Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> עע"מ 7640/13 רפאל שטוב, עו"ד נגד ועדת האתיקה הארצית ואביעד הכהן, עו"ד
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים
 
 
עע"מ  7640/13
 
 
 
 
לפני:   כבוד השופט ס' ג'ובראן
  כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט א' שהם
 
 
המערער: רפאל שטוב, עו"ד
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. ועדת האתיקה הארצית
  2. אביעד הכהן, עו"ד
 
                                          
ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מיום 15.10.2013 בעת"מ 25455-02-13 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות – סג"נ
 
                                          
תאריך הישיבה: י"ב בחשון  התשע"ה       (5.11.2014)
בשם המערער: בעצמו  
       
 
 
בשם המשיבה 1:
 
בשם המשיב 2:
עו"ד דקלה קליין יונה
 
עו"ד איתן פלג; עו"ד ישעיהו אברהם
 
 
 
פסק-דין
 
 
השופט ס' ג'ובראן:
 
  1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים (כב' סגנית הנשיא ש' גדות) בעת"מ 25455-02-13 מיום 15.10.2013, במסגרתו נדחתה עתירתו של המערער נגד החלטות ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: ועדת האתיקה הארצית או משיבה 1) מיום 17.5.2012 ומיום 29.8.2012, בגדרן הוחלט על גניזת אחת התלונות שהגיש המערער כנגד עו"ד אביעד הכהן (להלן: משיב 2) ועל הגשת קובלנה כנגד המערער.
 
רקע והליכים
 
  1. ביום 5.6.2008 הגיש משיב 2 עתירה לבג"ץ כנגד דיינים בבתי דין רבניים לרבות בבית הדין הרבני הגדול לערעורים, היועץ המשפטי לממשלה ואחרים (בג"ץ 5079/08 פלונית נ' הרב אברהם שרמן (25.4.2012) (להלן: העתירה לבג"ץ). לדעת המערער, עתירה זו כללה ביטויים קשים, אסורים וחסרי תקדים בחומרתם, אשר הופנו כנגד דיינים ובתי דין רבניים. כך למשל, ציין המערער ביטויים כמו כינוי פסק דינו של בית הדין הרבני כ"פסלתר זול מן השוק"; תיאור בית הדין הרבני כ"נתון לגחמות דיינים היושבים לדין" ותיאור פסקי דינו כ"דברי בלע והשמצות"; האשמת הדיינים כי הם מונעים על ידי "שיקולים זרים ופסולים", וכי הם "בהינף קולמוס, ובהבל פה, פוסלים מאות ואלפי מתגיירים"; וכן הלאה ביטויים נוספים.
 
  1. לנוכח האמור לעיל, המערער הגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (להלן: ועדת האתיקה המחוזית) כנגד משיב 2, אולם ועדה זו החליטה ביום 22.3.2010 לא להמשיך לטפל בתלונה כיוון שבנסיבות המקרה היא לא מצאה בהתנהגותו של משיב 2 עבירה על כללי האתיקה המקצועית, והתלונה נגנזה. ועדת האתיקה המחוזית חזרה על עמדתה במספר החלטות עוקבות לנוכח פניותיו החוזרות והנשנות של המערער אליה בנושא זה.
 
  1. ביום 12.4.2010 הגיש המערער תלונה למשיבה 1 בגין התבטאויות משיב 2 הן בעתירה לבג"ץ והן במכתב אשר שלח משיב 2 לרב משה שלמה עמאר, הראשון לציון ונשיא בית הדין הגדול לערעורים בו התלונן על עינוי דין (להלן: המכתב לנשיא בית הדין הגדול לערעורים). משיבה 1 הודיעה למערער ביום 2.1.2011 כי היא החליטה להעמיד את משיב 2 לדין משמעתי, וביום 29.8.2012, במסגרת דיון שנערך בוועדת האתיקה הארצית, החליטה משיבה 1 לגנוז את התלונה בגין התבטאויות משיב 2 בעתירה לבג"ץ, אך החליטה גם להגיש קובלנה כנגד משיב 2 בגין התבטאויותיו במכתב לנשיא בין הדין הגדול לערעורים, וכן להגיש קובלנה כנגד המערער על בסיס תלונה אשר הגיש נגדו משיב 2 ביום 11.5.2010.
 
  1. ביום 9.1.2013 הוגשו הקובלנות האמורות כנגד משיב 2 וכנגד המערער, אולם המערער היה סבור כי מהקובלנה כנגד משיב 2 הושמטו הביטויים והאמירות הקשות שנכתבו על ידו בעתירה לבג"ץ, ומשום כך יש לתקן את הקובלנה ולהוסיף לה את הביטויים שהושמטו. משיבה 1 בתגובה טענה כי הקובלנה נוסחה בהתאם להחלטת ועדת האתיקה הארצית ואין מקום לתיקונה.
 
  1. לאור האמור לעיל, הגיש המערער עתירה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים, ובה עתר למספר עניינים, כמפורט להלן: תיקון הקובלנה שהוגשה כנגד המשיב 2 תוך הוספת הביטויים האסורים שפורטו בתלונה שהגיש; קביעת מועד לבירור הקובלנה וקבלת מספר העתירה ונספחיה; קבלת נימוקי ועדת האתיקה והפרוטוקולים של הדיונים בעניין הקובלנה; וביטול הקובלנה המשמעתית אשר הוגשה כנגד העותר.
 
  1. בטיעוניו, המערער טען כי משיבה 1 עושה כל מאמץ כדי לשחרר את משיב 2 ולפוטרו מליתן את הדין על התבטאויותיו הפסולות. לטענתו, רק מחשבה פסולה יכולה להגות רעיון כה נפסד של השמטת הסעיפים היסודיים מכתב הקובלנה. עוד המערער היה סבור כי המשיבה מעלה בתפקידה כאשר פעלה תוך שיקולים זרים ופסולים כדי לחלץ עורך דין שפגע קשות במוסדות שיפוט ובאנשי שיפוט. המערער הוסיף וטען כי משיבה 1 לא נימקה את מחדלה ביחס לנוסח הקובלנה, וכי לא נהגה לפי כללי מנהל תקין כאשר הגישה את הקובלנה רק לאחר מספר שנים. לעמדת המערער, אין למשיבה 1 גם נימוק מדוע הגישה קובלנה נגדו מבלי שקיים מתלונן, מבלי שנשלח לעותר כתב תלונה ומבלי שניתנה לו אפשרות להגיב לתלונה. כן סבור המערער כי הקובלנה הוגשה נגדו בחוסר תום לב ומתוך שיקולים זרים וכי נפלו בה פגמים מהותיים. לשיטתו, בנסיבות שתוארו על ידו, דין הקובלנה להתבטל מחמת הצדק.
 
  1. משיבה 1, מנגד, טענה כי אין מדובר במקרה בו על בית המשפט להתערב בשיקול דעתה של הרשות המוסמכת. עוד טענה המשיבה 1 כי במקרה שלפנינו מדובר בהתבטאויות שנכתבו במסגרת כתב טענות, ובבואה להעמיד לדין בעבירות מסוג זה, עליה לנקוט במשנה זהירות. זאת ועוד, לעמדתה, העותר לא הוכיח, ולא לכאורה, כי התנהגותה נבעה ממניעים פסולים או משיקולים זרים. כן היא סבורה שהתבטאויות משיב 2 אינן מצדיקות, בנסיבות המקרה, העמדה לדין. משיבה 1 הוסיפה וטענה כי הקובלנה כנגד המערער הוגשה לאחר שמצאה במכתביו של משיב 2 תלונה כנגד המערער, ובכל מקרה הדבר בגדר סמכותה. לטענתה, למערער ניתנו מספר הזדמנויות להגיב על התלונה נגדו ומשלא הגיב לגופו של עניין אין לו להלין אלא על עצמו. משיבה 1 ציינה גם כי מרגע שהתיקים הוגשו על ידה לבית הדין המשמעתי, יצא ניהול ההליך מידיה והיא הפכה צד להליך ככל צד, ולכן אין ביכולתה לקבוע מועדים לשמיעת הקובלנות. לבסוף, משיבה 1 היתה סבורה כי האינטרס הציבורי לא מאפשר למערער לעיין בכל הפרוטוקולים שלה.
 
  1. משיב 2 הצטרף לטיעוני משיבה 1 וטען כי בית המשפט יתערב בהחלטות משיבה 1 רק אם מדובר בהחלטה נעדרת סמכות או בלתי סבירה באופן קיצוני, ולשיטתו, לא היה כך במקרה שלפנינו. לטעמו, דין העתירה להידחות גם משום שלא ברור מה עניינו של המערער בעתירה, שכן אינו צד ישיר להליכים השונים, ולא ברור מי הסמיכו לפעול בשם הנפגעים. לגישתו, ההליך שננקט מבקש לשרת מטרות זרות להליך המשמעתי ועל כן ראוי כי בית המשפט לא ייתן יד לניצול הליכים לרעה. עוד טען משיב 2 כי התבטאויותיו במסגרת העתירה לבג"ץ משקפות את המציאות ומתארות את העובדות והטענות שעלו בעתירה לבג"ץ, ואין בהן לעג או קלס. לסיום, משיב 2 היה סבור כי התנהגות המערער לוקה בחוסר ניקיון כפיים משום שהוא נמנע מלהתייחס להתבטאויות הבוטות שלו כלפיו.
 
בית המשפט לעניינים מנהליים
 
  1. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית המשפט לעניינים מנהליים דחה את עתירתו של המערער, וחייבו לשלם לכל אחד מהמשיבים סכום של 15,000 ש"ח.
 
  1. בית המשפט לעניינים מנהליים חזר על ההלכה לפיה הוא אינו שם עצמו בנעלי הרשות המוסמכת אלא בוחן אם נפלו בהחלטותיה פגמים מנהליים, האם שקלה שיקולים זרים ואם היא לוקה בחוסר סבירות קיצונית. עוד ציין בית המשפט לעניינים מנהליים, כי כשמדובר בהחלטות להגשת קובלנה לבית דין משמעתי ימעטו בתי המשפט עוד יותר מלהתערב בהחלטת הרשות המוסמכת. על רקע האמור, ולאחר שעיין ושקל את כל טיעוני הצדדים, בית המשפט לעניינים מנהליים מצא כי משיבה 1 הגיעה להחלטה על בסיס עובדות ושיקולים רלוונטיים, תוך איזון ראוי בין השיקולים השונים, ולכן החלטתה סבירה, ובוודאי שאיננה לוקה בחוסר סבירות קיצונית, ולפיכך אין מקום להתערב בה.
 
  1. בית המשפט לעניינים מנהליים דחה את בקשותיו של המערער לקבוע מועד לבירור הקובלנה ולקבל את מספר העתירה ונספחיה. נקבע כי יש להפנות דרישה זו לבית הדין המשמעתי בו מנוהלת הקובלנה. עוד דחה בית המשפט לעניינים מנהליים את בקשתו של המערער לקבל את נימוקי ועדת האתיקה ואת פרוטוקולי הדיונים בעניין הקובלנה, וקבע כי אין חובה על משיבה 1 להמציא למערער את הפרוטוקולים של דיוניה, בנימוק כי יש לאפשר לחברי הועדה דיון חופשי וללא חשש מפני חשיפת דבריהם בפני חבריהם ללשכה. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע גם כי מהנסיבות עולה שניתנה למערער אפשרות להגיב על התלונה שהוגשה נגדו והוא זה שבחר שלא להגיב עליה לגופו של עניין. לסיום, לא נמצא גם כל נימוק, ולו לכאורה, אשר יש בו כדי לקבל טענה של הגנה מן הצדק. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי משיבה 1 פעלה באופן הגון, ראוי וללא משוא פנים כלפי מי מהצדדים ולא נמצא פגם בהתנהלותה ובהחלטתה. אשר על כן, העתירה נדחתה והמערער חויב בתשלום בסך 15,000 ש"ח לכל אחד מהמשיבים.
 
           מכאן הערעור שלפנינו.
 
טענות הצדדים
 
המערער
 
  1. לעמדת המערער, פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים שגוי באופן קיצוני ובלתי מתקבל על הדעת. לדידו, בית המשפט לעניינים מנהליים התרחק מהביטויים הקשים שנאמרו על ידי משיב 2 ורק "דן" בנושא של "מדיניות" ביחס להתערבות, או כפי שבחר המערער לציין, יותר נכון "אי התערבות" בהחלטת משיבה 1 (המרכאות במקור – ס.ג'). בהקשר זה, יצוין כי טוב יעשה המערער אם ייטול קורה מבין עיניו וימנע מניסוח טענותיו באופן העולה כדי עוקצנות וזלזול כלפי בית המשפט לעניינים מנהליים.
 
  1. המערער סבור כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בקביעתו כי יש לנקוט משנה זהירות משום שמדובר בביטויים שנכתבו בכתב טענות ולכן אין להגביל את יכולתם של עורכי הדין לפעול במסירות למען לקוחותיהם. לדעתו, דרך השער שפתח בית המשפט לעניינים מנהליים יבואו כתבי טענות בהם יחרפו ויגדפו שופטים.
 
  1. לגישתו, בית המשפט לעניינים מנהליים טעה גם כאשר קיבל את הנימוק לפיו לא הוגשה קובלנה נגד משיב 2 משום שבית המשפט העליון לא מתח ביקורת עת השמיע משיב 2 את דבריו נגד הדיינים. לשיטת המערער, טיעון זה מוזר ולא מתקבל על הדעת, שכן בית המשפט העליון אינו עוסק ולא אמור לעסוק בעניינים משמעתיים בהליך השיפוטי.
 
  1. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט לעניינים מנהליים שגה בקביעתו כי המערער אינו בין "הנפגעים הישירים" מהתבטאויותיו של משיב 2. לטעמו, אין צורך להיות "נפגע ישיר" כאשר מתלוננים על עורך דין שמבזה ומשמיץ שופטים, וכי כל אדם רשאי, ואף חייב, להתלונן בנסיבות אלו.
 
המשיבים
 
  1. משיבה 1, מנגד, סבורה כי יש לדחות את הערעור. לעמדתה, המקרה אינו מסוג המקרים בהם מתערב בית המשפט בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת. לטעמה, הדברים, במהותם, זהים לטענה כנגד החלטת רשות מוסמכת שלא להעמיד לדין. הדברים יפים ביתר שאת, לדידה, שעה שהמערער מבקש להשיג גם על פסק דינו המנומק כדבעי של בית המשפט לעניינים מנהליים בעניינו. לשיטת משיבה 1, אין כל עילה להתערב בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים משלא נפלה בו כל שגגה.
 
  1. עוד טוענת משיבה 1 כי המערער מוסר תיאור עובדתי מגמתי בדבר טיפולה בתלונתו. לגישתה, היא נהגה בניקיון כפיים, שקלה את שיקוליה באופן ראוי וסביר, ואף מצאה לנכון כי יש ממש בחלק מטענות המערער בתלונתו (שנגנזה על ידי ועדת האתיקה המחוזית). 
 
  1. לגופו של עניין, משיבה 1 סבורה כי התבטאויות משיב 2 אינן מצדיקות בנסיבות המקרה העמדה לדין. לטעמה, חומרת הפגיעה במרשותיו של משיב 2, וחומרת התנהגות בית הדין הרבני כפי שאושרה גם על ידי בית המשפט העליון, השליכה גם על סגנוננו של משיב 2. משיבה 1 טוענת גם כי יש לקחת בחשבון שהנפגע הישיר מהעבירה – בית הדין הרבני או בית המשפט העליון שאליו הוגשה העתירה לבג"ץ – לא העיר אף הערה לגבי אופן ניסוח העתירה לבג"ץ, ולא הגיש את התלונה במקרה שלפנינו.
 
  1. לעניין טענותיו של המערער בנוגע לקובלנה נגדו, משיבה 1 טוענת כי היתה תלונה כלפי המערער בתגובתו של משיב 2 לתלונה שהמערער הגיש נגדו, ומכל מקום, היא מוסמכת לנקוט הליכים משמעתיים כנגד עורך דין גם ללא הגשת תלונה. לעמדת משיבה 1, אין גם כל בסיס לטענת המערער בדבר שיקולים זרים שלה בעת הגשת הקובלנה כנגדו.
 
  1. לעניין טענותיו של המערער בנוגע לקבלת נימוקי החלטת משיבה 1 והפרוטוקולים של דיוניה בעניין, משיבה 1 סבורה כי המערער לא מסר כל נימוק או הצדקה לבקשתו, ולא הסביר כיצד יסייע לו העיון בחומר זה. לגישתה, המערער העלה בעלמא, ללא ביסוס מינימאלי, את הטענה לפיה כלל לא התקיים דיון בתלונתו אצלה. ויתרה מכך, הוא לא צירף ולא הפנה לכל פנייה שלו אליה לקבלת נימוקי החלטותיה. ומכל מקום, לדידה, ההליכים המשפטיים חשפו כבר בפני המערער את נימוקיה.
 
  1. משיב 2 הצטרף לנימוקי משיבה 1 וטען כי אין לנימוקי הערעור כל בסיס. לגישתו, התבטאויותיו אכן היו נוקבות אך הן היו מוצדקות ושירתו את המטרה אותה ביקש להשיג והוכחו כראויות עת בית משפט זה קיבל את העתירה לבג"ץ והתבטא בעצמו בחריפות רבה כלפי הדיינים.
 
דיון והכרעה
 
  1. לאחר שבחנתי את מכלול הטענות הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
 
  1. המקרה שלפנינו הוא אינו מקרה אשר מצדיק את התערבות בית משפט זה. לפי סעיף 2 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), לשכת עורכי הדין היא הגוף אשר יקיים את השיפוט המשמעתי לחבריה. סעיף 63 לחוק לשכת עורכי הדין ממשיך וקובע כי הזכות להגיש קובלנה לבית דין משמעתי בשל עבירת משמעת מסורה לוועדת האתיקה הארצית, ועדת אתיקה מחוזית וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה. זאת, בין ביוזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר. במקרה שלפנינו, התלונה נבדקה לגופו של עניין על ידי ועדת האתיקה המחוזית וועדת האתיקה הארצית, אשר אחזו כולם בעמדה אחידה וקבעו כי בנסיבות המקרה לא נעברה על ידי עורך הדין עבירה אתית המצדיקה את העמדתו לדין משמעתי. כמו כן, ועדת האתיקה הארצית מצאה כי הוגשה תלונה על ידי משיב 2 כנגד המערער ולפיכך הגישה קובלנה כנגדו, בהתאם לסמכותה לעשות כך, אשר בכל מקרה היתה קיימת לפי החוק גם אם לא היתה מוגשת תלונה על ידי משיב 2. על כן, אני מוצא כי משיבה 1 פעלה בהתאם לסמכותה הבלעדית לפי חוק לשכת עורכי הדין באופן שאיני רואה לנכון להתערב בו.
 
  1. הלכה ידועה היא כי בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המוסמכת אלא בוחן אם נפלו בהחלטותיה פגמים מנהליים, האם שקלה שיקולים זרים ואם היא לוקה בחוסר סבירות קיצונית. כפי שציין בית המשפט לעניינים מנהליים, כשמדובר בהחלטות להגשת קובלנה לבין דין משמעתי, ימעטו בתי המשפט עוד יותר מלהתערב בהחלטת הרשות המוסמכת. זאת כפי שנקבע בבג"ץ 248/81 ווליס נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 533 (1983):
 
"על פי אמות המידה המקובלות עלינו אין בית משפט זה רואה עצמו כמי שנכנס בנעליו של הקובל וכמי שמחליט, כאילו מעיקרו, אם יש בתלונה עילה לכאורית לייזום הליכים משמעתיים. כאשר מוקנה לרשות פלונית שיקול הדעת, אם ליזום הליכים פליליים או משמעתיים, נוהג בית משפט להתערב בשיקוליה רק באותם מקרים, בהם יש יסוד לכאורי לסברה, כי החלטתה של הרשות העצמאית האמורה נבעה משיקולים פסולים ובלתי חוקיים כגון חוסר תום לב או מניעים זרים [...] לאור אופיו של העניין נוהג בית המשפט הזה בכל הנוגע לסמכויותיה המשמעתיות של הלשכה באותו אופן ולפי אותם כללים, אשר אותם הוא מיישם בכל הנוגע להתערבותו בשיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה [...] כי בידי היועץ המשפטי לממשלה שיקול-דעת רחב בכל הנוגע לפעולתו בתחום התביעה הכללית, כך הדין גם לגבי הלשכה" (שם, 540). 
 
  1. אי התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת הקובל אם ליזום הליכים משמעתיים אם לאו אושרה פעם נוספת בבג"ץ 1541/06 חננאל נ' היועץ המשפטי לממשלה (28.5.2005) שם נקבע:
 
"כחוט השני עוברת בפסיקת בית משפט זה הגישה, כי אינו נוטה להתערב בשיקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה למעט במקרים חריגים ונדירים.... בהיקש – אולי אף מקל וחומר – חל האמור גם במישור המשמעתי, כשהמדובר בסמכות להגיש קובלנה, בנושא שנדון בועד המחוזי ונבדק בו לגופו, ואחר כך נבדק לגופו גם בפרקליטות המדינה, והעמדה היתה אחידה" (שם, פסקה ה(2)).
 
 
           ואכן, בית המשפט לעניינים מנהליים בחן את החלטת משיבה 1 שלא להגיש קובלנה כנגד עורך הדין על פי הלכה זו, ועל פי אמות המידה שגובשו במסגרת ההלכה, ומצא כי לא נפל בה כל פגם המחייב את התערבותו של בית המשפט. על כן, איני רואה מקום להתערב בקביעה זו של בית המשפט לעניינים מנהליים.
 
  1. יתר הטענות המועלות על ידי המערער במסגרת ערעור זה הועלו כבר בפני בית המשפט לעניינים מנהליים, נדונו ונדחו על ידו באופן מפורט ומנומק כדבעי, ומשכך אני סבור כי דין הערעור להידחות.
 
           מן הטעמים שבוארו לעיל, אני מציע לחבריי לדחות את הערעור, ולחייב את המערער בהוצאות בסך 15,000 ש"ח לכל משיב.
 
 
 
 
               ש ו פ ט
 
השופט י' דנציגר:
 
           אני מסכים.
 
                 ש ו פ ט
 
השופט א' שהם:
 
           אני מסכים.
 
 
                 ש ו פ ט
 
     
 
           לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן.
 
           ניתן היום, י"ח בחשון התשע"ה (11.11.2014).
 
 
 
ש ו פ ט       ש ו פ ט              ש ו פ ט
 
 
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב