; והיא נועדה להבהיר, כי לשיטתו של בית המשפט השאלה אם המשיב 2 היה מורשה נבחנת על פי אותם מבחנים לעניינן של שתי העילות.
 
(6)        יהיו הדברים כאשר יהיו, אין בתוספת האמורה כדי לבטל את המבחין והמבדיל בין שתי העילות בהקשר הנדון כאן: אם בעילה שטרית המדובר – חוסמת הוראת סעיף 25 לפקודה את הדרך להוכחת "הרשאה" של המושך בראיות חיצוניות לשיק; ואילו אם בעילה חוזית המדובר – פתוחה הדרך להוכחת ה"הרשאה" של השלוח עושה העיסקה. כאמור, במקרה דנן, בחרה השופטת המלומדת באפשרות האחרונה.
 
ב.         העילה החוזית
 
(1)        לשיטתו של בית המשפט המחוזי, חייבת המערערת בתשלום סכום השיקים כמי שהייתה צד לעיסקת הלוואה שניתנה לה על ידי החברה המממנת, ואשר השיקים נועדו להחזרתה. לעניין זה קבע בית  המשפט המחוזי, כי משיכת השיקים לזכות החברה הנפרעת לא הייתה אלא צעד פורמאלי, שנועד לקבוע "ערב נוסף" לפירעון השיקים, וכי למעשה המדובר בעיסקת מימון שנקשרה במישרין בין המערערת לבין חברת המימון (בפסק דין זה – עיסקת היסוד), והמשיב 2 חתם על השיקים כשלוחה של המערערת במסגרת הרשאתו.
 
(2)        בעניין זה, סמך בית המשפט המחוזי את קביעותיו על עדותו של מנהלה של חברת המימון, מר סביח (להלן – סביח), אשר העיד, כי עסקי המפעל התנהלו על ידי בנה של המערערת וחתנה, המשיב 2, בשם המערערת ומטעמה, וכי השניים היו שלוחיה של המערערת בכל הקשור לעסקי המפעל, לרבות עיסקאות המימון שנקשרו עם חברת המימון באמצעות השיקים שמשך המשיב 2 לפקודת החברה הנפרעת. מנהלה של חברת המימון הבהיר בעדותו, כי התעניין במצבה הכלכלי של המערערת, כמי שעמה הוא עושה עסקים, ואפילו שמע ממנה – כפי ששמע מחתנה ומהמשיב 2 – כי היא עתירת נכסים וכי אין לו לחשוש שמא השיקים לא ייפרעו.
 
(3)        על רקע עדותו של מנהל חברת המימון – שנמצא לה חיזוק בדברי המערערת עצמה – הגיע בית המשפט המחוזי לכלל מסקנה כי המשיב 2 פעל כשלוח של המערערת מכוח "הרשאה מכללא", שבאה לכלל ביטוי בהתנהגותה במשך השנים שבהן קיימה חברת המימון עסקים עם המפעל, וכי על כן מנועה המערערת "מלהתכחש" לחבותה האישית על פי השיקים, אף שחתימת המושך היא של המשיב 2.
 
ג.          במצב דברים זה קבע בית המשפט המחוזי, כי יש לראות את המשיב 2 כמי שעשה עיסקת מימון עם המשיבה כשלוח של המערערת, וכי המערערת חייבת בתשלום סכום השיקים על פי דיני השליחות – כ"שולחתו" של המשיב 2 – מכוח עיסקת המימון (ולא מכוחה של "חתימת הרשאה" שחתם המשיב 2 על השיקים).
 
4.         טענות המערערת כנגד החלטות ביניים
 
לצד הטיעון לגופו של עניין, העלתה המערערת השגות כנגד שתי החלטות ביניים שניתנו במהלך הדיון, ולטענתה בקבלת השגות אלו יש כדי לתמוך בקבלת הערעור כנגד חיובה בפירעון השיקים. ואלה, בתמצית, עיקרי הטענות:
 
א.         המ' 10081/89: דחיית התביעה על הסף
 
(1)        המערערת ביקשה מבית המשפט המחוזי לדחות את התביעה נגדה על הסף בטענה, כי משחויב המשיב 2 – על פי בקשת המשיבה – לפרוע את השיקים אישית כ"מושך", שוב לא ניתן לחייב גם את המערערת בתשלום השיקים כ"שולחתו" של המשיב 2, וזאת משום שעל פי דיני השליחות, מקום שהשלוח מחויב אישית – השולח פטור, כאמור, בית המשפט קמא דחה את בקשת המערערת. את דחיית הבקשה נימק בית המשפט קמא, בין היתר, בכך שעילת התביעה כנגד המשיב 2 הינה חלופית לזו המוצגת כנגד המערערת; ועל כן יש לראות את פסק הדין שניתן כנגד המשיב 2 כפסק דין על תנאי, והתנאי הוא שהמערערת לא תחויב על פי העילה העיקרית.
 
(2)        טענתו של בא כוח המערערת היא, כי שגה בית המשפט המחוזי בדחותו את הבקשה למחיקת התביעה על הסף כנגד מרשתו; וזאת בעיקר בשל כך שבפסק הדין שניתן כנגד המשיב 2 לא נאמר דבר בקשר להיותו פסק דין על תנאי, ועל פי דיני השליחות די בו, כמות שהוא, כדי לפטור את המערערת מחבותה.
 
(3)        כפי שיתברר בהמשך, אין צורך לדון ולהכריע בעניין זה, לנוכח ההכרעה לגופו של עניין.
 
ב.         המ' 10746/89: בקשה להתיר הגשת מסמכי בי-דין בהליך אחר כראיה
 
(1)        בטרם הוחל בהשמעת הסיכומים בבית המשפט קמא, ביקשה המערערת לאפשר לה להשלים את מסכת ראיותיה על ידי הגשת מספר מסמכים, וביניהם עיקרי טיעון שהגישה חברת המימון בתיק אחר שהתנהל בינה לבין המערערת, זאת – בהתחשב בכך שיש בעיקרי הטיעון האמורים כדי לסתור את עדותו של העד סביח בדבר "מעורבותה" האישית של המערערת בעיסקה שנקשרה, כביכול, במישרין בין המערערת לבין המשיבה, ואשר במסגרתה נתנה המשיבה למערערת תמורה בעבור השיקים שחוללו.
 
(2)        כאמור, בתיק הנוכחי העיד סביח, בין היתר, לא רק שהכיר את המערערת אלא אף ששוחח עמה אישית בשאלת פירעון השיקים. לעומת זאת, בעיקרי הטיעון של חברת המימון בתיק אחר, שהתנהל בינה לבין המערערת (ע"א 399/88) – ואשר כבוד השופטת בבית המשפט המחוזי לא התירה להגישם כראיה נוספת – נאמר בצורה ברורה כי חברת המימון אינה מכירה את המערערת ואף לא את מי שחתם בשמה, וכי המערערת לא הייתה צד לעיסקה שבמסגרתה ניתנו ההמחאות לחברת המימון.
 
(3)        עמדת המערערת הייתה, כי לנוכח האמור בעיקרי הטיעון בע"א 399/88 – אילו נתקבלו כראיה – היה נשמט הבסיס מתחת לקביעתה של השופטת המלומדת בדבר קיומה של עיסקת יסוד בין המשיבה לבין המערערת, עיסקה שמכוחה חויבה המערערת לשלם את סכום השיקים.
 
(4)        בא כוח המערערת מדגיש את חשיבות הצגת עיקרי הטיעון האמורים – כמו גם מסמכים נוספים – כראיות התומכות בגירסת המערערת בדבר היעדר כל קשר ישיר בינה לבין המשיבה והמשמיטות את הבסיס מתחת לטענת החברה המממנת, כי בהתנהגותה ביטאה המערערת את מחויבותה "כשולחת" לשיקים שמשך המשיב 2 כ"שלוחה".
 
(5)        כפי שיתברר בהמשך, אין צורך להכריע בעניין זה, לנוכח ההכרעה לגופו של עניין.
 
5.         טענות המערערת כנגד החיוב
 
להלן, בתמצית, עיקרי השגותיה של המערערת כנגד חיובה בתשלום השיקים, ככל שהדבר דרוש לבירור הערעור:
 
א.         לעניין העילה החוזית
 
(1)        קביעתה של השופטת הנכבדה בדבר קיומה של עיסקת יסוד בין המערערת לחברת המימון, המשמשת בסיס לחיובה בתשלום סכום השיקים מכוח דיני השליחות, הינה מוטעית: כתבי הטענות – לרבות כתב התביעה המתוקן – אינם מדברים בקיומה של עיסקת יסוד זו, ואין בראיות שהוגשו במהלך הדיון כדי להוכיח – במידה מספקת לפחות – כי עיסקה כזו אכן התקיימה בפועל.
 
(2)        מפעל הטקסטיל של המערערת, והוא הדין במערערת ובבני משפחתה, לא היו "לקוחות" של חברת המימון, ולא היו להם קשרים חוזיים ישירים עמה. עיסקאות המימון – כאשר נקשרו כאלה – לטובת המערערת או מפעל הטקסטיל שלה, נעשו בין החברה הנפרעת – שלזכותה נמשכו השיקים במסגרת עסקיה היא עם המערערת – לבין חברת המימון; והמערערת ובני משפחתה אינם מעורבים בעיסקאות האמורות, אלא בעקיפין, מכוח השימוש שעשתה החברה הנפרעת בשיקים שנמשכו לזכותה.
 
(3)        לקביעתה של השופטת קמא, שלפיה מדובר במקרה דנן בצדדים "קרובים" לשטר, אין תשתית ראייתית מספקת, ואין היא עולה בקנה אחד עם הוראות הדין. ככלל, נסב על פי שטר – שאינו הנפרע – הוא צד  "רחוק" ביחסיו עם המושך ולא צד "קרוב" כפי שסבר בית המשפט המחוזי, משום שככלל לא קיים בין שניים אלה קשר חוזי המבטא עיסקת יסוד – שבמסגרתו ניתן השטר. עיסקת יסוד יכול שתתקיים בין המושך לנפרע או בין נפרע לנסב, כאשר העברת השטר ביניהם נעשית על רקע של קשר עסקי משותף; אך זה איננו מצב  דברים שהוכח במקרה שלפנינו.
 
(4)        בנסיבות העניין, לא ניתן לראות את המשיב 2 כמי שחתם על גבי השיקים כשלוח של המערערת במסגרתה של עיסקת מימון שעשה עם המשיבה בשמה. אכן, למשיב 2 הייתה זכות חתימה בחשבון הבנק של המערערת. ברם, אין די בכך בלבד כדי לקבוע שהוא חתם על השיקים כמורשה של המערערת, במסגרת הרשאתו כאמור. מסקנתה של השופטת בהקשר זה סומכת על קיומה של עיסקת יסוד בין המערערת לחברת המימון; וכמפורט לעיל, אין למסקנה זו אחיזה מספקת בראיות.
 
ב.         לעניין העילה השטרית
 
(1)        התביעה שהוגשה לבית המשפט על ידי החברה המממנת – המשיבה בערעור – הייתה ונותרה תביעה שטרית, שהוגשה בסדר דין מקוצר; ובמהלך הדיון לא נעשה ולא נתבקש שום שינוי באופייה בתור שכזו.
 
(2)        המשיב 2 לא הוסיף לחתימתו על השיקים כמושך "מילים חמורות שהוא עשה כן בתוקף הרשאה", כאמור בסעיף 25 (א) לפקודה; ודי בכך כדי להותיר את המשיב 2 כמושך "רגיל", החייב אישית בפירעון השיקים. על פי הדין, אין לראות ברישום פרטיה של המערערת על השיקים – כבעלת החשבון – בסיס לקביעה כי החתימה נעשתה בתוקף הרשאה, ועל כן לא היה מקום להתיר הבאת ראיות "חיצוניות" לשיקים על מנת להוכיח כי הייתה זו "חתימה הרשאה".
 
6.         ההכרעה בערעור
 
א.         העילה החוזית
 
(1)        בדיקת הפרוטוקול מלמדת כי התביעה שהוגשה נגד המערערת – והנתבעים האחרים – הייתה ונותרה תביעה שטרית; וכי בית המשפט המחוזי לא נתבקש לחייב את המערערת – לחלופין – על פי עילה חוזית, הנסמכת על קיומה של עיסקת יסוד שהתקיימה ישירות בין המערערת לבין חברת המימון. כתבי הטענות – גם לאחר תיקון כתב התביעה – אינם מעלים על פני השטח, בצורה ברורה ומפורשת כפי שצריך היה להיות, עילה חוזית הנעוצה בקיומה של עיסקת יסוד כאמור; ומכל מקום, המשיבה 1 לא הוכיחה קיומה של עיסקה כזו, והמערערת לא התגוננה כנגד קיומה.
 
(2)        המאמץ שנעשה על ידי המשיבה להוכיח כי המשיב 2 חתם על השיקים "חתימת מורשה" במסגרת הרשאתו, נועד להנחת תשתית עובדתית לחובה של המערערת לפרוע את השיקים – בתור שכאלה – מכוחה של "חתימת הרשאה". ולהפיכתה של תשתית זו – כפי שעשה בית המשפט המחוזי – לבסיס לחיובה של המערערת בתשלום סכום השיקים מכוחה של עיסקת יסוד – שהתקיימה במישרין בינה לבין המשיבה – אין בסיס הולם בכתבי הטענות ובחומר הראיות, ולא ניתן לה ביטוי מתאים במהלך הדיון, לרבות בסיכומי המשיבה בבית משפט זה.
 
(3)        אכן, כתב התביעה המתוקן מציג את המשיב 2 כ"מורשה" וכ"שלוח" של המערערת בכל הקשור לניהול עסקיה. ברם, כפי שהסתבר במהלך הדיון, הצגתו של המשיב 2 בתור שכזה – ודומה כי לעניין זה, כשהוא לעצמו, לא הייתה מחלוקת של ממש בין בעלי הדין – לא נעשתה לצורך ביסוסה של עילת תביעה חוזית כנגד המערערת, אלא על מנת להוכיח כי המערערת חייבת בתשלום השיקים במישור השטרי מכוחה של "חתימת הרשאה", שחתם המשיב 2 כמושך של השיקים.
 
דא עקא – שלהוכחה כזו יש משמעות רק במקום שמתמלאים  תנאי ההרשאה הקבועים בסעיף 25 (א) לפקודה; וכפי שיובהר להלן, תנאים אלה לא נתמלאו במקרה דנא.
 
(4)        לצורכי ביסוסה של עילת תביעה חוזית, מכוחה של עיסקת יסוד שנקשרה בין המערערת – באמצעות שלוח – לבין המשיבה, לא היה די, בנסיבות העניין, בהוכחת "מעמדו" של המשיב 2 כמורשה של המערערת בניהול עסקי המפעל בדרך כלל. המשיבה הייתה חייבת לטעון ולהוכיח, כי נתקיימה בפועל עיסקת יסוד מסוימת בינה לבין המערערת, ולהבהיר את טיבה של העיסקה, מהותה, פרטיה ותניותיה.
 
לעניות דעתי, המשיבה לא הרימה את נטל השכנוע בדבר עשייתה של עיסקת יסוד כאמור, ועדותו של מר סביח, כמות שהיא, אינה מספקת בסיס נאות לעניין זה. התעניינותו שלמר סביח בדבר יכולתה הכספית של המערערת מתיישבת עם "ניכיון" השיקים שהוסבו לו על ידי החברה הנפרעת, ואינה מלמדת בהכרח על קיומה של עיסקה ישירה עם המערערת, כשהחברה הנפרעת משמשת אך כ"ערבה" נוספת לפירעון השיקים.
 
(5)        התנהגותו של בא כוח המשיבה לאורך הדיון כולו מלמדת, כי לנגד עיניו הייתה העילה השטרית בלבד; והקטע הבא מסיכומיו בערעור מדבר בעניין זה בעד עצמו:
 
 
"16.      שלא כנטען על ידי ב"כ המערערת, כב' השופטת בבית המשפט קמא, לא השאירה בצריך עיון את השאלה האם ניתן לחייב את המערערת על פי העילה השטרית של חתימה בתוקף הרשאה. כל שקבעה כב' השופטת הוא כי: - 'השאלה האם ניתנה הרשאה במובן הסעיף 25 לפקודת השטרות, נבחנת על פי דיני החיובים ובמיוחד חוק השליחות, תשכ"ה-1965. הינה כי כן, בין אם המדובר בעילה שטרית ובין על פי עסקת היסוד, מתייחסים אל אותן עובדות הנבדקות על פי תחום משפטי זהה...' משמע, כב' השופטת לא השאירה שאלה זו בצריך עיון, אלא ביססה את החלטתה על סעיף 25 לפקודת השטרות".
 
 
בא כוח המשיבה התמקד בעילה השטרית והתנהג כאילו נתקבלה אצלנו הפרשנות המרחיבה שניתנה בארצות הברית בסוגיית "חתימת הרשאה", המוסדרת אצלנו בהוראת סעיף 25 (א) לפקודה. נקודת המוצא של בא כוח המשיבה הייתה והינה, כי רישום פרטיה של המערערת על גבי השיקים מלמד לכאורה שהמשיב 2 חתם כמושך "חתימת הרשאה", ועל כן פתוחה לפני מרשתו הדרך להוכיח את ה"הרשאה" כפי שעשה בפועל. משבחר בא כוח המשיבה לקיים את הדיון על פי העילה השטרית – וכך נהג בעקבותיו גם בא כוח המערערת – לא היה מקום למעבר המפתיע לעילה החוזית.
 
(6)        אכן, אפשר שהמערערת נהנתה מהכספים ששילמה המשיבה לחברה הנפרעת תמורת השיקים. ברם, משלא הוכחה כדבעי עיסקת היסוד האמורה – ולא נטענה בצורה נאותה העילה החוזית כעילה חלופית לעילה השטרית – לא ניתן לחייב מכוחה את המערערת בתשלום סכום השיקים, אשר אפשר שנמשכו על ידי המשיב 2 לתכלית שהיא "זרה" לעסקי המפעל.
 
(7)        סיכומם של דברים: המשיבה ניהלה לאורך כל הדרך תביעה שטרית, המערערת התגוננה כנגד תביעה שטרית, ולא היה מקום לשינוי המפתיע של חיוב בעילה חוזית; ומכל מקום – לא הונחה במהלך הדיון תשתית עובדתית מספקת לחיובה של המערערת מכוחה של עילה חוזית. אשר על כן,  דין חיובה של המערערת מכוחה של העילה החוזית להתבטל.
lawdata - דטהחוק
ב.         העילה השטרית
 
(1)        במצב דברים זה, נקודת המוצא לבירור הערעור היא כי המדובר בתביעה שטרית; והשאלה הטעונה הכרעה היא, אם לחיובה של המערערת לשלם את סכום השיקים יש אחיזה בהוראות סעיף 25 (א) לפקודה.
 
(2)        דיני השליחות השטריים הובהרו בע"א 1283/90, בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה ואח', פ"ד מח (5) 799; ולענייננו חשובים שלושת הקטעים הבאים:
 
            (א)       חתימה "אישית" של שלוח
 
                        "פקודת השטרות [נוסח חדש] איננה מכירה בשליחות שטרית נסתרת. לכן, אם שמעון הוא שלוחו של ראובן, ושמעון מבצע פעולה שטרית (משיכה או היסב) במסגרת אותה הרשאה אך חותם את שמו ('שמעון'), הרי שאין הפעולה מחייבת את ראובן בחבות שטרית" (שם, בעמ' 809).
 
בכך בא לכלל ביטוי הכלל, כי אין אדם חב על פי שטר אלא אם חתם עליו, וזאת פרט לנסיבות חריגות, כפי שיפורט להלן.
 
            (ב)        חתימת "שטר" של השולח
 
                        "יש להבחין בין מספר מצבים עיקריים בהטלת חבות שטרית במסגרת הרשאה... המקרה הראשון: אם שמעון, שלוחו של ראובן, חותם על השטר 'ראובן', הרי שמכוח סעיף 92 (א) לפקודת השטרות [נוסח חדש] מוטלת חבות שטרית על ראובן כל עוד פעל שמעון במסגרת ההרשאה" (שם).
 
מצב זה אינו נוגע לענייננו, שהרי המשיב 2 חתם את שמו ולא את שם המערערת.
 
            (ג)        חתימת "הרשאה" של שלוח
           
"המקרה השני: שמעון, השלוח, חותם את שמו הוא ('שמעון'), אך מוסיף – על פני השטר – כי הוא חותם את חתימתו כשלוחו של ראובן. סעיף 25 (א) לפקודה, רישה, הינו בעל תחולה על המקרה השני... (שם)".
 
 
מקרה זה הוא המקרה שלפנינו; והשאלה הדורשת בירור והכרעה היא אם המשיב 2 הוסיף "לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג", כאמור בסעיף 25 (א) לפקודה.
 
(3)        הכול מסכימים, כי המשיב 2 לא הוסיף "לחתימתו מלים חמורות (על כך – י' ק') שהוא חותם בשם מרשה", כאמור בסעיף 25 (א) הנ"ל. ברם, הטענה – שנראתה לבית המשפט המחוזי – היא, כי אין צורך שהמושך יוסיף מילים כאמור, לצד חתימתו ובצמוד לה דווקא; וכי די בכך שמן הרישום המצוי "על פניו" של השיק – ולאו דווקא לצד חתימתו של המושך – ניתן ללמוד שחתימת המושך היא "חתימה בתוקף הרשאה".
 
לטענה האמורה שתי תשובות:
 
(א)        תשובה פורמאלית-לשונית, הנעוצה בלשון המפורשת של סעיף 25 (א) הנ"ל, ולפיה צריך שהמושך בתוקף ההרשאה יוסיף "לחתימתו מלים" (ההדגשה שלי – י' ק'); ובמקרה שלנו המושך לא הוסיף לחתימתו מילים כלשהן בהקשר זה.
 
(ב)        תשובה עניינית מהותית, הנגזרת על דרך ההיקש מדין "החריגה מהרשאה", כפי שבא לידי ביטוי בדברים הבאים מתוך ע"א 1286/90  הנ"ל, בעמ' 810:
 
"... חריגה מהרשאה איננה מחייבת את השולח (סעיף 6 (א) לחוק השליחות) .. שסיכון החריגה מהרשאה מוטל על הצד השלישי. הקצאת נטל הסיכון העקרוני זהה אפוא בין דיני השליחות הכלליים ודיני השליחות השטריים... העיקרון בדיני השליחות הכלליים הוא שחריגה מהרשאה איננה יכולה להקים חבות של השולח כלפי הצד השלישי. הצד השלישי איננו יכול לכפות את תוצאות הפעולה המשפטית על השולח, מקום בו השלוח חרג מהרשאתו (או פעל בהיעדר כל ההרשאה), אפילו היה השולח רשלן ואפילו הצד השלישי אינו רשלן".
 
 
דין ה"חריגה" מהוראותיו של סעיף 25 (א) לפקודה, בהקשר הנדון כאן, הוא,  לשיטתי,  כדין חריגה מהרשאה; ומקום שהשלוח לא ממלא בדווקנות אחר הוראות סעיף 25 (א) הנ"ל ואינו מציין במפורש לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה" – באופן שכל מי שמקבל את השטר מודע לכך – אין חתימת השלוח מחייבת את השולח במישור השטרי.
 
(4)        לשיטתי אפוא דרישתו של סעיף 25 (א) הנ"ל כי "חתימת הרשאה" על גבי שיק חייבת בתוספת מילולית – לצדה – המשקפת את עובדת היותה חתימת "מורשה", הינה דרישה קונסטיטוטיבית לחיובו של השולח על פי השיק, ובהיעדרה – אין לו למחזיק בשיק עילת תביעה שטרית כנגד השולח מכוחו של השיק.
 
(5)        היה על פני השיק – לא לצד חתימת המושך – רישום שבכוחו להצביע על האפשרות שחתימת המושך הינה "חתימת הרשאה", כבמקרה דנן, מחובתו של מקבל השיק להעמיד דברים על דיוקם ולדרוש רישום מתאים לצד החתימה; ומשלא מילא חובה זו – הסיכון שהשולח יסרב לשלם את השיק הינו סיכונו של המקבל. כך הוא הדבר בשלוח שחרג משליחותו; וכך, על דרך ההיקש, שלוח שלא ציין לצד חתימתו כי המדובר ב"חתימת הרשאה".
 
כאמור, הכלל הוא כי הנושא בחובת פירעונו של שיק – הינו מי שחותם עליו; והיוצא מן הכלל הוא שהחותם על שיק הינו שלוח המחייב את שולחו. הסיכונים הכרוכים בקבלת שיק הנושא "חתימת הרשאה" הם סיכוניו של המקבל ולא סיכוניו של השולח.
 
ג.          סיכומם של דברים
 
(1)        אף שאין חולקים על כך שהתקיימו בין המערערת לבין המשיב 2 יחסי שליחות, הרי שבהיעדר רישום מפורש, לצד חתימתו של המשיב 2 על גבי השיקים, כי הוא חותם עליהם "חתימת הרשאה" – לא תיראה החתימה כחתימת שלוח, והמערערת לא תחויב לשלם את השיק מכוח היותה שולחת, במסגרתה של תביעה שטרית.
 
(2)        "אי התאמה" בין שמו של בעל החשבון המודפס על גבי השיק לבין זהותו של המושך, חייבת להעמיד את מקבל השיק על המשמר, והוא זה שחייב לברר אם המדובר בחתימת שלוח ולהבטיח כי תתמלאנה בהקשר זה דרישותיו של סעיף 25 (א) לפקודה; שאם לא יעשה כן, לא יוכל להוכיח כי המדובר ב"חתימת הרשאה", ויהיה עליו להסתפק בחיובו של המושך אישית, כבמקרה דנן, או בהגשת תביעה במישור התביעה החוזי.
 
(3)        אכן, חיי המסחר מצדיקים קיומה של הנחה לכאורה כי חתימת המושך על גבי שיק הינה חתימתו של בעל החשבון. ברם, אין בכוחה של הנחה לכאורה זו  לפתוח את הפתח להוכחת "הרשאה" בתביעה שטרית; שלעניינה של זו, מחייבות הוראותיו של סעיף 25 (א) לפקודה כמבואר לעיל.
 
7.         סוף דבר
 
לאור כל האמור לעיל, הנני מציע לחבריי הנכבדים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ולדחות את התביעה – השטרית – שהוגשה בתיק זה כנגד המערערת. המשיבה 1 תשלם למערערת 25,000 ₪ כהוצאות וכשכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות.
 
 
הנשיא ברק: שיק נמשך לפקודת שמעון שהסב אותו ליהודה. לוי הוא בעל החשבון ולקוחו של הבנק הנמשך. שמו, כתובתו, מספר הטלפון שלו ומספר החשבון מופיעים בפינה הימנית העליונה של השיק. רישום אלקטרוני של מספר החשבון מוטבע בתחתית השיק. בפינה השמאלית התחתונה של השיק מופיעה חתימת מושך קשה לזיהוי. מתברר כי זו חתימתו של ראובן. ראובן הוא שלוחו של לוי. הוא משך את השיק בהרשאתו של לוי. מי אחראי כמושך השיק – ראובן (שחתם עליו) או לוי (שולחו של ראובן ובעל החשבון) – זו השאלה הניצבת לפנינו בערעור זה.
 
1.         המסגרת הנורמאטיבית לבחינת השאלה קבועה בסעיף 25 לפקודה, הקובע:
 
"(א)     מי שחתם על שטר בתור מושך או מסב או קבל והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשה או מטעמו או בבחינת נציג, אינו חב על פי השטר חבות אישית; אך תוספת מלים לחתימתו שאינן באות אלא לתאר שהוא מורשה או פועל בבחינת נציג, אינן פוטרות אותו מחבות אישית, ואם הוכח שפעל שלא ברשות או שחרג מתחום רשותו יהא חב על פי השטר חבות אישית.
 
(ב)        כשבאים להכריע אם חתימה פלונית על שטר היא של מרשה או של המורשה שבידו נכתבה, הולכים אחר פירוש המועיל ביותר לכשרותו של המסמך".
 
 
עולה מהסדר זה, כי מקום ששלוח פועל בגדרי הרשאתו וחותם על שטר את שמו שלו בלבד, בלא שניתן לראות שהוא חתם בתור שלוח, השלוח חב (אישית) על פי השטר ואילו השולח אינו חב על פיו. לעניין זה, אין נפקא מינה אם הצד האחר, שקיבל את השטר מידי השלוח, ידע על דבר הרשאת השולח או שהשליחות מבחינתו הינה נסתרת (ראה ע"א 1286/90, בעמ' 809). דין השטרות שונה, בעניין זה, מדין השליחות. על פי דיני השליחות, אם השלוח פעל בהרשאה, השולח אחראי, בין שהשליחות גלויה – ואז השולח בלבד אחראי ואילו השלוח "יוצא מהתמונה" – ובין שהשליחות נסתרת – ואז השולח והשלוח אחראים יחד ולחוד כלפי הצד השלישי (סעיף 7 לחוק השליחות, תשכ"ה-1965)  ואילו על פי דין השטרות, אפילו פעל השלוח בהרשאה, ואפילו דבר ההרשאה ידוע לצד השני, השלוח יחוב (אישית) על השטר, אם הוא חתם חתימה "ערומה", כלומר חתם את שמו שלו בלבד ולא חתם "בתור" שלוח, ואילו השולח אינו אחראי על פי השטר. ביסוד תפיסה זו עומד העיקרון כי הזכויות על פי השטר צריכות להיקבע על פי חזות השטר. אין להפנות את האוחז לנתונים לבר שטריים. כאשר חזות השטר מעידה על החתימה כי היא חתימת שמו של ראובן בלבד (חתימה "ערומה"), כל מי שאוחז בשטר מצפה כי ראובן, והוא בלבד, יחוב על פי השטר. ציפייה (סבירה) זו יש להגשים. כשלעצמי, מעלה אני שאלה, מדוע לא יחוב גם השולח במצב דברים זה. חבותו שלו נובעת מחוק השליחות, הקובע כי פעולתו המשפטית של השלוח בגדרי הרשאתו מחייבת את השולח (סעיפים 2 ו-7 לחוק השליחות)  ודוק: החבות השטרית היא של השלוח, ומקורה בפקודה. בא חוק השליחות מוסיף לחבותו של השלוח גם את חבותו של השולח. חבות זו אינה אך על פי עיסקת היסוד. זו חברות שטרית, המבוססת על חבותו השטרית של השלוח שעל פי חוק השליחות  מוטלת על השולח. אמת, מדיניות דיני השטרות –ודין השטרות הנגזר ממנה – שוללים שחרור השלוח מאחריות שטרית. חזות השטר מעידה עליו כמי שחתם על שטר לעצמו, וזכותו של אוחז וציפייתו הסבירה הן כי השלוח יחוב כלפיו. אך מדוע ישוחרר השולח מאחריות המיתוספת לאחריותו של השלוח? ערב לשטר עשוי לחוב כלפי אוחז, גם אם לא חתם על השטר. לא תהא זו ערבות אוול (על פי סעיף 57 לפקודה), אך תהא זו ערבות לפי חוק הערבות, תשכ"ז-1967. מדוע לא יוכל גם שולח לחוב בחבות שטרית, אשר מקורה בחבותו השטרית של השלוח ואשר כוחה בא  לה מחוק השליחות? השאלה אינה פשוטה, ומבקש אני להשאירה בצריך עיון. לא שמענו טיעונים לגביה, והכרעה בה, לשיטתי, אינה נחוצה בערעור זה. נמשיך אפוא על בסיס ההנחה כי חתימה של השלוח בלבד, בלא שחזות השטר מעידה שהוא חתם כשלוח, מטילה עליו חבות שטרית, ואינה מטילת חבות שטרית על השולח. לעניין זה אין נפקא מינה אם השלוח פעל בהרשאה או חרג ממנה. בשני המקרים הוא יחוב על פי השטר, ובשני המקרים השולח אינו חב על פי השטר.
 
2.         שונים פני הדברים, מקום שהשלוח פעל בהרשאה וחתם את שמו שלו תוך תוספת דברים שמהם ניתן ללמוד כי הוא פועל כשלוח. במצב דברים זה, חתימתו של השולח אינה מצויה על השטר, ועל כן לכאורה אין להחיבו על פי השטר (סעיף 22 (א) לפקודה). אך חזות השטר מעידה עליה כי השלוח לא פעל לעצמו, וכי חתימתו היא "בתור" שלוח. ציפייתו הסבירה של הצד השלישי אינה מכוונת, במצב דברים זה, כלפי השלוח אלא כלפי השולח. את הציפייה הזו מגשימה הפקודה. כמובן, אם השלוח חרג מהרשאתו, לא יהא מקום לחייב את השולח. במקרה זה יחוב השלוח חבות שטרית אישית, חרף העובדה שחזות השטר מעידה כי חתם כשלוח. אך מקום שהשלוח פעל בהרשאה ודבר פעילותו כשלוח נלמדת מחזות השטר, אין כל טעם של מדיניות – של דיני שטרות או דיני שליחות – שלא להטיל אחריות שטרית על השולח ושלא לשחרר את השלוח מאחריותו.
 
3.         קו הגבול בין חתימה "ערומה" של שלוח הפועל בהרשאה ובין חתימתו בתור שלוח הוא לעתים חד וברור. ראובן השלוח החותם בהרשאה את שמו שלו בלבד ("ראובן"), בלא שניתן ללמוד מחזות השטר כי הוא פועל כשלוחו של שמעון, יחוב אישית על פי השטר, ושמעון לא יחוב על פיו (כפוף להערתי לעיל). לעומת זאת, ראובן השלוח החותם בהרשאה בשם שמעון השולח ("ראובן" שלוח בשמו של שמעון, שולח) חותם "בתור" שלוח, ולא יחוב אישית על השטר. החבות השטרית תוטל על שמעון, ועליו בלבד. בין הקצוות הברורות מצוי תחום מחיה רחב, ובו שורר חוסר ודאות. אחד ממצבי חוסר הוודאות – והוא המצב הנבחן על ידינו בערעור זה – הוא זה שבו חתימת השלוח עצמה – תוך בידודה ממכלול השטר – אינה "בתור" שלוח. אין בה תוספת כלשהי שלפיה החתימה היא של שלוח (או בשם השולח, או למען השולח, או בעבור השולח או ביטויים כיוצא באלה). עם זאת, מצויים בשטר נתונים נוספים – שאינם בגדר פרטים חיוניים אך שמותר להוסיפם לשטר – ומהם ניתן ללמוד על קיומה של שליחות. טול את המקרה הבא, הקרוב לענייננו: ראובן חותם את שמו שלו בלבד על השיק מודפס של שולחו, שמעון בע"מ. בפינה השמאלית (העליונה או התחתונה) של השיק מודפס שמו של שמעון בע"מ השולח, מספר החשבון שלו, ופרטים מזהים נוספים. בפינה הימנית התחתונה מודפס שמו של שמעון בע"מ. מתחתיו חותם ראובן את שמו שלו. האם זו חתימה "ערומה" (שהרי אין היא מציינת כי ראובן חותם בתור שלוח) או שמא זו חתימת שלוח (שהרי הגיונם של דברים הוא כי בעל החשבון הוא המושך, ובעל החשבון הוא השולח ולא השלוח אישית)?
 
4.         תשובה לשאלה זו קשורה באמת המידה לאיפיון חתימת השלוח "בתור" שלוח, ולהבחנה בינה לבין חתימה "ערומה". בעניין זה קיימות שתי השקפות. האחת, כי אמת המידה מתמקדת בלשון החתימה. על פיה, אדם חותם "בתור" שלוח אם בלשון החתימה נקבע במפורש כי החתימה היא של שלוח. זו אמת מידה המתמקדת בחתימה עצמה, ובלשונה המפורשת. היא מבודדת את החתימה ומבקשת ללמוד ממנה על אופייה כחתימת שלוח. על פי ההשקפה השנייה, אמת המידה היא מבנית. על פיה, אדם חותם "בתור" שלוח אם זהו הפירוש הסביר לחתימה במסגרת הכוללת של השטר. אמת מידה זו מתמקדת בשטר כולו, ובמובן העולה מתוך מכלול לשון השטר על איפיונה של החתימה. לשונו של סעיף 25 (א) לפקודה נוטה לפירוש "הנקודתי". הגיונו של סעיף 25 (א) לפקודה תומכת בפירוש "ההוליסטי". מהו הפירוש הראוי?
 
5.         הדעה המקובלת בפסיקה המודרנית ובספרות המודרנית הינה, כי יש להעדיף את הגישה המסגרתית הכוללת. חתימה היא חתימת שלוח כאשר זהו הפירוש שקורא סביר נותן לטקסט של השטר כמכלול (ראה M.D. Chalmers and A. G. Guest, on Bills of Exchange, Cheques and Promissory Notes (London, 14th ed. By A. G. Guest, 1991 217). ביטוי לכך ניתן לאחרונה בשתי פרשות, הקרובות לענייננו. בפרשת Allprint Co. Ltd. v. Erwin (1982) 136 D.L.R (3d) 587 (להלן – פרשת Erwin) נדון שיק. על טופס השיק הודפסו שמה של החברה בעלת השיק, לקוחה של הבנק, ופרטים מזהים. בפינה הימנית-תחתונה של השיק הודפס בשנית שמה של בעלת החשבון. מתחת לשם מודפס זה הופיעו חתימתו של Erwin בכתב ידו. ארווין הוא שלוח של החברה, והוא חתם על השיק לפקודת הנפרעת בגדרי הרשאתו. ארווין נתבע אישית. הוחלט שהוא אינו אחראי על פי השטר, שכן הוא חתם "בתור" שלוח. כותב השופט דובין (Dubin), בעמ' 589:
 
"... anyone examining the cheque... would readily conclude that, indeed, the cheque was unambiguous; in the sense that it was corporate cheque only. There is only one signature. It is the signature of the corporation. The cheque was drawn on the corporation's bank account, and the computer code attached at the bottom of the cheque would direct the cheque solely to be charged against the corporation account only . The name of the corporation is in bold-face, and the signature of the corporation is provided by the printed corporate name and a line drawn thereunder for the signature of the signing officer".
 
פרשת Erwin היא קנדית. הוראת החוק הקנדית (סעיף 52 (1) לחוק השטרות) דומה בניסוחה להוראת סעיף 25 לפקודה שלנו. למסקנה דומה הגיע בית משפט אנגלי בפרשו את הוראת סעיף 26 לחוק השטרות האנגלי, וממנו הועתקה, בשינויים מסוימים, ההוראה הישראלית. הפרשה האנגלית היא Bondina Ltd. v. Rollaway Shower Blinds (1986) 1 All E.R. 564 (C.A.) כאן נדון שיק שהודפס על ידי הבנק. שמה של החברה הלקוחה, אשר לה חשבון באותו בנק, ומספר החשבון מודפסים אף הם בחלקו התחתון של השיק. מתחת להדפסה זו מופיעה חתימה בכתב יד של מנהל החברה (מר  Ward). החתימה נעשתה בהרשאה. נפסק כי זו חתימה "בתור" שלוח. כותב השופט דילון (Dillon), בעמ' 566:
 
"Counsel for plaintiffs says that Mr. Ward has merely signed a printed form of cheque and has not added any relevant words to his signature. As it seems to me, however, when Mr. Ward signed the cheque, he adopted all the printing and writing on it; not merely the writing designating the payee and the amount for which the cheque was drawn, if that had been written out for him and not by himself, but also the printing of the company's name and the printing of the numbers which designate the company's account. The effect of this to show that the cheque is drawn on the company’s account and not on any other account". 
 
גישה דומה מקובלת בדרום אפריקה. סעיף 24 (1) לחוק השטרות הדרום אפריקני זהה בניסוחו לסעיף 26 לחוק השטרות האנגלי, וממילא הוא דומה להוראה שלנו. בסכמו את הדין בדרום אפריקה, כותב מלן:
 
"The Act does not indicate how to determine whether an agent has signed for  or on behalf of another or in the representative capacity. The whole instrument must be construed. The correct approach to determine whether the agent is personally liable is to ask how a reasonable man would construe the instrument". (F.R. Malan, Bills of Exchange, Cheques Promissory Notes in South African Law (1983) 102).
 
זהו גם הדין בארצות הברית. הן על פי ה- Negotiable Instrument Law הישן (סעיף 20) והן על פי ה- Uniform Commercial Code החדש (סעיף 403 - 3), יש לבחון את המסמך בכללו, תוך מתן תשובה לשאלה, אם על פי פירושו הראוי החתימה היא "בתור" שלוח, אם לאו. כותב בריטון, בפרשו את הדין הישן:
 
 
"Where an agent with authority to bind his principal sings his own name, either accompanied or unaccompanied by words indicating that he singed in the representative capacity, but where there is disclosed somewhere on the instrument the name of another person who might or might not be principal of the person who signed, parol evidence is admissible for the purpose of exonerating the singing agent and for the purpose of subjecting the other person whose name appears on the instrument to liability thereon" (W.E. Britton, Hand book of the law of Bills and Notes (St. Paul, 2nd ed., 1961) 485).
 
זהו גם הדין החדש (ראה J.J. White and R.S. Summers, Uniform Commercial Code (St. Paul, 2nd ed. 1980) 490. ).
 
6.         מהו הדין בישראל? הבעיה טרם התעוררה במישרין בפסיקה. השופט זוסמן הביע עליה דעתו בספרו. הוא אימץ את הגישה המתחשבת במסמך כולו ובפרשנותו. הוא דחה את הגישה הצורנית נקודתית. הוא מציין, בספרו הנ"ל, בעמ' 44 כי "אין צורך – ואף אין צידוק –לפרשנות כשהשטר אינו מגלה כל דבר הרומז על האפשרות כי החותם היה רק 'סופר' וחתם בשמו של אדם אחר". והוא מוסיף:
 
 
"יושם אל לב, שאמרנו 'כשהשטר אינו מגלה דבר' – ולא אמרנו 'שהחתימה אינה מגלה דבר'. ההבדל בין שתי הנוסחאות הוא זה: סעיף 25 (א), בעקבות החוק האנגלי, מחייב את המורשה להוסיף לחתימתו ממש מלים המורות שהוא חותם בשמו של אחר, ואם לא עשה כן מחייבים אותו באופן אישי. אך מה הדין כאשר מלים אלה כתובות בגוף השטר אבל לאו דווקא ליד החתימה, ואינן מהוות חלק הימנה, כגון שטר כתוב על טופס הנושא כתובת 'ראובן' וחתום עליו 'שמעון, סוכן כללי'? המותר לקרוא את הכותרת ואת החתימה כאחת כדי לקבוע שהיתה זאת חתימה בתוקף ההרשאה, או האם חייבים אנו לבודד את החתימה ולומר, כי שמעון חייב חבות אישית? ההלכה האמריקנית בחרה בדרך הראשונה, ואמרה בסעיף 20 לחוק האמריקני האחיד: 'כאשר המסמך מכיל, או אדם מוסיף לחתימתו, מלים המורות...'. נוטים אנו לדעה כי על אף השוני בחוק סובל גם סעיף 25 (א) שלנו אותו פירוש, שהוא בוודאי הפירוש הרצוי כדי שהחוק יעלה בקנה אחד עם נוהג הסוחרים" (שם, ה"ש 41).
 
 
ובמקום אחר בספרו הוא מוסיף לעניין זה:
 
 
"כבר הזכרנו בהקשר אחר את ההוראה המקבילה שבחוק האמריקני (סעיף 20) המסתפקת לצורך חתימה בתוקף הרשאה בכך, שהמסמך יכיל מלים המורות שהחתימה נכתבה בשם מרשה, ואינה מחייבת שהוספה זו תהיה חלק של החתימה דווקא. נראה הדבר, שגם אם החוק האנגלי והפקודה הישראלית לא נשתנו, למעשה הלכה ההלכה בשתי הארצות לקראת החוק האמריקני" (שם, בעמ' 54).
 
 
7.         הגישה של "פירוש המסמך בכללותו", המפנה את תשומת הלב למסמך כולו ואינה מבודדת את החתימה בלבד, נראית לי ראויה. הטעמים לכך הם מספר: ראשית, גישה זו מגשימה את התכלית המונחת ביסוד ההוראה שבפקודה. תכלית זו הינה להגשים את הציפיות הסבירות של אוחז השטר. כאשר עיון בשטר מצביע על אופייה של החתימה כחתימה "אישית" או כחתימת "שלוח", יש לתת תוקף למובן זה, שכן זהו המובן שהאוחז בשטר נתן לשטר שעה שקיבל אותו. שנית, גישה זו תואמת את הדין הכללי. שטר הוא חוזה, וחוזה יש לפרש מתוך עיון בכל חלקיו. אין מפרשים חוזה מתוך התמקדות בסעיף אחד או במילה אחת בלבד. המפרש חלק מהחוזה מפרש את החוזה כולו. הפרט החוזי משפיע על המכלול החוזי והמכלול החוזי משפיע על הפרט החוזי. על כן, כאשר השאלה הינה אם שלוח חתם על חוזה באופן "אישי" או "בתור" שלוח, נתפסת שאלה זו מתוך בחינת החוזה כולו. אין מבודדים את חתימת השלוח ואין מתמקדים אך בה. וכך סיכם את הדין החוזי ה-371 Restatement, Second, Agency - § at 371:
 
 
"In the absence of manifestations to the contrary therein, an unsealed written instruments is interpreted as the instrument of the principal and not of the agent if, from a consideration of it as whole, it appears that the agent is acting as agent for a principal whose name appears therein as such".
 
בהיעדר נימוק מיוחד לסטייה מהדין הכללי בענייני שטרות ראוי הוא כי שטר יפורש באופן שחוזה מפורש. שלישית, בכל הנוגע לחתימה של תאגידים – כגון חתימת חברה באמצעות מנהלה – גישה זו משקפת את המקובל בחיי המעשה. כאשר בשטר מופיע שמה של חברה ומתחתיו חתימת מנהלה, נוהג הסוחרים הוא לראות בחתימת המנהל חתימת שלוח ולא חתימה של עושה או מושך נוסף. עמד על כך השופט זוסמן, בספרו הנ"ל, בציינו:
 
 
"מסמך הנושא חותם או חותמת של חברה וחתימות המנהלים מצויות בו, נוהגים לראותו כמסמך החברה; אם התכוונו לחבות אישית של המנהלים, הרי היא נדרשת, בדרך כלל, בנוסף לחתימת החברה, ובמקרה זה יחתמו המנהלים בשניה, בתור ערבים או בתור מסבים. בדיני המסחר אין צידוק, ולאורך הימם אף אין זכות קיום, לחוק אשר אינו משקף את הדעות הרווחות בציבור, אלא מתרחק מהן" (שם, בעמ' 54).
 
 
רביעית, הגישה המפנה את תשומת הלב לפרשנות השטר כולו, ואינה מבודדת את הפרשנות לדרישת הצורה מיוחדת, מאפיינת את הגישה המקובלת לסוגיות אחרות בדיני שטרות, אשר גם בהן מתעוררת בעיה דומה. טול את הסוגיה של "ערבות אוול". על פי הוראת סעיף 57 לפקודה, ערבות שטרית מיוחדת זו נוצרת "על ידי הביטוי bon pur aval או ביטוי אחר שווה לו, שיש אחריהם חתימה...". בית המשפט העליון פסק כי אין לעמוד על "קירבה טופוגרפית" בין החתימה לבין הערבות, ודי בכך שאופייה של החתימה כערבות עולה מעיון בערך כולו, לרבות חלקים שאינם חלק אינטגרלי של השטר עצמו (ראה ע"א 232/77 רוזנברג נ' אברהמוף, פ"ד לב (2) 197). אכן, המגמה המודרנית בדיני שטרות, כבדינים אחרים, היא התרחקות מהפורמאליזם ואימוץ גישה מהותית, המגשימה את המדיניות המונחת ביסוד ההסדר.
 
8.         הגישה הראויה לפירוש חתימתו של אדם "בתור" מורשה היא זו הבוחנת את השטר בשלמותו. בהקשר זה מתעוררת השאלה, עד כמה ניתן להיזקק, בפרשנות השטר בכללותו, לנסיבות החיצוניות לשטר. כידוע, ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות בפרשנות חוזה (סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט (2) 265). האם ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות אלה בפרשנות החתימה המצויה בשטר? בעניין זה יש להבחין בין צד קרוב בשטר לבין צד רחוק בשטר. בין צדדים קרובים – כלומר צדדים אשר ביניהם קיימת עיסקת יסוד – אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות החתימה על השטר. לעניין זה יחולו הדינים הכלליים. לעומת זאת בין צדדים רחוקים – כלומר צדדים אשר אין ביניהם עיסקת יסוד – חזות השטר היא המקור לפרשנות, ואין לפנות לנסיבות החיצוניות. ביסוד הבחנה זו עומדת המדיניות המשפטית המשמשת בסיס לדיני השטרות. על פיה, צד רחוק רשאי לסמוך על חזות השטר. השטר הינו "רץ ללא מטען" (a courier without luggage) – כלשונו של השופט גיבסון בפרשת   Overton v. Tylor 3 Pa. 346 (1846) – וזכויותיו של אוחז צריכות להיקבע על פי חזות השטר. טעם זה חל מקום שהאוחז והחייב הם צדדים רחוקים. אין טעם להחילו בין צדדים קרובים. זאת ועוד: מקום שחזות השטר, היא כשלעצמה, יוצרת ספק או חוסר ודאות באשר לאיפיונה של החתימה, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות גם בין צדדים רחוקים, שהרי חזות השטר, היא עצמה יצרה ספק, שניתן להתירו באמצעות פנייה פרשנית לנסיבות החיצוניות. למותר לציין, כי בכל הנוגע לסתירת לשון השטר, יש לקחת בחשבון – באותם מקרים בהם מותרת היזקקות לנסיבות חיצוניות – את הדינים המיוחדים באשר לסתירת מסמך בכתב (סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותמני).
 
9.         נפנה עתה לעובדות המקרה שלפנינו: כפי שראינו, על פי הגישה הפרשנית הראויה, יש לבחון את השיק נושא ערעור זה בכללותו. השאלה שיש להציב בעניין שלפנינו הינה, מה מלמד עיון כולל זה על אופייה של חתימת המושך בשיק שלפנינו – האם היא חתימה "אישית" או חתימה "בתור" שלוח? כזכור, עניין לנו בטופס של שיק שהודפס על ידי הבנק, ועליו נתוניה האישיים – שם, כתובת, מספר טלפון ומספר חשבון – של המערערת. החתימה עצמה אינה קריאה. כל האוחז בשטר היה מניח אחת משני אלה: שהחתימה היא של בעלת החשבון, אשר שמה, כתובתה ומספר החשבון שלה מופיעים בפינה הימנית העליונה של השיק, או שהחתימה היא של אדם אחר הפועל בשמה. איש לא היה מעלה על הדעת כי אדם זה יחתום על שיק לא לו. הנה כי כן, פירוש סביר של השיק בכללותו מוביל למסקנה הבלתי נמנעת כי החתימה אינה חתימתו האישית של המשיב 2, אלא חתימתו בתור שלוח של בעלת החשבון. ואפילו תאמר כי קיים ספק באשר לאיפיונה של החתימה, כחתימה אישית או כחתימה "בתור" שלוח, הרי ניתן לפנות לנסיבות חיצוניות לשם הבאת ראיות חיצוניות באשר למהות החתימה. כפי שעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ראיות חיצוניות אלה מבססות אף הן את המסקנה כי המושך פעל כשלוח של בעלת החשבון.
 
10.        חברי, השופט קדמי, אינו מקבל גישתי זו. הנמקתו היא כפולה: האחת,  פורמאלית לשונית, השנייה, עניינית מהותית. אשר לראשונה, עמדתי בפסק דיני על גישה זו ועל הנימוקים לדחייתה. אף שמקובל לחשוב שדיני שטרות הם דינים פורמאליים, המציאות הנורמאטיבית אינה תואמת השקפה זו. דיני שטרות נועדו להגשים מדיניות משפטית ראויה, אף בהם הצורה היא בית קיבול לתוכן. את דרישות הצורה יש לפרש על רקע דרישות התוכן. אשר להנמקתו המהותית של חברי, השופט קדמי, אבקש להעיר אך זאת: על פי הנמקת חברי, "חריגה" מהוראות סעיף 25 (א) לפקודה כמוה כחריגה מהרשאה; וכשם שבחריגה מהרשאה הסיכון הוא על הצד השלישי, כך גם "חריגה" מהוראות סעיף 25 (א) לפקודה היא על סיכונו של הצד השלישי. לדעתי, הנמקה זו אינה עומדת על רגליה היא. היא מניחה "חריגה" מהוראות סעיף 25 (א) לפקודה. ביקשתי להראות כי הגישה המפרשת את מהות החתימה על רקע השטר כולו אינה "חורגת" מהוראות סעיף 25 (א) לפקודה, אלא מגשימה אותה. גם לגוף העניין, אין קשר ענייני בין  אי קיום הוראות סעיף 25 (א) לפקודה, לבין פעולת שלוח ללא הרשאה. אלה הן שתי סוגיות שונות ונבדלות. הדרישות הקבועות בסעיף 25 (א) לפקודה לחתימת השלוח נבחנות על פי הפירוש הסביר שאוחז היה נותן לצורך החתימה של השלוח. לעניין זה אין כל רלוואנטיות להתנהגות השולח. לעומת זאת, הרשאת השלוח נקבעת על פי התנהגות השולח כלפי השלוח או כלפי הצד השלישי (סעיף 3 לחוק השליחות). שיקולי המדיניות בשני המצבים הם שונים. אכן, לא פעם נתקלים בחתימה שהיא לכל הדעות חתימה "בתור" שלוח, אך מכיוון שהיא ניתנה ללא הרשאה, אין בה כדי לחייב את השולח אלא את השלוח בלבד.
 
            מטעמים אלה, אילו דעתי הייתה נשמעת, היינו דוחים את הערעור.
 
 
השופט ג' בך: עיינתי בחוות הדעת של חבריי הנכבדים, החלוקים בדעותיהם ביחס לגורלו של ערעור זה, ואביע להלן את עמדתי בנדון:
 
1.         מסכים אני לקביעתו של חברי, השופט קדמי, כי בהתחשב בכל הנסיבות, לרבות דרך ניהול התביעה על ידי הצדדים, לא היה מקום לחייב את המערערת בתשלום סכום השטר על סמך ה"עילה החוזית", ומן הדין להכריע בערעור זה על פי הטיעונים השייכים לתחום ה"עילה השטרית" בלבד.
 
2.         אולם לגופה של תביעה זו, ולעניין תוצאת הערעור, מצטרף אני לדעתו של חברי, הנשיא ברק. ההכרעה בערעור זה מתמקדת למעשה בפרשנות הנכונה של סעיף 25 לפקודה ודרך יישומו. גם אנוכי סבור, כמו חברי, הנשיא, כי כאשר מדובר בסעיף 25 (א) לפקודה על "מי שחתם על שטר בתור מושך... והוסיף לחתימתו מלים המורות שהוא חותם בשם מרשו או מטעמו או בבחינת נציג...", הרי סובל דיבור זה את הפירוש, אשר לפיו אין "המילים הנוספות לחתימה" חייבות להימצא דווקא ליד החתימה עצמה ולהיות נרשמות על ידי החותם עצמו, ודי אם המסר האמור משתקף בבירור מהרשום והמודפס על גבי השטר כולו. ולעניין זה קשה להטיל ספק בכך שכל מחזיק סביר בשטר הנדון, על פי הנתונים שנכללו בו, היה צריך להבין כי החתימה הבלתי קריאה היא או של בעלת החשבון ששמה ופרטיה היו מודפסים בראש השטר, או של אדם שהינו מתיימר להיות מורשה על ידיה לחתום על השטר. אין זה מתקבל על הדעת שאדם אחר יחייב את עצמו על גבי שיק הנמשך על חשבון המצוי בבעלותו של אחר, שאיננו המרשה של החותם.
 
3.         ונוכל לתאר לעצמנו דוגמה קיצונית עוד יותר: נניח שבנוסף לשם בעל החשבון ופרטיו היו מודפסות על גבי השיק המילים הבאות: "לוי מורשה לחתום על שיק זה בשם בעל החשבון", ואחר כך היה לוי אכן חותם על השיק. גם אז ניתן היה, תיאורטית, לטעון, כי אין המדובר ב"מילים שהוסיף החותם לחתימתו", שכן לא הוספו על ידיו, ולא הוספו על ידי חתימתו, אלא הוספו על ידי הבנק על פי הוראת בעל החשבון. בדרך זו תוכל היצמדות דקדקנית מדיי למילות הכתוב להביא לתוצאה שהדעת אינה סובלתה.
 
4.         אשר על כן שותף אני למסקנה כי בדין חויבה המערערת על פי העילה השטרית.
 
הערעור נדחה ברוב דעות כאמור בפסק דינו של הנשיא ברק.


______________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
 
 
+ שלח משוב