Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> עמ"ש 26693-04-13 פלונית נגד פלוני
 

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים                                                           עמ"ש 26693-04-13


בפני כב' השופט משה סובל

כב' השופטת תמר בזק-רפפורט

כב' השופט דוד מינץ

 

המערערת:                                                     פלונית
                                                                  
  ע"י ב"כ עו"ד דיינה הר-אבן

                                                                                 נגד

המשיב:                                                           פלוני

                                                              
       ע"י ב"כ עו"ד מאיר סויסה


                                                                                                                  פסק דין


1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כב' השופט שלמה אלבז) מיום 19.2.13 בתמ"ש 54566-11-10, לפיו נדחתה תביעת המערערת למתן פסק דין הצהרתי בדבר בטלות הסכם הממון שנחתם ביום 27.8.99 בינה לבין המשיב.

 

עיקרי העובדות

2. המערערת והמשיב הכירו זו את זה בשנת 1992, בהיותם במחצית העשור החמישי לחייהם. המערערת הייתה אז גרושה, אם לילד בן 18, והמשיב היה מצוי בהליכי גירושין מאשתו הראשונה ואב לשני ילדים בוגרים. המשיב כיהן אז כמנכ"ל [...] בע"מ. לטענת המערערת, בשנת 1993 היא עברה להתגורר יחד עם המשיב בדירה שכורה ברחוב [...] בירושלים. לטענת המשיב, מגוריו המשותפים עם המערערת החלו רק בשנת 1999. בשנת 1997 התגרש המשיב מאשתו הראשונה.

 

3. בשלב מסוים שמעו המערערת והמשיב מחברתה של המערערת, שהתגוררה אף היא יחד עם בן זוג בלא נישואין, כי חתמה עם בן זוגה על הסכם לחיים משותפים אותו ניסח עו"ד קניר מתל-אביב. המערערת יזמה פגישה עם המשיב אצל עו"ד קניר, והלה נתן לצדדים הסבר לגבי העקרונות המקובלים בהסכם מסוג זה. אלא שהמשיב לא הסכים לכך שההסכם ייערך על ידי עו"ד קניר, והציע משרד עורכי-דין בירושלים שייצג אותו בענייניו האישיים והעסקיים. המערערת הסכימה לכך.

 

4. הסכם הממון הוכן על ידי הנוטריון שפירא ממשרד עורכי-הדין בירושלים האמור, ונחתם בפניו ביום שישי, 27.8.99. הצדדים נחלקו בשאלה האם קדמה לחתימת ההסכם פגישה נוספת בינם לבין הנוטריון. בית משפט קמא העדיף את גרסת המשיב לפיה מספר ימים טרם חתימת ההסכם התקיימה במשרד הנוטריון פגישה בה דן הנוטריון עם שני בני הזוג בפרטי ההסכם וקיבל מהם את פרטי הנכסים המוזכרים בו.

 

5. ההסכם נושא את הכותרת "הסכם יחסי ממון". להסכם מצורף מסמך בחתימת הנוטריון שכותרתו "אימות הסכם ממון לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973". בגוף המסמך אישר הנוטריון כי בני הזוג התייצבו בפניו, ולאחר שהוא הקריא להם את ההסכם והם הצהירו בפניו כי עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו, ולאחר שנחה דעתו שהצהרתם אמת, חתמו שניהם בפניו על ההסכם מרצונם הטוב והחופשי. בהסכם עצמו נכתב (בסעיף 11) כי הצדדים מאשרים שעשו אותו בהסכמה חופשית וכי הוא הוסבר להם והם הבינו את תוכנו ואת המשמעות המשפטית שלו.

 

6. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת כי לא הבינה את הוראות ההסכם, וקבע כי לפני שחתמה על ההסכם היא קראה אותו בעיון, הבינה את כל פרטיו, ואישרה זאת בפני הנוטריון. טענה נוספת של המערערת שנדחתה גרסה שהנוטריון לא קרא בפניה ובפני המשיב את ההסכם ולא הסביר לה את תנאי ההסכם והשלכותיו (פסקה 17(א) לפסק הדין). יחד עם זאת, בהמשך פסק הדין (פסקה 20) נקבע כי הנוטריון חתם על מסמך האימות לאחר שהמערערת אישרה בפניו שקראה את ההסכם בעיון והבינה את כל פרטיו. לא נאמר שם שקדמה לחתימת הנוטריון הקראה של ההסכם על ידו בפני בני הזוג; וכך גם עולה מדברי המשיב (סעיפים 28-27 לתצהיר עדותו הראשית): "עו"ד שפירא נתן לנו לקרוא את טיוטת ההסכם שהוא הכין וזאת בהסתמך על הישיבה הקודמת שהיתה לנו איתו מספר ימים לפני כן... לפני שאני ו[המערערת] חתמנו על ההסכם, שאל עו"ד שפירא את [המערערת] האם היא קראה והבינה את ההסכם ומשמעותו והיא ענתה לו במפורש שהיא אכן קראה והבינה את משמעות ההסכם".

 

7. בית משפט קמא קיבל את גרסתו של המשיב כי הנוטריון מסר לכל אחד מבני הזוג עותק של ההסכם החתום. בית המשפט לא האמין למערערת בטענתה שההסכם נשכח מליבה מיד לאחר החתימה.

 

8. המשיב פרש מהחברה בשנת 2003 וקיבל פיצויי פרישה. עוד קודם לכן, בסביבות שנת 1996 (לפני חתימת הסכם הממון), רכש המשיב את הדירה הנזכרת ברחוב [...] בה התגורר עד אז (לטענת המערערת - יחד עמה) בשכירות. לאחר פרישתו מהחברה עבר המשיב לניהול עסקים שונים שהקים.

 

9. בתחילת שנת 2004 אושפז המשיב בבית חולים למשך כחודשיים בשל מחלה קשה. המערערת סעדה אותו במסירות רבה ולא משה ממיטתו. במהלך אשפוזו ביקש המשיב למסור למערערת צוואה לטובתה שנועדה להבטיח אותה אם הוא לא יחלים מהמחלה. לאחר שהחלים, נישאו בני הזוג כדת משה וישראל ביום 5.9.04.

 

10. בשנת 2005, לאחר הנישואין, רכש המשיב דירה נוספת ברחוב [...] בירושלים. בשנת 2006 רכש, באמצעות חברה בשליטתו, דירה שלישית ברחוב [...] בירושלים, אליה עבר להתגורר עם המערערת.

 

11. ההתדרדרות ביחסי בני הזוג החלה בסוף שנת 2008, והגיעה לשיאה באירוע שהתרחש ביום 27.10.09. במועד זה הוזעקה המשטרה לדירת הצדדים בעקבות תלונות הדדיות על אלימות. בשל מצבו הרפואי של המשיב, הסכימה המערערת לעזוב את הדירה למשך מספר ימים, אך כאשר ביקשה לחזור אליה נתקלה בהתנגדות מצד המשיב, שהחליף את המנעול וסירב לאפשר לה להיכנס לדירה. לטענת המערערת, רק בשלב זה היא קראה לראשונה את הסכם הממון יחד עם עורך דינה והבינה כי ההסכם עשק אותה ונישל אותה מכל הרכוש שנצבר במהלך חייה המשותפים עם המשיב.

 

12. ביום 2.11.09 הגישה המערערת לבית משפט קמא נגד המשיב בקשה ליישוב סכסוך. ביום 21.1.10 הוגשו על ידה לבית המשפט תובענות למזונות ולרכוש. תובענות אלה עדיין תלויות ועומדות. ביום 29.11.10, לאחר שהחליפה את הייצוג המשפטי, הוגשה תביעתה נושא הערעור דנן לביטול הסכם הממון. בין לבין, ביום 18.2.10, ביקש ב"כ המשיב מב"כ המערערת להגיש בקשה מוסכמת לבית הדין הרבני לסידור גט בין הצדדים. ב"כ המערערת השיב בסמוך כי היא אינה מעוניינת להתגרש וחוזרת ודורשת לקבל מפתח לדירה. בהמשך הוגשו לבית הדין הרבני תביעת גירושין מצד המשיב ותביעת שלום בית מצד המערערת. המערערת הגישה לבית משפט קמא ביום 21.3.10 בקשה לאפשר לה להוציא מהדירה את חפציה האישיים ואת המיטלטלין שהביאה. משלא ניתנה החלטה בבקשה, שבה המערערת והגישה אותה ביום 21.2.11. ביום 18.4.11 החליט בית המשפט כי הבקשה תידון במסגרת התובענה העיקרית. כיום הצדדים גרושים (הגט סודר בינואר 2012).

 

כתב התביעה

13. בכתב התביעה העלתה המערערת טענות רבות נגד תוקפו של הסכם הממון. קבוצת הטענות הראשונה גרסה כי ההסכם בטל מעיקרו בשל מספר עילות: ראשית, ההסכם נחתם חמש שנים לפני הנישואין, בשלב שבו לא הייתה לצדדים כל כוונה להינשא, בעוד סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (להלן - חוק יחסי ממון) מקנה סמכות לנוטריון לאמת הסכם ממון רק אם ההסכם נכרת לקראת הנישואין. שנית, מאחר שהסכם הממון לא אושר כחוק, אין תוקף להוראותיו המסדירות את זכויותיה של המערערת ברכושו של המשיב, שכן מדובר בהסכם בדבר ירושתו העתידית של אדם, האסור על פי סעיף 8(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. שלישית, הנוטריון לא מילא את חובתו החוקית להסביר לצדדים את משמעות הוראות ההסכם טרם חתימתם עליו ולוודא כי הם אכן הבינו את פרטי ההסכם ותוצאותיו. רביעית, ההסכם מנשל את המערערת מהנכסים הרבים שהמשיב צבר במהלך 17 שנות חייהם המשותפים, ומותיר אותה עם פיצוי כספי מזערי, בעוד היא לא עבדה כל אותן שנים על פי דרישת המשיב והפסידה בכך יכולת השתכרות וזכויות סוציאליות שיאפשרו לה להתקיים לעת זקנה. בכך עומד ההסכם בסתירה לעקרונות היסוד של צדק ושוויון המהווים חלק מתקנת הציבור.

 

14. טענות נוספות שהועלו בכתב התביעה מבססות, לשיטת המערערת, את זכותה לבטל את הסכם הממון: ראשית, עילת ההטעיה לפי סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן - חוק החוזים). לטענת המערערת, המשיב או עורכי הדין שניסחו עבורו את ההסכם הטעו אותה לחשוב כי ההסכם נועד להבטיח את זכויותיה במקרה של פירוד או מוות. הוראות ההסכם אמורות היו לתאום להסבר שעו"ד קניר הציג בפניה ובפני המשיב, לפיו נכסים שנרכשו לפני תחילת חייהם המשותפים לא יהיו משותפים ואילו על נכסים שיירכשו לאחר תחילת הקשר יחול משטר של שיתוף. כך גם עולה מסעיף 3(ג) להסכם הקובע כי באופן עקרוני ולמעט נכסים חריגים "על יחסי הממון בין [המשיב והמערערת] יחול הסדר איזון המשאבים... על כל שלביו וחלקיו". בפועל ההסכם נוסח בצורה מעורפלת ומסורבלת השוללת ממנה את זכויותיה ומעניקה למשיב לבדו גם את הרכוש שנצבר לאחר חתימת ההסכם. שנית, עילת העושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים. לטענת המערערת, המשיב ניצל את חולשתה, את תמימותה, את חוסר ניסיונה ואת התלות המוחלטת שפיתחה בו במהלך כשבע שנים בהן לא עבדה על פי דרישתו, כדי להחתימה על הסכם שתנאיו מרעים את מצבה במידה בלתי סבירה מן המקובל. שלישית, חוסר תום ליבו של המשיב עובר לחתימת ההסכם, בניגוד לסעיף 12 לחוק החוזים.

 

15. עוד טענה המערערת בכתב התביעה כי הנישואין שנערכו בשנת 2004 ושלא נצפו בעת החתימה על הסכם הממון, ובכלל זה חתימת המשיב על שטר הכתובה בעת הנישואין, איינו את תוקף ההסכם והיוו ביטול מכללא שלו. כן טענה כי המשיב הפר את חובתו על פי סעיפים 5(א) ו-5(ב) להסכם הממון לשלם לה "מענק פרידה" בסך של 150,000 דולר עם פינוי הדירה על ידה, ולהמשיך לשלם לה בנוסף מידי חודש, מלבד מזונותיה, 1,000 דולר (עד לסך של 170,000 דולר). הפרות אלה נחשבות להפרות יסודיות ומקנות לה זכות לבטל את ההסכם.

 

כתב ההגנה

16. בכתב ההגנה טען המשיב כי המוּפרכוּת של כתב התביעה נלמדת כבר מן העובדה שהמערערת נמנעה מלהעלות את טענותיה נגד תוקף הסכם הממון בתביעה הרכושית שהגישה לבית משפט קמא ביום 21.1.10, עשרה חודשים לפני שהגישה את תביעתה לביטול ההסכם. לגוף התביעה טען המשיב כי מאחר שקיימת בהסכם התייחסות מפורשת ומפורטת למצב שבו בני הזוג יינשאו, ממילא היה הנוטריון מוסמך לאמת את ההסכם על פי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון, שהדרישה היחידה שבו היא שאימות הנוטריון יינתן לפני הנישואין. לדבריו, הנוטריון מילא בדקדקנות אחר הוראות הדין החלות על הליך אימות ההסכם, ובכלל זה הקריא לבני הזוג את ההסכם ונתן להם הסבר לגבי כל סעיפיו. בכל מקרה, גם בהעדר תוקף כהסכם הממון, עומד ההסכם בתוקף כהסכם סתם, המסוגל על פי הדין להוציא נכסים מכלל איזון המשאבים. אשר לסעיף 8(א) לחוק הירושה טען המשיב כי סעיף זה מונע מיורשים לבצע עסקאות עתידיות ברכושו של מוריש שעודנו בחיים, אך אינו מגביל את המוריש מלערוך הסכמים שמהותם הענקת זכויות בעיזבונו. המשיב דחה את טענת המערערת בדבר העוול שההסכם הסב לה, וגרס כי ההסכם שומר באופן שווה על האינטרסים ההדדיים של הצדדים. כל אחד מהם הגיע לקשר כשמאחוריו נישואין קודמים. המערערת כבר הייתה אז בעלת נכסים, מצבה הכלכלי היה טוב משל המשיב, והיא ביקשה להבטיח את נכסיה. המשיב מצדו, שגירושיו הראשונים הותירו אותו כמעט ללא נכסים, ביקש גם הוא להבטיח את רכושו. לאורך כל תקופת חייהם המשותפים נשמרה ביניהם הפרדה רכושית, כל אחד מהם החזיק בחשבון בנק נפרד אליו הפקיד את הכנסותיו, והם לא צברו יחד רכוש משמעותי, זולת דירה בפתח-תקוה בה נעשו שותפים כנגד הלוואה שהעניקו לאחיה של המערערת, שהיה הבעלים של הקרקע עליה נבנתה הדירה. מסיבה זו נקבע בהסכם מנגנון של הפרדת נכסים, ובנוסף הובטחו בו זכויותיה של המערערת לקבלת כספים מהמשיב (או מעיזבונו) בין במקרה של פרידה ממנו ובין במקרה של מותו. בכל מקרה, טען המשיב, אין בעובדה שבחלוף שנים מכריתת ההסכם דעתה של המערערת אינה נוחה ממנו, כדי להקים בידיה עילה לביטולו בשל סתירה כביכול לתקנת הציבור.

 

17. על טענת ההטעיה נאמר בכתב ההגנה כי המערערת חתמה על ההסכם לאחר שתוכנו ותוצאותיו הוסברו לה על ידי הנוטריון ולאחר שהבינה לאשורן את כל הוראות ההסכם. המערערת גם ידעה מדוע המשיב התעקש לחתום על ההסכם, שכן הוא חשף בפניה את חששותיו בעקבות תוצאות גירושיו הראשונים ואת רצונו הברור להגן על רכושו. זאת ועוד, תנאי ההסכם מפורשים בתוכו, וכל שנדרש כדי להבינם הנו לקרוא את ההסכם, דבר שהמערערת עשתה או צריכה הייתה לעשות. מאותם טעמים לא נפלה כל סירכה בתום לבו של המשיב. באשר לטענת העושק נטען כי המערערת לא הציגה בדל של ראיה לכך שהיא סבלה מצוקה שכלית או גופנית; שהמשיב ניצל מצוקה כזאת על מנת להכריחה לחתום על ההסכם; או שתנאי ההסכם בלתי סבירים וחורגים מן המקובל. כמו כן, טענת עושק יש להעלות מיד עם הפסקתו, ואילו המערערת המתינה 12 שנים מאז שחתמה על ההסכם ועד שהעלתה בתביעתה את טענת העושק.

 

18. המשיב הוסיף וטען כי אין לקבל את טענת המערערת בדבר ביטולו מכללא של הסכם הממון כתוצאה מנישואי הצדדים. לדבריו, ההסכם צפה במפורש אפשרות בה הצדדים יינשאו, ואף קבע למצב כזה מערכת יחסים רכושית. משכך ברי כי הנישואין, לרבות חתימת המשיב על שטר הכתובה (אירוע שגם אליו מתייחס ההסכם בסעיף 11), לא חוללו כל שינוי במסד העובדתי עליו התבסס ההסכם. אדרבה: הסכמת המשיב בשנת 2004 להינשא למערערת נשענה על ההבנה והידיעה כי הסכם הממון מסדיר את מערכת היחסים הרכושית שביניהם גם במקרה של גירושין. בסוגיית הפרת ההסכם טען המשיב כי אי-מילוי חובת התשלום שהוטלה עליו כלפי המערערת במקרה של פרידה ממנה, אינו עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, שעיקרו בהפרדה הרכושית ולא בתשלום מענק הפרידה. בנוסף, המשיב לא התנער מחובת תשלום המענק, אך התנה את התשלום בכך שהמערערת תכיר בתוקפו של ההסכם שמכוחו תובעת היא את התשלום, תבטל את העיקולים שהטילה על רכושו, ותסכים להתגרש.

 

פסק הדין של בית משפט קמא

19. פסק הדין דחה את כל טענותיה של המערערת. נקבע כי הסכם הממון המשיך לעמוד בתוקף גם לאחר הנישואין, שהרי נכללות בו הוראות הצופות פני נישואין ומתייחסות במפורש למצב שבו בני הזוג יינשאו ואף יתגרשו. אמנם ההסכם לא נחתם סמוך קודם לנישואין אלא חמש שנים לפניהם, אולם סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון מתנה את סמכות האימות של הסכם ממון בידי נוטריון בכך שההסכם "נכרת לפני הנישואין", ואין בו דרישה לסמיכות זמנים בין השניים. בידי הצדדים היה לבטל את ההסכם לקראת הנישואין או לאחריהם, אלא שלשם כך היה עליהם לערוך הסכם ממון חדש בכתב ולאשרו כדין בפני אחת הרשויות המוסמכות על פי החוק. משלא עשו כן, אין לשעות לטענת המערערת כי ההסכם בוטל עם הנישואין, וזאת אפילו הייתה מתקבלת טענתה (אותה דחה בית המשפט כבלתי מוכחת) שהמשיב אמר לה בשלב מסוים כי ההסכם בטל.

 

20. לגבי הוראות ההסכם לגופן נקבע בפסק הדין כי אין יסוד לטענות המערערת המציגות הוראות אלה כמקפחות את זכויותיה בצורה חמורה וכיוצרות חוסר צדק ושוויון הנוגדים את תקנת הציבור. אמנם ההסכם שמר על הפרדה רכושית בין הצדדים, הן לגבי נכסים שרכשו טרם כריתת ההסכם והן לגבי נכסים שרכשו לאחר מכן במהלך החיים המשותפים. אלא שלצד הוראות אלה זיכה ההסכם את המערערת במענק כספי מהמשיב במקרה של פרידה. בהתחשב בכך שמדובר בנישואין שניים של שני הצדדים; בהיותה של המערערת בעלת דירה בתל-אביב ומחצית דירה בפתח-תקוה; ולאור ההשלכות הכלכליות החמורות שהסבו למשיב גירושיו מאשתו הראשונה - אין למצוא בהסכם קיפוח של המערערת, לא כל שכן קיפוח קיצוני העולה כדי פגיעה בתקנת הציבור. מדובר בהסכם סטנדרטי שאף מכיל הוראות המיטיבות עם המערערת ואינן מקובלות בהסכמי ממון שגרתיים.

 

21. טענת העושק נדחתה מחמת אי-התקיימות התנאים שבסעיף 18 לחוק החוזים: המערערת לא סבלה, אף לשיטתה, מחולשה שכלית, וטענתה לניצול מצוקתה וחוסר ניסיונה על ידי המשיב משוללת יסוד, שכן המערערת הייתה מעוניינת לערוך את הסכם הממון ויזמה לשם כך מפגש אצל עורך דין, על מנת לדאוג לבנה ולהגן על הרכוש שצברה לפני שהכירה את המשיב. המערערת אף צברה קודם לכריתת ההסכם ניסיון של מספר שנים כמתווכת מקרקעין. בנוסף, אין לומר כי תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל: הצדדים שמרו לאורך כל חייהם המשותפים על הפרדה רכושית והפקידו את הכנסותיהם בחשבונות בנק נפרדים תוך שמרבית הוצאותיהם (שהוצאו ברווחה) מומנו מכספי המשיב; הוראות ההסכם אינן מקפחות את המערערת; וטענתה כי הפסיקה לעבוד לפי דרישת המשיב שבע שנים לפני חתימת ההסכם אינה יכולה להתקבל נוכח העובדה שהמשיב התגרש מאשתו הראשונה רק בשנת 1997, שנתיים לפני חתימת ההסכם. בהקשר זה נדחו גם השגות המערערת על ההוראה בהסכם שהסדירה, במקרה של פירוד או גירושין, את פירוק השיתוף בדירה בפתח-תקוה השייכת לצדדים במשותף. בית המשפט דחה את ניסיונה של המערערת לצייר את המשיב כמי שגזל מאחיה וממנה את הזכויות בדירה. נקבע כי הזכויות במחצית הדירה הוענקו למשיב בתמורה להלוואה בסך 45,000 דולר שנתן לאחיה של המערערת מספר שנים לפני חתימת ההסכם. למטרה זאת נחתמו הסכמי העברה בין האח לבין המערערת ובין המערערת לבין המשיב. הסכמים אלה קדמו להסכם הממון, אינם קשורים אליו, ומעמדם כשל הסכם "רגיל" לגבי נכס ספציפי, שאינו מצריך פרוצדורה של אישור הסכם ממון גם כשהצדדים לו הנם בני זוג.

 

22. בנוסף לא נמצא בסיס לטענת המערערת בדבר הטעייתה על ידי המשיב. נקבע בפסק הדין כי ההפרדה הרכושית עליה שמרו בני הזוג אינה עולה בקנה אחד עם טענת המערערת אודות הנחתה בדבר קיומו של שיתוף נכסים בינה לבין המשיב לגבי רכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים. המערערת קראה את ההסכם לפני שחתמה עליו, ומכאן שהבינה את הוראותיו, המנוסחות בצורה ברורה ופשוטה ושמרביתן מקובלות בהסכמים בין בני זוג שזו אינה להם מערכת הנישואין הראשונה. בנוסף, הובהר על ידי ב"כ המערערת בישיבת קדם המשפט כי היא חוזרת בה מהטענות שהועלו בכתב התביעה כלפי הנוטריון וכלפי אופן מתן ההסברים על ידו למערערת עובר לחתימת ההסכם. טענה נוספת של המערערת גרסה כי המשיב הסתיר מפניה בעת חתימת ההסכם את תכניתו לפרוש מהחברה כעבור שנים ספורות ולזכות בתנאי פרישה מפליגים. בית המשפט לא היה מוכן לקבל טענה זו, משום שהמשיב כיהן כמנכ"ל החברה והחזיק בקריירה ארוכה כבר כאשר הכיר את המערערת, ולכן המערערת ידעה כי נצברו על ידו זכויות פרישה. כמו כן, הסכם הממון העניק למערערת, במקרה שהמשיב ילך לעולמו לפניה, שליש מהכספים להם יהיה זכאי מהחברה. בית המשפט הוסיף כי המערערת לא הודיעה למשיב בשום שלב על ביטול ההסכם, כפי שחייבת הייתה לעשות על פי הדין אילו קמה לה עילת ביטול.

 

23. כפועל יוצא, ומאותם טעמים, נדחתה טענת המערערת לחוסר תום לבו של המשיב במשא-ומתן ובכריתת ההסכם.

 

24. בית המשפט מצא כי המשיב לא הפר את הסכם הממון, וכפועל יוצא מכך לא קמה למערערת עילה לביטול ההסכם מחמת הפרתו היסודית. אמנם המשיב לא שילם עדיין למערערת את סכום המענק אותו קיבל על עצמו בהסכם לשלם לה במקרה שבו הוא יהיה יוזם הפרידה. אולם המשיב הביע נכונות לביצוע התשלום, ובלבד שהמערערת תמלא אחר התחייבותה בהסכם לקבל את גיטה מקום בו המשיב יגיש תביעת גירושין לבית הדין הרבני. סירובה של המערערת להתגרש מונע אפוא בעדה לטעון להפרה יסודית של ההסכם מצד המשיב, מה עוד שלפי טענת המשיב הוא מנוע מלשלם למערערת את המגיע לה בשל העיקולים שהטילה על רכושו.

 

25. נוכח כל האמור, התביעה לביטול ההסכם נדחתה, והמערערת חויבה לשלם למשיב "השתתפות בשכ"ט" בסך של 50,000 ₪ שיקוזזו מהכספים להם היא זכאית על פי הסכם הממון.

 

הערעור

26. במסגרת הערעור תוקפת המערערת את כל הקביעות הרבות שניתנו נגדה בפסק הדין, ואינה מניחה אף לא לאחת מהן. לטענתה, בית משפט קמא שגה הן בקביעת העובדות והן ביישום הדין על העובדות שקבע. המשיב מצדו תומך את יתדותיו בפסק דינו של בית משפט קמא ושולל את כל טענות המערערת אחת לאחת. לא ראינו מקום לפרט את כל שלל טענותיה של המערערת ואת תשובות המשיב להן, שכן די בשתיים מטענות הערעור - טענת העדר תקפות אימות הנוטריון והטענה בדבר הפרת הסכם הממון - כדי להוביל לקבלת הערעור ולקבלת התביעה לביטול ההסכם. נעבור אפוא לבחינת טענות אלו.

 

תוקף אימות הנוטריון

27. סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון קובע כי "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לעניני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג". סעיף 2(ג) לחוק קובע כי "בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין". בשנת 1995 הוסף לחוק סעיף 2(ג1) שלפיו "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון" (ראו גם סעיף 7(11) לחוק הנוטריונים, תשל"ו-1976, שהוסף במקביל).

 

במקרה הנוכחי חתמו הצדדים ביום 27.8.99 על מסמך שכותרתו "הסכם יחסי ממון". ניתן להניח כי כוונתם הייתה לערוך "הסכם ממון" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון, כלומר: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם" (ראו ה"הואיל" השני להסכם), וכי השימוש בכותרת ההסכם בביטוי המשובש "הסכם יחסי ממון" הנו טעות קולמוס (שיבוש דומה מצינו בכותרת הפרק העשירי בחלק-משנה שלישי של החלק השלישי להצעת חוק דיני ממונות, תשע"א-2011; הצעות חוק הממשלה 595, עמ' 846). אכן, באימות הנוטריון המצורף להסכם נכתב כי הוא ניתן ל"הסכם ממון לפי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973". דא עקא, שבעת כריתת ההסכם חיו הצדדים יחדיו (כאמור ב"הואיל" הראשון של ההסכם), אך לא היו נשואים ולא תכננו להינשא. המשיב התגרש מאשתו הראשונה שנתיים קודם לכן, בהליך שלא היטיב עמו. הקושי שחווה בגירושיו הראשונים הביא אותו להחלטה שלא להינשא בשנית, והחלטה זו היא שעמדה ברקע הסכם הממון. עמד על כך המשיב בסעיף 34 לתצהיר עדותו הראשית:

 

"בשל הגירושין הקשים אותם עברתי בנישואיי הראשונים אשר הותירו אותי כמעט ללא נכסים, החלטתי שאני לא אנשא בשנית. סמוך לאחר שהכרתי את [המערערת] אף הבהרתי לה היטב את רצוני זה ואת החלטתי שלא להינשא בשנית. כאמור, במהלך השנים הראשונות של הקשר שלנו, אף לא התגוררנו תחת קורת גג אחת. ואולם, [המערערת] הפעילה עלי מכבש לחצים במטרה לגרום לי לשאת אותה לאשה וזאת במיוחד לאחר שאושפזתי בבית החולים בשל מחלה קשה. לבסוף, נכנעתי ללחציה של [המערערת] והסכמתי להינשא לה. בשנת 2004 אני ו[המערערת] נישאנו".

 

בחקירה הנגדית הוסיף המשיב באשר לנסיבות כריתת ההסכם:

 

"אני גמרתי מערכת נישואין אז קשה מאד ונדרתי נדר שלא אתחתן שוב. אני פניתי למיטב עורכי הדין בירושלים ואמרתי לו שהכרתי בחורה מה אני צריך לעשות כדי שהיא לא תבוא יום אחד לטעון שהיא ידועה בציבור וכך נהגתי... כשהיא עברה לסטטוס של לגור ביחד אז עשינו את ההסכם לפי ייעוץ שקיבלתי מעורך דין שלי" (עמ' 30, 33 לפרוטוקול).

 

הנדר שנדר המשיב שלא להתחתן בשנית, אינו עומד בסתירה לכך שבהסכם הממון נכללה התייחסות גם לאפשרות שבני הזוג יינשאו בעתיד. אמנם אפשרות זאת לא עמדה על הפרק בעת כריתת ההסכם, אולם, כפי שהתנסח בהקשר זה המשיב בחקירתו הנגדית: "אני עשיתי בחיים שלי 5000-6000 חוזים. החוזים הטובים זה מי שיכול לצפות כמה שיותר מהלכים קדימה... מי שעושה הסכמים טובים כמו 5000 שעשיתי מצליח לצפות כמה שיותר מהלכים טובים קדימה. כתוב בהסכם מוות אז מה זה אומר שאני רוצה למות?" (עמ' 37, 41 לפרוטוקול). בדומה לכך הוסבר בסיכומיו של המשיב בבית משפט קמא (סעיף 116) כי אף שמלכתחילה הוא סבר "כי לאחר גירושיו הסבוכים והכואבים, לא יתחתן בשנית, כך אמר אך לא קיים, שכן ישנם דברים הנאמרים בנסיבות מסוימות ואולם המציאות עולה על כל עיקרון". המציאות שהכניעה את הנדר ואת העיקרון שהציב לעצמו המשיב, התרחשה רק בשנת 2004, חמש שנים לאחר כריתת ההסכם, בעקבות אשפוז המשיב לטיפול במחלה הקשה שנתגלתה אצלו באותה שנה.

 

28. עובדות אלה גוררות אחריהן שתי מסקנות במישור הנורמטיבי: ראשית, לאורך כל חמש השנים שחלפו מאז כריתת ההסכם ועד לנישואי הצדדים, לא היה להסכם, חרף מה שנרשם בו ובאימות הנוטריון, מעמד של הסכם ממון על פי חוק יחסי ממון. הלכה היא כי חוק יחסי ממון אינו חל אלא על בני זוג נשואים, ולפיכך רק יחסי הממון של בני זוג כאלה יכולים להיות מוסדרים בהסכם ממון (ע"א 640/82 כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לט(1) 673, 678, 683). אין בכך כדי למנוע מבני זוג ידועים בציבור להסדיר את ענייניהם הרכושיים בהסכם. יתר על כן, הסכם כזה בין ידועים בציבור אף ניתן לאישור על ידי בית המשפט לעניני משפחה מכוח סמכותו בסעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, תשנ"ה-1995 (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, פ"ד נז(5) 491). אולם הסכם בדבר הסדרת רכושם של ידועים בציבור מצוי כולו במסגרת דיני החוזים הכלליים ואינו בגדר הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון (עניין כהן, בעמ' 682; עניין זמר, בעמ' 505).

 

29. שנית, העובדה שבמשך חמש שנים לא היה להסכם, הנחזה להיות הסכם ממון, תוקף כהסכם כזה, משליכה גם על מעמדו המשפטי של ההסכם עם נישואי הצדדים כעבור אותן חמש שנים. אימות הנוטריון לא ערך הבחנה בין שתי התקופות אלא התיימר להעניק להסכם, כבר משעת כריתתו, תוקף כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. כפי שהובהר, מהלך זה לא היה אפשרי מבחינה משפטית. הצדדים, שיצאו ממשרד הנוטריון כשבידיהם הסכם הנחזה להיות תקף כהסכם ממון, למעשה לא החזיקו בהסכם כזה אלא בהסכם "רגיל" התקף לפי דיני החוזים הכלליים. מאחר שבאותה עת לא הייתה למשיב כל כוונה להינשא למערערת, וההיתכנות של נישואין הייתה אז מבחינתו בגדר היפותזה רחוקה, אף לא ניתן לומר כי במועד כריתת ההסכם התקיים סיכוי טוב לכך שהוא יהפוך בעתיד להסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. אלא כפי שהסביר המשיב, כוחה של המציאות גובר לא אחת על התחזיות והעקרונות: מה שנראה היה במועד כריתת ההסכם ואימותו כאפשרות שהסתברותה נמוכה ביותר, נעשה מוחשי כתוצאה מתהפוכות החיים. האם יש בהתפתחות זאת כדי להפוך את ההסכם, החל ממועד הנישואין, להסכם ממון לפי חוק יחסי ממון?

 

30. בית משפט קמא השיב על השאלה בחיוב. לדעתו, הכללתן בהסכם של הוראות המתייחסות לאפשרות שבה בני הזוג יינשאו, מלמדת כי ההסכם צפה גם פני נישואין. ממילא לא הייתה מניעה לאימות ההסכם על ידי הנוטריון בהתאם לסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון המסמיך נוטריון לאמת "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין". הסעיף אינו דורש שאימות ההסכם ייעשה סמוך לפני הנישואין, שהרי נאמר בו "לפני" ולא "סמוך לפני". פירוש הדבר הוא, לדעת בית משפט קמא, "שאין כל דרישה שאישור ההסכם יהיה סמוך לפני הנישואין, אלא עליו להיות לפני הנישואין" (פסקה 33(ה) לפסק הדין).

 

31. אין בידינו לקבל גישה זאת. נפתח בכך שהמילים "לפני הנישואין" בסעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון אינן מתייחסות למועד אימות הנוטריון אלא למועד כריתת ההסכם. מועד הכריתה ומועד האימות אינם היינו הך ועשוי להתקיים ביניהם פער זמנים (עניין כהן, בעמ' 686). לכן, גם אם ההסכם יכול להיכרת זמן רב לפני הנישואין ולא רק בסמוך אליהם (ולהלן נסביר מדוע לדעתנו הדבר אינו כך), אין בכך כדי לאפשר את אימות הנוטריון זמן רב לפני הנישואין. סעיף 2(ג1) מורה כי "הסכם ממון שנכרת לפני הנישואין יכול שיאומת בידי נוטריון... ובלבד שהנוטריון נוכח שבני הזוג הניצבים בפניו עשו את ההסכם בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ותוצאותיו" (ההדגשה הוספה). אימות הנוטריון יכול אפוא להינתן רק לאחר התייצבותם של "בני הזוג" בפניו. נוכח ההלכה הקובעת כי הביטוי "בני זוג" בחוק יחסי ממון מוגבל לבני זוג נשואים בלבד ולא לידועים בציבור (עניין כהן, עמ' 678, 683), הרי שאין הנוטריון מוסמך לאמת הסכם ממון כאשר הצדדים להסכם אינם נופלים מבחינה מעשית, במועד האימות, למשבצת של נישואין. כאשר מדובר בצדדים העומדים ערב נישואיהם, ניתן "למתוח" את הלשון של סעיף 2(ג1) ולראותם כמי שמצויים על סף המעמד של "בני זוג", באופן המאפשר לנוטריון לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון על-תנאי מתלה, שייכנס לתוקף סמוך לאחר מכן עם התרחשות הנישואין העומדים בפתח (המ' (מחוזי ת"א) 2180/75 צור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ ל"ז (2) 400, 402; א' גריידי הסכם ממון וגירושין - אישור וביטול (2007) עמ' 34). לא כן צדדים שאין להם כל תכנית להינשא בעתיד הנראה לעין. צדדים כאלה אינם נחשבים ל"בני זוג" כמשמעותם בחוק יחסי ממון, אפילו אם הם חיים כידועים בציבור, ואין לנוטריון סמכות לאמת את ההסכם שכרתו כהסכם ממון לפי החוק.

 

32. לאותה מסקנה מובילה ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 2(ג1). מלכתחילה הוענקה בחוק יחסי ממון הסמכות לאמת הסכם ממון קדם-נישואין רק לרושם הנישואין, לאמור - בנישואין כדת משה וישראל - לרב המבצע את הרישום (סעיף 2 לפקודת הנישואין והגירושין (רישום); סעיף 2(6) לחוק הרבנות הראשית לישראל, תש"ם-1980). סמכות זו הוענקה לרושם הנישואין בסעיף 2(ג) לחוק יחסי ממון: "בהסכם ממון שנכרת לפני הנישואין או בשעת עריכתם, יכול אימות רושם הנישואין לבוא במקום אישור בית המשפט או בית הדין". מטרתה של הסמכת רושם הנישואין הייתה לחסוך מבני זוג הבאים בברית הנישואין את הטרחה (ושמא גם את המבוכה) הכרוכה בהתייצבות בפני בית משפט או בית דין דתי ערב הנישואין לשם אישור הסכם ממוני שכרתו. כהשלמה להוראת סעיף 2(ג) הוטלה בסעיף 3(ב) לחוק יחסי ממון חובה על רושם הנישואין לוודא, לפני עריכת הנישואין, כי בני זוג שהתייצבו לפניו לרישום נישואיהם בלא לבקשו לאמת להם הסכם ממון, אכן מודעים לכך שבהעדר הסכם ממון יראה אותם החוק כמסכימים להסדר איזון המשאבים (על תפקיד רושם הנישואין בהקשר זה ראו עוד: ז' ורהפטיג "שיתוף נכסים בין בעל ואשתו" מחקרים במשפט העברי (1985) 136, 147).

 

עם הזמן התברר כי סמכות זאת של רושמי הנישואין לא חלחלה לחיי המעשה ונותרה מיותמת. בעקבות זאת הוגשה בשנת 1994 הצעת חוק ממשלתית להפקדת הסמכות לאימות הסכם ממון גם בידי נוטריון (הצעת חוק יחסי ממון בין בני זוג (תיקון מס' 2) (אימות בידי נוטריון), תשנ"ד-1994). בדברי ההסבר להצעה נכתבו הדברים הבאים:

 

"מתברר, שבפועל סמכותם של רושמי נישואין לאמת הסכם ממון לפני הנישואין כמעט שאינה מופעלת. מכאן ההצעה להסמיך נוטריון לאמת הסכמי ממון. ההסדר המוצע עשוי להפחית את מספר הפניות לבית המשפט המחוזי למתן אישורו, ויאפשר לבני זוג העומדים להינשא לקבל את השירות של אימות הסכם הממון במסגרת השירותים של עורכי הדין המוסמכים לפי חוק הנוטריונים, התשל"ו-1976" (הצעות חוק 2245, עמ' 212; ההדגשה הוספה).

 

ובעת הדיון במליאת הכנסת בקריאה הראשונה של הצעת החוק נאמר מפי שר המשפטים:

 

"אני חושב שכל אחד מבין, שכאשר ניגשים הצדדים לברית הנישואין, ואם יש להם היסוסים לגבי רכוש או ממון שכל צד מביא אתו לברית חדשה זו, יש כאלה שמבקשים להבטיח את רכושם מעינא בישא, מחשש שמא תהיה תקלה בנישואין ותבואנה תביעות, ותהיה אי-בהירות, רכוש פלוני של מי הוא וכיוצא בזה... יש כאלה שמעדיפים את צנעתם ולא רוצים לגלות את פרטי הרכוש או את פרטי ההסכם ברבים... לכן הצעת החוק באה לאפשר עריכת הסכמים אלה במשרד פרטי, משרד הנוטריון" (דברי הכנסת 136, עמ' 5671, מיום 15.3.94; ההדגשה הוספה).

 

הנה כי כן, סמכות הנוטריון לאמת הסכם ממון שלובה ואחוזה בסמכות הזהה של רושם הנישואין. כזו כן זו נועדה הסמכות לאפשר לבני זוג שרגליהם ניצבות על מפתן מוסד הנישואין לזכות באימות הסכם ממון שכרתו, מבלי צורך לפנות לבית המשפט או לבית הדין הדתי. תנאי לסמכות האימות, הן של רושם הנישואין והן של הנוטריון, הנו שבני הזוג כבר קיבלו את ההחלטה להינשא כך שהליך האימות מתבצע ערב הנישואין. כאשר מדובר ברושם הנישואין, לא תיתכן מציאות אחרת, שהרי ההתייצבות בפני רושם הנישואין נעשית רק לקראת הנישואין ולאחר שהוחלט עליהם. הוא הדין להתייצבות בפני הנוטריון על מנת שיאמת את הסכם הממון. מאחר שפעולה זאת נועדה לשמש מקבילה לפנייה לרושם הנישואין, אין הפנייה לנוטריון באה בחשבון אלא לגבי בני זוג שתהליך מיסוד הקשר ביניהם הבשיל כדי יכולת לפנות לרישום הנישואין; ובמילים אחרות: שכבר הוחלט על ידם להינשא ומועד הנישואין מתקרב.

 

אין ממש בניסיון של המשיב להיבנות מפסק הדין בע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט(5) 596. באותה פרשה עמד לדיון הסכם שנערך בהולנד בפני נוטריון הולנדי ושבו נקבעה הפרדה רכושית בין בני הזוג. ההסכם נערך מספר ימים טרם נישואיהם האזרחיים של הצדדים בהולנד. השופטת ביניש קבעה, תוך אזכור סמכות הנוטריון על פי סעיף 2(ג1) לחוק יחסי ממון, "כי אישור ההסכם הרכושי טרם נישואיהם של הצדדים על ידי נוטריון הולנדי, שאישר כי ההסכם נעשה בהסכמה חופשית מתוך הבנת משמעותו ותוכנו, די בו כדי להקנות להסכם תוקף מחייב" (שם בעמ' 613). קביעה זו אינה סותרת כלל את דברינו שלעיל, שהרי ההסכם הרכושי בפרשת ששון נחתם ואושר על ידי הנוטריון ימים ספורים לפני נישואיהם האזרחיים של הצדדים במטרה לקדם את הנישואין שבפתח.

 

33. נחזור אל המקרה הנוכחי: במועד שבו המערערת והמשיב חתמו על ההסכם במשרד הנוטריון, הסטטוס היחיד שלהם היה כידועים בציבור. לא התקבלה על ידם באותו שלב כל החלטה להינשא, ויתרה מכך - המשיב שלל בתוקף באותה תקופה נישואין למערערת (הגם שלא פסל את האפשרות שביום מן הימים עמדתו בנדון תשתנה). בהיותם ידועים בציבור, לא הייתה לנוטריון או לכל רָשות אחרת (לרבות לבית המשפט) סמכות לאמת או לאשר הסכם ממון בין הצדדים. הנוטריון גם לא היה מוסמך להעניק להסכם אימות מותנה ומושהה שישתכלל אם וכאשר יחול בעתיד שינוי בכוונת הצדדים והם יחליטו להינשא. התממשות הפוטנציאל של נישואין הייתה באותה נקודת זמן כה רחוקה וכה מסופקת מבחינת אומד הדעת של הצדדים - כאשר חמש השנים שחלפו מאז ועד לנישואין מספקות הוכחה נוספת לאומד הדעת, בבחינת סופו המעיד על תחילתו - עד שלא היה ניתן לבסס את סמכות הנוטריון על עצם הכללתן בהסכם של הוראות העוסקות במצב של נישואין.

 

זאת ועוד. כאשר הסכם ממון מאומת לפני הנישואין על ידי נוטריון, עליו לענות על הגדרת "הסכם ממון" בסעיף 1 לחוק יחסי ממון, כלומר, להסדיר את יחסי הממון שבין הצדדים כ"בני זוג" נשואים בלבד (עניין כהן, עמ' 678, 683). הימצאותן בהסכם של הוראות המתייחסות למצב ששרר בעת כריתתו, בו הצדדים חיו כידועים בציבור, מונעת לראות במסמך הסכם ממון הניתן לאישור או לאימות לפי חוק יחסי ממון. מניעות זו אינה נובעת רק מפרשנותו הטכנית-מילולית של החוק, אלא מקפלת בתוכה גם הצדקות ענייניות. ראשית, אין להלום מצב בו כותרת הניתנת על פי חוק להסכם מסוים ("הסכם ממון") תקפה רק לגבי סיטואציה אחת המוסדרת בהסכם (נישואין) ובטלה לגבי סיטואציה אחרת הנדונה באותו הסכם (חיים משותפים ללא נישואין). על אותו משקל, יש להימנע מתוצאה שבה אישור של רשות מוסמכת הניתן על פי חוק להסכם (כגון אימות נוטריון) תופס רק בתרחיש אחד ובטל בתרחיש שני למרות ששני התרחישים מוזכרים בהסכם במפורש. תוצאה כזאת עלולה להיות מנוגדת לציפיות הצדדים, לפגוע בהסתמכותם על אקט האישור, ולהוליד תקלות. שנית, לצד קווי הדמיון בין חיים של בני זוג ידועים בציבור לבין חיים של בני זוג נשואים, קיימים הבדלים מהותיים בין שתי צורות ההתקשרות. הבדלים אלה באים לידי ביטוי בין היתר במישור הממוני והרכושי (ש' ליפשיץ הידועים בציבור בראי התיאוריה האזרחית של דיני המשפחה (2005) עמ' 87-71, 193-153, 225-199; א' רוזן צבי דיני המשפחה בישראל בין קודש לחול (1990) עמ' 304-303; בע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית, מיום 29.8.13, פסקה 24 לפסק דינו של השופט דנציגר). אלה מצדיקים הבחנה בין ידועים בציבור לבין בני זוג נשואים גם לגבי החוזים שהם כורתים. ראוי, כעניין של מדיניות שיפוטית, להימנע מחוזים המסדירים בהינף אחד ובלא הפרדה ברורה את הזכויות והחובות של אותם צדדים הן כידועים בציבור והן כנשואים. ערבוב כזה אינו רצוי, ויש בו לשבש את התחומים, להרבות מחלוקות וליצור פתח לבעיות מיותרות (עניין כהן, עמ' 686). כך במיוחד כאשר במועד כריתת החוזה מעמדו של הקשר בין הצדדים הוא של ידועים בציבור, בלא שיש בידיהם באותו שלב די נתונים באשר לסיכויים, לתזמון ולתנאים של תרחיש הנישואין.

 

34. מסקנתנו הנה כי בשעת כריתת ההסכם לא היה ניתן לאשר או לאמת אותו כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון. אמנם מסקנה זאת כשלעצמה אינה גורעת מתוקף ההסכם בתקופה שקדמה לנישואין, וזאת כהסכם רגיל על פי דיני החוזים הכלליים. אולם בהמשך, מששדרגו הצדדים את הקשר באמצעות נישואין כדת משה וישראל, הביא העדר תוקפו של אימות הנוטריון לשלילת תוקף ההסכם, לכל הפחות החל ממועד הנישואין ואילך (וכפי שיבואר להלן, אירועים שהתרחשו לאחר מכן במהלך הנישואין הקימו למערערת זכות לבטל את ההסכם גם לגבי התקופה שקדמה לנישואין). העדר התוקף בתקופת הנישואין נעוץ בהוראת סעיף 2 לחוק יחסי ממון המתנה את תוקפו של הסכם המסדיר את יחסי הממון שבין בני זוג נשואים, באישור או באימות ההסכם באחת הדרכים המנויות בסעיף. בהעדר אישור או אימות תקפים, ההסכם עצמו משולל תוקף (עניין כהן, בעמ' 683, 690; עניין זמר, בעמ' 501, 505).

 

ודוק: בני זוג נשואים יכולים להתקשר ביניהם לא רק בהסכם ממון אלא גם ב"הסכם רגיל... לפי הדין הכללי", והסכם כזה אינו מחייב כתנאי לתוקפו אישור או אימות בידי אחד הגורמים המנויים בסעיף 2 לחוק יחסי ממון (ע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621, 624; ע"א 169/83 (שרעבי) שי נ' (שרעבי) שי, פ"ד לט(3) 776, 781-780; בג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 529, 533). אלא שחריג זה מוגבל לעסקה פרטנית בין בני זוג, המתייחסת להעברת זכויות בנכס ספציפי. הסכם המגלם עסקה כזאת אכן פטור מאישור או אימות על פי חוק יחסי ממון. לא כן הסכם הקובע הוראות באשר למערכת היחסים הרכושית הכוללת שתחול על הצדדים במקרה של פקיעת הנישואין עקב גירושין או מוות. הסכם כזה מחייב אישור או אימות בידי הרשות המוסמכת, ובלעדיהם אין להסכם תקומה (עניין (שרעבי) שי, בעמ' 783-782; עניין מונק, בעמ' 428; ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3) 499, 507; האמור קודם לכן בעניין אבידור אינו סותר גישה זאת, כפי שמסביר פרופ' ש' ליפשיץ במאמרו "הסדרת החוזה הזוגי במשפט הישראלי: מתווה ראשוני" קרית המשפט ד (תשס"ד) 271, הערת שוליים 180 בעמ' 316; אף האמור בע"א 151/85 רודן נ' רודן, פ"ד לט(3) 186, 193, ובבע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני, מיום 26.1.06, בפסקה ו', עולה בקנה אחד עם ההלכה המסרבת להכיר בתוקף הסכם ממון שלא אושר כחוק - ראו: גריידי, בספרו הנ"ל, עמ' 52; נ' שלם יחסי ממון ורכוש - הדין והפסיקה (2013) עמ' 328-325). יפים לכאן דבריה של השופטת ברק-ארז בע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (מיום 4.11.12):

 

"בני זוג עשויים להתקשר ביניהם בהסכמים שלהם השפעה על זכויותיהם הכלכליות, מבלי שאלה ייחשבו להסכמי ממון הטעונים אישורה של ערכאה שיפוטית מוסמכת. אולם, דברים אלה אמורים רק במקרים שבהם ההסכם אינו מכוון להסדיר את מערכת היחסים הכוללת בין בני הזוג במקרה של פרידה ופקיעת הנישואין... לשיטתי, יש להישמר מגלישה במורדו של 'מדרון חלקלק' שיוציא מגדר תחולתה של דרישת האישור הסכמים רבים מדי. פרשנות כזו עלולה לרוקן בסופו של דבר את הדרישה לאישורו של הסכם ממון ממשמעותה, אם יתברר כי בסופו של דבר הנכסים הנותרים לאיזון נותרו מדולדלים ביותר, מכוחה של שורת הסכמים קודמים שנעשו, ולא נדרשו לכאורה לאישורו של בית משפט על-פי חוק יחסי ממון... ללא אישור של ערכאה מוסמכת לא ניתן להכיר בתוקפו המחייב של הסכם ממון, משום שאין בידינו ערובה מספקת לכך שהוא נכרת מתוך גמירות דעת מלאה".

 

כזה הוא המקרה הנוכחי. ההסכם שעליו חתמו המערערת והמשיב נועד להסדיר באופן כולל ומקיף את מערכת היחסים הכלכלית שתחול עליהם במקרה של פרידה ופקיעת הנישואין. כותרת ההסכם היא "הסכם יחסי ממון". מטרתו "להסדיר את יחסי הממון שביניהם" (ה"הואיל" השני). תחולתו מתפרסת על "כל הנכסים שהיו בבעלותם או רשומים על שם מי מבני הזוג ערב חתימת הסכם זה" (סעיף 3(ד)); על "נכסים או זכויות שהם עתידים לקבל הן משכר, הן מעבודה, הן מתגמול או מירושה או במתנה בעתיד" (שם); על "מעמדם של כל הנכסים ו/או בזכויות בנכסים אשר מצויים בידי מי מהצדדים להסכם" (סעיף 5); ועל "הרכוש שיצטבר או יירכש ע"י צד מהצדדים במהלך חיי הנישואין" (סעיף 7). חרף האמירה בסעיף 3(ג) להסכם כי "על יחסי הממון בין [המשיב והמערערת] יחול הסדר איזון המשאבים המצוי בפרק שני לחוק יחסי ממון (להלן: 'ההסדר') על כל שלביו וחלקיו, כל זאת בכפוף לאמור בהסכם זה", הלכה למעשה לא נותר בהסכם לרפואה ולו נכס אחד שיחול עליו הסדר איזון המשאבים. יתר סעיפי ההסכם הבאים לאחר מכן מחילים על יחסי הממון שבין המערערת למשיב הפרדה מוחלטת וגורפת, וזאת לגבי מכלול הנכסים והזכויות מכל מין וסוג שהוא שנרכשו או יירכשו על ידם, בין לפני כריתת ההסכם ובין לאחר מכן, לרבות אם ולאחר שיחליטו להינשא זה לזו (הדבר נכון אפילו לגבי הדירה בפתח-תקוה, המתוארת בסעיף 5(ה) להסכם כנכס בבעלות משותפת של הצדדים ולא כנכס הכפוף להסדר איזון המשאבים; לגבי דירה זו נערך בין הצדדים הסכם שיתוף ביום 24.4.98, למעלה משנה טרם עריכת הסכם הממון, והרי הסכם שיתוף והסדר איזון המשאבים הנם בבחינת תרתי דסתרי בהיותו של הסדר איזון המשאבים ביטוי לשיתוף אובליגטורי הנדחה למועד פקיעת הנישואין). תנאי לתוקפו של הסכם ממון כזה הקובע הסדר רכושי מקיף לעת פקיעת הנישואין, ובמיוחד כאשר ההסכם אינו מותיר אף לא נכס אחד לאיזון משאבים, הנו אישור או אימות על ידי הגורם המוסמך בחוק יחסי ממון. מאחר שבמועד בו אומת ההסכם לא ניתן היה על פי החוק לאמת אותו כהסכם ממון, אין להסכם תוקף מחייב לגבי יחסיהם הממוניים של הצדדים במהלך הנישואין.

 

היקף הבטלות

35. המסקנה בדבר העדר תוקף ההסכם בתקופת הנישואין אינה נעצרת בתקופה זאת, ומקרינה אחורנית על מעמד ההסכם גם במהלך חמש שנותיו הראשונות שקדמו לנישואין. כבר הבענו את עמדתנו המסתייגת מיצירת הבחנה, לעניין התוקף או המעמד של ההסכם, בין תקופות שונות, באופן שאינו עולה בקנה אחד עם ציפיית הצדדים בעת הכריתה (לעיל פסקה 33). הצדדים חתמו על ההסכם בידיעה שהוא יהיה תקף משעת החתימה ואילך, ללא הגבלת זמן וללא תלות בשאלה האם חייהם יוסיפו להתנהל במתכונת של ידועים בציבור או ישתנו לסטטוס של נישואין. הם לא העלו על דעתם בשעת החתימה כי החלטה עתידית מצדם להינשא תוביל לפקיעת תוקף ההסכם. אדרבה: הם החזיקו בידיהם, החל משעת החתימה, במסמך אימות נוטריוני המכנה אותם "בני הזוג" ומעניק להסכם אימות על פי חוק יחסי ממון בלא כל הסתייגות או התנאה, לא במישור הזמן, לא במישור מעמד חיי הזוגיות ולא בכל מישור אחר. במצב דברים כזה, פיצול ההסכם לתקופות שונות, כך שהוא יהיה תקף בתקופה מסוימת אך בטל בתקופה אחרת, עלול לנגוד את אומד דעת הצדדים, לשבש את כוונתם ולפגוע באינטרס ההסתמכות שלהם.

 

נכון הוא כי פעמים שבטלות חלק מחוזה אינה מובילה לבטלות כל החוזה. סעיף 19 לחוק החוזים דורש להסתפק בביטול חלקי של החוזה מקום בו החוזה ניתן "להפרדה לחלקים ועילת הביטול נוגעת רק לאחד מחלקיו". יחד עם זאת, בהמשך הסעיף נקבע כי "אם יש להניח שהצד הרשאי לבטל לא היה מתקשר בחוזה לולא העילה" כי אז "רשאי הוא לבטל את החלק האמור או את החוזה כולו". הוראה זו אינה מצטמצמת למקרה של מימוש זכות הביטול לפי פרק ב' לחוק החוזים מחמת פגם בכריתת החוזה. סעיף 31 לחוק מחיל את הוראת סעיף 19, בשינויים המחויבים, גם על בטלותו של חוזה לפי פרק ג' לחוק, ובכלל זה בטלות הנובעת מפגם בצורת החוזה או מאי-התקיימות תנאי שתוקף החוזה מותנה בו. אחד מהשינויים המחויבים במצבי בטלות אלה הוא שכוח הביטול, ובכלל זה הבחירה בין ביטול מלא לבין ביטול חלקי, עובר מן הצד לחוזה הזכאי לבטלו אל בית המשפט (ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (2005) עמ' 536). בית המשפט צריך במצבים אלה לשאול את עצמו שלוש שאלות: האם החוזה ניתן להפרדה לחלקים; האם עילת הבטלות נוגעת רק לאחד מחלקי החוזה; והאם החוזה הנותר לאחר עקירת החלק הבטל אינו שונה באופן מהותי מהחוזה המקורי, כך שעיקר החוזה המקורי נותר בעינו וניתן להניח שהצדדים היו מתקשרים בו גם במתכונתו החלקית. קביעת בטלותו החלקית של החוזה מותנית במתן תשובה חיובית לכל שלוש השאלות (ע"א 139/87 סולימני נ' מ. כץ ושות' חברה קבלנית לבנין בע"מ, פ"ד מג(4) 705, 713; בג"ץ 6231/92 זגורי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מט(4) 749, 785-784; ע"א 6181/93 סולומונוב נ' שרבני, פ"ד נב(2) 289, 303; בג"ץ 6845/00 ניב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נו(6) 663, 715; ע"א 4305/10 אילן נ' לוי, מיום 9.5.12, פסקה 33 לפסק דינו של השופט פוגלמן).

 

האם ניתן במקרה שלפנינו לראות את ההסכם בין הצדדים כמורכב מחלקים נפרדים? חוזה הניתן להפרדה לחלקים הנו "חוזה הכולל מספר הבטחות כשלכל אחת תמורה נפרדת, כך שכל הבטחה (כשלצידה התמורה שהובטחה בגינה) עומדת בנפרד" (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ב', 1992) עמ' 1118-1117); ובמילים אחרות: "חוזה שניתן לייחס התחייבויות הדדיות שבו זו לזו ולנתק צמדי התחייבויות כאלה, המתייחסות אהדדי, מצמדים אחרים, כך שכל חלק מופרד יוכל לעמוד בפני עצמו" (שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 358; ע"א 677/87 רויטר נ' מורצקי בנימין בע"מ, פ"ד מג(4) 853, 858; ע"א 1816/91 דלתא הנדסה בע"מ נ' שיכון עובדים, מיום 16.6.98, פסק דינו של השופט טירקל; ע"א 3541/98 די וורולי סיאני הנדסה (1990) בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4) 145, 157-156). ההסכם הנדון לא קבע מערכת תניות אחת לתקופת חייהם של הצדדים כידועים בציבור ומערכת תניות נפרדת לתקופת חייהם כנשואים. ההוראה המרכזית בהסכם בדבר ההפרדה הרכושית מצויה בסעיף 3(ד), המתייחס ל"כל הנכסים" שהצדדים "עתידים לקבל", ללא כל הבחנה בין תקופות שונות בעתיד ואף ללא אזכור של חיים משותפים ללא נישואין או עם נישואין. לאחר מכן, בסעיף 4 להסכם העוסק בתחלופי נכסים, ישנה התייחסות בנשימה אחת ל"תקופת החיים המשותפים (או הנישואין)"; ובסעיף 7 מובהר "למען הסר ספק" כי ההפרדה הרכושית תחול גם על נכסים שיירכשו "במהלך חיי הנישואין". גם התמורה - היינו ההתחייבות הנגדית מצד המשיב להפרדה הרכושית - נוסחה בהסכם בצורה גורפת שאינה מבדילה בין תקופת הידועים בציבור לבין תקופת הנישואין. כך, בסעיף 5 להסכם התחייב המשיב לשלם למערערת מענק פרידה במקרה של הפסקת הקשר. התחייבות זאת חלה בין אם הפרידה מתרחשת כאשר הצדדים חיים כידועים בציבור ובין אם הם נפרדים בעודם נשואים. יתר על כן, מענק הפרידה המשולם למערערת כאשר הפירוד מתרחש לאחר הנישואין נועד לפצותה בין היתר על נכסים שנרכשו על שם המשיב במהלך החיים המשותפים טרם הנישואין. בנסיבות אלה קיימות רגליים איתנות לסברה השוללת את הפרדת ההסכם לחלקים: לא זו בלבד שאין בהסכם התחייבויות שונות - בבחינת "יחידות חוזיות נפרדות" (עניין אילן, שם) - לתקופה של ידועים בציבור מצד אחד ולתקופה של נישואין מצד שני, אלא שההפרדה לתקופות כאלו עלולה ליצור תקלה חמורה במישור התמורה המגיעה למערערת ולהוביל למצב שבו זכאותה למענק הפרידה לא תוכל לחול במשולב על שתי התקופות. תוצאה כזאת מנוגדת בעליל לכוונת הצדדים, שהרי אפילו המשיב אינו חולק על כך שבחישוב מספר חודשי הזכאות של המערערת למענק הפרידה (1,000 דולר לחודש החל מיום חתימת ההסכם - סעיף 5(ב) להסכם) יש להביא בחשבון הן את תקופת החיים כידועים בציבור והן את תקופת החיים כנשואים. אין זאת אלא שהתמורה המגיעה למערערת בתקופת הנישואין "מתערבבת" בתוך ההסדר החוזי שקבע הפרדה רכושית בתקופת הידועים בציבור, כך שלפנינו הסדר אינטגרלי אחד שכל מרכיביו אחוזים ושלובים אלה באלה. בנוסף, ומעל לכל, מרחפת ההלכה הקובעת כי על דרך הכלל "בשל מורכבותו אין הסכם הגירושין ניתן להפרדה לחלקים" ולפיכך אין מקום לביטול חלקי של הסכם כזה (ע"א 105/83 מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4) 635, 639; ע"מ (מחוזי ת"א) 1191/02 ח.א. נ' ח.מ., מיום 25.12.03, פסקה ח'; עמ"ש (מחוזי ת"א) 1047/09 פלוני נ' פלונית, מיום 22.3.11, פסקאות 18-16; רוזן צבי, בספרו הנ"ל, עמ' 402).

 

כאמור, בהעדר יכולת הפרדה של ההסכם לחלקים אין גם אפשרות להורות על בטלותו החלקית. אולם גם אלמלא כן, ואפילו היינו אומרים כי ההפרדה אפשרית, הדעת נותנת כי לא היה מקום בנסיבות המקרה להסתפק בבטלות חלקית, נוכח אי-התקיימות התנאי השלישי הדורש שמירה על מהותו ועיקרו של ההסכם. מהות ההסכם שלפנינו הנה הסדרה כוללת של מערכת היחסים הממונית בין הצדדים, ללא הגבלת זמן וללא תלות בשינויים מאוחרים שיחולו במעמד הקשר. קביעה שיפוטית כיום, לפיה המשטר הרכושי שנקבע בשעתו בהסכם יהיה תקף רק בחמש שנות ההסכם הראשונות, בהן הצדדים חיו ללא נישואין, אך יהיה בטל בכל השנים שלאחר מכן מחמת הנישואין, רחוקה מאד מההסכם לו כיוונו הצדדים. בהקשר זה תוזכר עדותו של המשיב לפיה "הסכמתי לנישואין נשענה על ההבנה והידיעה כי הסכם הממון אשר נחתם בינינו בשנת 1999 מסדיר את מלוא מערכת היחסים הרכושית שבינינו, כך שאם נישואינו יגיעו לסופם הרי שההפרדה הרכושית ברורה" (סעיף 35 לתצהיר העדות הראשית; בדומה סעיף 18 לכתב ההגנה). בנוסף, הגבלת תוקף ההסכם לתקופת החיים המשותפים כידועים בציבור תוליד בעיות סבוכות בנוגע לזכאות המערערת למענק הפרידה ולחישוב תקופת המענק. אין מדובר בשמירה על עיקרי ההסכם המקורי אלא ביצירת הסכם חדש אשר הצדדים לא כיוונו לו ולא היו נכונים להתקשר בו. שינוי כה דרמטי בהשוואה לכוונה שהייתה לצדדים בעת כריתת החוזה אינו יכול להתבצע באצטלה של בטלות חלקית. בלשונו של הנשיא ברק: "חלוקה במצב דברים זה כמוה כעריכת חוזה חדש לצדדים, וזאת בית המשפט לא יעשה. אמת המידה שעל פיה פועל בית המשפט אינה טכנית-פורמאלית אלא מהותית-פונקציונלית. היא מודרכת על ידי התכלית המונחת ביסוד החוזה, המשקפת את אומד דעתם (הסובייקטיבי) של הצדדים לחוזה ואת המטרות (האובייקטיבית) אשר החוזה נועד להגשים. היא מכוונת לתת ביטוי למטרת החוזה, בלי לכתוב את החוזה עבור הצדדים" (עניין זגורי, בעמ' 785). על מנת להימנע מכתיבת חוזה חדש, ועל יסוד שיקולים של מדיניות משפטית הנרתעת מהסכמים המסדירים בבת אחת את יחסי הממון של ידועים בציבור ושל בני זוג נשואים (לנפקותם של שיקולי מדיניות משפטית בהקשר זה, ראו שלו, בספרה הנ"ל, עמ' 359), אין לסייג את בטלות ההסכם כתוצאה מהעדר תוקף אימות הנוטריון, ויש לראותה כבטלות כוללת. כך במיוחד בשים לב לכך שבטלות כוללת משקפת את הכלל הרחב, בעוד הבטלות החלקית מהווה חריג לכלל ולחזקה בדבר שלמות החוזה (שלו, בעמ' 357, 359).

 

הפרת ההסכם

36. תוצאה זו, המסרבת להכיר בתוקף ההסכם גם בתקופה בה הצדדים חיו כידועים בציבור, מתקבלת גם מכוח טענת המערערת אודות הזכות שעמדה לה לבטל את ההסכם (בהנחה שעמד בתוקף במהלך חמש שנות הידועים בציבור) מחמת הפרתו היסודית על ידי המשיב.

 

37. בכתב התביעה טענה המערערת כי אם ייקבע, בניגוד לעמדתה, כי ההסכם אינו בטל מעיקרו, הרי אז עומדת לה הזכות לדרוש את ביטולו בשל כך שהמשיב הפר באופן יסודי את התחייבותו בסעיפים 5(א) ו-5(ב) להסכם לשלם לה תוך 15 ימים ממתן הודעתו על הפסקת הקשר ביניהם סך של 50,000 דולר, וכן סך השווה למכפלה של 1,000 דולר במספר החודשים שמאז כריתת ההסכם ועד למועד הפרידה. בפועל, עד ליום הגשת התביעה (למעלה משנה מאז שהמשיב מנע את חזרת המערערת לדירתם) לא פרע המשיב את חובו האמור, ולפיכך מדובר בהפרה יסודית המקנה למערערת זכות לבטל את ההסכם בהתאם לסעיף 7(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן - חוק התרופות).

 

38. המשיב מנגד טען בכתב ההגנה כי לא הפר מעולם את ההסכם ואין הוא מתנער מהתחייבותו לשלם למערערת את הכספים המגיעים לה על פיו. לדבריו, מי שהפרה את ההסכם הנה המערערת, שדחתה את בקשתו להגשת בקשה מוסכמת לבית הדין הרבני לסידור גט בין הצדדים ואילצה אותו להגיש תביעת גירושין, בניגוד להתחייבותה בסעיף 3(ב) להסכם לשתף פעולה בהליך הגירושין מקום בו ידרוש זאת המשיב. כמו כן, המערערת אינה מכירה בתוקף ההסכם, והגישה תביעה לקבלת רכוש הרשום על שם המשיב בניגוד לאמור בהסכם, ולפיכך אין היא רשאית לתבוע ממנו כספים מכוח ההסכם. המשיב הוסיף וטען כי הימנעותו מתשלום הסכומים הקבועים בסעיפים 5(א)-5(ב) להסכם אינה יכולה להיחשב להפרה יסודית, שכן עיקר ההסכם הוא בקביעת ההפרדה הרכושית בין הצדדים ולא בתשלום מענק הפרידה. ממילא לא ניתן לומר על תשלום המענק "שאדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה" כדרישת סעיף 6 לחוק התרופות לשם סיווגה של הפרה (שלא הוסכם עליה בחוזה שתיחשב ליסודית) כהפרה יסודית.

 

39. הסבר נוסף לאי-תשלום המענק למערערת ניתן על ידי המשיב במהלך חקירתו הנגדית. המשיב טען שם (בעמ' 41 ו-52 לפרוטוקול) כי המערערת הטילה עיקול על כל רכושו סמוך לאחר פרידתם, ובכך מנעה ממנו להעביר לה את התשלום. בהמשך החקירה הנגדית טען המשיב כי בפגישה שקיים עם המערערת בבית קפה הוא הציע לשלם לה את כל הכסף (עמ' 54-53). המערערת הכחישה על אתר את הדברים, ויחד עם זאת הודיעה לבית המשפט כי לאור השתלשלות ההליכים אין היא מוכנה להסתפק עוד במענק המגיע לה על פי ההסכם (שם).

 

40. בפסק הדין נקבע כי המשיב לא ביצע הפרה יסודית של ההסכם. המשיב שלח למערערת ביום 18.2.10 מכתב בו הודיע לה על רצונו להיפרד בגירושין. הודעה זו ניתנה בהתאם להסכם, ולדעת בית משפט קמא "מובנית בה ההסכמה שהתובעת תקבל את המגיע לה עפ"י אותו הסכם". אלא שהמערערת הודיעה כעבור ארבעה ימים כי אין ברצונה להתגרש, ובכך מנעה את קבלת המגיע לה על פי ההסכם. סירוב זה של המערערת לקדם את הגירושין כנגד קבלת הכספים חזר על עצמו במהלך המשפט: בישיבת קדם המשפט מיום 5.6.11 הסכים המשיב לשלם למערערת את כספי המענק בתמורה להסכמתה לקבל גט, ועל נכונות זו חזר גם בסיכומיו, אולם המערערת הבהירה במהלך שמיעת ההוכחות כי לעת הזאת אין היא מסתפקת בסכומים אלו. בנוסף, מסר המשיב כי העיקולים שהטילה המערערת על רכושו מונעים ממנו לשלם לה את הסכומים הנקובים בהסכם.

 

41. לדעתנו, אין בנימוקים אלה כדי לנקות את המשיב מהפרתו היסודית של ההסכם. סעיף 3(א) להסכם הכיר בזכותו של כל אחד מהצדדים "להפסיק את הקשר עם הצד שכנגד בהתראה של 15 יום". סעיפים 5(א) ו-5(ב) הסדירו את זכויותיה הכספיות של המערערת מקום בו המשיב הוא זה שייזום את הפסקת הקשר:

 

"א. במקרה וסעיף 3א' לעיל יופעל ע"י [המשיב], דהיינו, [המשיב] יודיע ל[מערערת] כי הוא מספיק את הקשר ביניהם, כי אז תהא [המערערת] זכאית לקבל מ[המשיב] סך השווה ל-50,000 $ (חמישים אלף דולר ארה"ב), אשר ישולמו ל[מערערת] בתוך 15 יום ובכפוף ליציאתה מהמעון המשותף.

 

ב. מענק פרידה שישולם ל[מערערת] עם הפרידה ביוזמת [המשיב] כאמור (לפי 1,000 $ לחודש החל מהיום ועד למקסימום של 120,000 $)" (ההדגשות הוספו).

 

קיימת אפוא התאמה, לעניין המועדים, בין חובת ההודעה המוקדמת על פי סעיף 3(א) לבין חובת התשלום על פי סעיפים 5(א)-5(ב). הפסקת הקשר נעשית בהודעה מראש (התראה) של 15 ימים. אם ההודעה בדבר הפסקת הקשר ניתנת על ידי המשיב למערערת, כי אז על המערערת לעזוב את הדירה המשותפת תוך 15 ימים, ובמקביל חייב המשיב לשלם למערערת - לא יאוחר מ-15 ימים מאז שמסר לה את ההודעה - את הסכומים הקבועים בסעיפים 5(א)-5(ב).

 

בפועל המשיב החליף את המנעול בדירה וסירב לאפשר למערערת לחזור אליה עם תחילת חודש נובמבר 2009, משהסתיימו ארבעת ימי הרחקתה מהדירה, מבלי שנתן לה התראה מראש של 15 ימים כחובתו בסעיף 3(א) להסכם. בעדותו הסביר זאת המשיב בסערת הרגשות בה היה נתון (עמ' 52 לפרוטוקול). גם אם נימנע מזקיפת אי-מתן ההודעה לחובת המשיב, ברור כי אין לאפשר לו ליהנות מהמחדל, ולפיכך יש לראות את מנין 15 הימים כמתחיל לכל המאוחר ביום החלפת המנעול על ידי המשיב (1.11.09). נמצא כי חובת המשיב לשלם למערערת את הכספים השתכללה לכל המאוחר ביום 15.11.09, ומאז אותו מועד נמצא המשיב במצב של הפרה לאחר שלא שילם למערערת דבר. הפרה זאת לא עברה מן העולם בשל כך שלמעלה משלושה חודשים לאחר תחילתה הודיעה המערערת, ביום 22.2.10, בתגובה לפניית המשיב מיום 18.2.10, כי אין היא מעוניינת להתגרש. הודעה זו ניתנה בחלוף פרק זמן משמעותי של הפרת ההסכם מצד המשיב, ומבלי שאותה הפרה תוקנה. בכל מקרה, מאחר שחובת התשלום הוטלה על המשיב "עם הפרידה" ולא יאוחר מ-15 ימים לאחר מתן הודעת הפרידה על ידו (סעיפים 5(א)-5(ב) להסכם), כאשר מנגד חובת ההסכמה לגירושין ניעורה רק "אם תוגש ע"י אחד מהצדדים תביעת גירושין נגד הצד האחר לבית הדין המוסמך" (סעיף 3(ב) להסכם), ומאחר שמדובר באירועים נבדלים ורחוקים בזמן, ממילא חובת התשלום של המשיב וחובת ההסכמה לגירושין של המערערת הנן בגדר חיובים עצמאיים ולא חיובים שלובים. כפועל יוצא, הימנעות (מאוחרת) של המערערת ממתן הסכמה לגירושין לא פטרה את המשיב ממילוי חובתו (הקודמת בזמן) לשלם למערערת את כספי המענק, ואין בכוחה לשמש בידי המשיב הגנה מפני תוצאות הפרתו (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים (כרך ג', 2003) עמ' 82). בהקשר זה לא נוכל להסכים לקביעת בית משפט קמא לפיה במכתב ב"כ המשיב מיום 18.2.10 הייתה מובנית הסכמה לשלם למערערת את הכספים על פי ההסכם. לא זו בלבד שאותו מכתב לא הזכיר כלל את נושא התשלום וכל שיש בו הוא בקשה מהמערערת להודיע על הסכמתה לגירושין, אלא שהמשיב הסביר בחקירתו הנגדית כי לא שילם למערערת את המגיע לה מאחר ש"5 ימים או 6 ימים אחרי ההסכם אחרי יום 27.10.09 כשנפרדנו, כבר היה עיקול על כל הכספים והנכסים שלי" (עמ' 41 לפרוטוקול). גרסה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם קביעה המייחסת למכתב ב"כ המשיב מיום 18.2.10 (בו העיקולים כבר היו מוטלים) נכונות לשלם למערערת את הכספים. בנוסף, וכפי שכבר נאמר לעיל, המכתב מיום 18.2.10 נשלח לאחר למעלה משלושה חודשים בהם המשיב היה מצוי במצב של הפרת ההסכם. גלגלי הזמן אינם חוזרים אחורנית, וכך גם המציאות המשפטית החדשה שנוצרה בעקבות ההפרה לא נעלמה בשל מכתב שנשלח מספר חודשים לאחר ההפרה.

 

אשר לנושא העיקולים, ברי כי לא ניתן להצדיק הימנעות מתשלום כספים למערערת בקיומם של עיקולים שהוטלו על ידה. המשיב לא פנה בשום שלב למערערת או לבית המשפט בבקשה לצמצום העיקולים באופן שיאפשר לו לשלם למערערת את הכספים על פי ההסכם. בחקירתו הנגדית נשאל המשיב: "כעבור מספר חודשים כשאתה אומר אני רוצה להתגרש, אתה לא אומר גם תשחררי לי את העיקול אני ישלם לך את הכסף המגיע לך?". תשובתו הייתה: "נכון" (עמ' 53 לפרוטוקול). יתר על כן, העיקולים הזמניים הוטלו לראשונה ביום 26.11.09, בעוד המועד האחרון לביצוע התשלום על פי ההסכם היה ביום 15.11.09, כך שאין אפשרות לתלות את ההפרה בעיקולים.

 

42. סעיפים 5(א) ו-5(ב) להסכם זיכו את המערערת בקבלת סכום של 170,000 דולר מאת המשיב במקרה שהוא זה שייזום את הפרידה (מאז חתימת ההסכם ועד לפירוד חלפו יותר מ-10 שנים שהנן 120 חודשים). לאור גובהו המשמעותי של הסכום והוויתור שוויתרה המערערת תמורתו על כל חלק בנכסים שיירכשו על ידי המשיב במהלך חייהם המשותפים, יש לומר, בלשונו של סעיף 6 לחוק התרופות, כי "אדם סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אילו ראה מראש את ההפרה ותוצאותיה", כלומר, אילו צפה מנקודת ההסתכלות של המערערת (ע"א 207/76 הרשקו נ' וכטר, פ"ד לא(2) 85, 89) כי המשיב לא יעמוד בהתחייבותו לשלם לה את הסכום האמור. לפיכך אי-התשלום מהווה הפרה יסודית (השוו ע"א 699/76 אבימור נ' אבימור, פ"ד לב(3) 281, 287-286; ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 777). סעיף 7(א) לחוק התרופות קובע כי "הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה הייתה יסודית". המערערת מימשה את זכות הביטול ומסרה למשיב הודעת ביטול במסגרת כתב תביעתה לביטול ההסכם, בו העלתה בין היתר את טענת ההפרה היסודית. הדין הוא שהגשת תביעה לביטול ההסכם, ואפילו לסעד המתחייב מהביטול, שקולה למשלוח הודעת ביטול בהתאם לסעיף 8 לחוק התרופות (ע"א 557/75 אגקי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, 73; ע"א 27/80 ישראל ארגמן חברה לבנין בע"מ נ' ברנדפלד, פ"ד לו(1) 393, 402; ע"א 131/89 דרזון נ' דרזון, פ"ד מג(4) 610, 612; ע"א 7654/07 ברקוביץ נ' בן הראש, מיום 11.8.10, פסקה י"ב). לפיכך יש לראות בהגשת כתב התביעה על ידי המערערת משום הודעת ביטול. הודעה זו פעלה את פעולתה ושכללה את ביטול ההסכם.

 

משבוטל ההסכם עם הגשת התביעה, אין משמעות להצהרות שניתנו על ידי המשיב במהלך בירור התביעה בדבר נכונותו לשלם למערערת את הכספים על פי ההסכם. הצהרות אלו לא יכולות היו להחיות הסכם שכבר בוטל קודם לכן כדין. זאת ועוד, המשיב סתר את עצמו במהלך המשפט כאשר מחד גיסא אמר שהוא מסכים לבצע את התשלום כנגד סידור הגט (ישיבת קדם משפט מיום 5.6.11, עמ' 3 לפרוטוקול), ומאידך גיסא טען שאין באפשרותו לבצע את התשלום בשל העיקולים (ישיבת הוכחות מיום 19.1.12, עמ' 52 לפרוטוקול). בפועל, גם לאחר שסודר הגט (בינואר 2012) נמנע המשיב מביצוע התשלום תוך שהוא נתלה במצבו הבריאותי והכלכלי (ראו דברי המשיב ובא-כוחו בדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.7.13, עמ' 4 לפרוטוקול).

 

טענת חוסר תום הלב וההטעיה

43. בית משפט קמא סמך את החלטתו לדחות את הטענות בדבר ההטעיה וחוסר תום הלב של המשיב, במידה רבה על השקפתו הרואה בהסכם הממון מסמך פשוט ושגרתי, אותו הייתה המערערת מסוגלת להבין (ובפועל אף הבינה) מתוך קריאת המסמך. כפי שהובהר בפסקה 17(יג) לפסק הדין:

 

"עיון בסעיפי ההסכם מגלה שהם אינם כתובים בלשון משפטית מסורבלת, כטענת התובעת. המדובר בהסכם קצר ופשוט יחסית, אשר מרבית סעיפיו מקובלים בהסכמים בין בני זוג שזו אינה להם מערכת יחסי הנישואין הראשונה. אם יש סעיף מורכב בהסכם הרי שזהו סעיף 5 בו הוקנו לתובעת זכויות שנועדו להקל על התובעת במקרה של פרידה ובו נקבעו שתי אופציות עיקריות והן במקרה שהנתבע יבקש להיפרד מאת התובעת או במקרה שהתובעת תבקש להיפרד מאת הנתבע. גם סעיף זה נכתב בלשון פשוטה ושווה לכל נפש".

 

בהמשך (פסקה 63 לפסק הדין) נקבע כי טענת ההטעיה אינה יכולה להתקבל בהיותה מתייחסת ל"תנאים מפורשים בהסכם שניתן היה להבינם מקריאת ההסכם".

 

השקפה זו, המתייחסת להסכם כאל מסמך פשוט וקל להבנה, עשויה לעורר קושי של ממש נוכח האמור בסעיף 3(ג) להסכם. סעיף זה קודם לכל סעיפי ההסכם (3(ד), 4 ו-7) בהם נקבע משטר ההפרדה הרכושית בין הצדדים. וזו לשונו של סעיף 3(ג):

 

"למעט נכסים המוצאים ע"פ הסכם זה מתחולת הסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי הממון"), על יחסי הממון בין [המשיב והמערערת] יחול הסדר איזון המשאבים המצוי בפרק שני לחוק יחסי ממון (להלן: "ההסדר") על כל שלביו וחלקיו, כל זאת בכפוף לאמור בהסכם זה".

 

קשה לראות כיצד סעיף זה מתיישב עם הסעיפים הבאים לאחריו. יתר הסעיפים מחילים על יחסי הממון שבין המערערת למשיב הפרדה מוחלטת וגורפת, וזאת לגבי מכלול הנכסים והזכויות מכל מין וסוג שהוא שנרכשו או יירכשו על ידם, בין לפני כריתת ההסכם ובין לאחר מכן, לרבות אם ולאחר שיחליטו להינשא זה לזו. המתבונן באותם סעיפים ימצא כי לא נותרו בהם נכס או זכות כלשהי העשויים להיות כפופים להסדר איזון המשאבים, שהרי אין זה משנה מהו טיב הנכס או מהות הזכות, גם לא מתי וכיצד הם נרכשו - הנכסים והזכויות יהיו שייכים לעולם או למשיב או למערערת ולא יבוצע לגביהם איזון כלשהו. הדבר נכון אפילו לגבי הדירה בפתח-תקוה, המתוארת בסעיף 5(ה) להסכם כנכס בבעלות משותפת של הצדדים עוד קודם להסכם הממון ולא כנכס שיהיה כפוף להסדר איזון המשאבים (ראו ביתר הרחבה לעיל פסקה 34). אלא שכל זה נכון רק לגבי העמוד השני והלאה של ההסכם. בעמוד הראשון של ההסכם, בסעיף 3(ג), נאמר בדיוק ההיפך: הכלל המוצג שם לגבי יחסי הממון של הצדדים הנו דווקא הכלל של איזון משאבים: "על יחסי הממון בין [המשיב והמערערת] יחול הסדר איזון המשאבים המצוי בפרק שני לחוק יחסי ממון (להלן: "ההסדר") על כל שלביו וחלקיו". אמנם נשמרה שם האפשרות לסטות מהכלל ולפרט בהסכם נכסים קונקרטיים המוצאים מהסדר איזון המשאבים: "למעט נכסים המוצאים ע"פ הסכם זה מתחולת הסדר איזון המשאבים". אולם אופן הניסוח של סעיף 3(ג) יוצר הפרדה ברורה בין הכלל: איזון משאבים, לבין החריג לכלל: נכסים המוצאים מאיזון המשאבים. לעומת זאת, בהמשך ההסכם לא נעשתה החרגה כלשהי של נכסים שלא יהיו נתונים לאיזון משאבים, וכל שמופיע בהמשך הנן הוראות הקובעות בצורה גורפת - להבדיל מטכניקה של מיעוט נכסים קונקרטיים - כי כל הנכסים והזכויות של הצדדים, בין מלפני ההסכם ובין לאחריו, לא יהיו בני-איזון לפי חוק יחסי ממון.

 

44. סתירה זו לא נדונה בפסק הדין קמא. בית המשפט לא דן בשאלת היחס בין סעיף 3(ג) לבין יתר הוראות ההסכם. כפועל יוצא, לא נקבעו בפסק הדין ממצאים בשאלה האמורה, ולא התחוור האם לדעת בית משפט קמא נודעת משמעות מעשית לסעיף 3(ג); אם כן - מהי; ואם לא - כיצד ניתן לומר על הסכם ממון שבמקום אחד מעניק זכות לאיזון משאבים ומיד לאחר מכן שולל אותה, כי הוא הסכם "פשוט יחסית"; כי "מרבית סעיפיו מקובלים בהסכמים בין בני זוג שזו אינה להם מערכת יחסי הנישואין הראשונה"; כי הסדריו הם כאלה "שניתן היה להבינם מקריאת ההסכם" (פסקה 17(יג) ופסקה 63 לפסק הדין); ומה הייתה הבנת הצדדים מכך.

 

אלמלא היינו מגיעים למסקנה בדבר העדר תוקף ההסכם בשל אי-אימותו כדין ובשל הפרתו, כי אז לא היה מנוס מהחזרת הדיון לבית משפט קמא לשם קביעת ממצאים בשאלות האמורות והשפעתן על כוונת הצדדים ועל קיומן של עילות לביטול ההסכם מחמת חוסר תום לב והטעיה. כעת, משנמצא כי דין ההסכם להתבטל גם בלעדי עילות אלה, נוכל להותיר את השאלות האמורות בצריך עיון.

 

סיכום

45. מן המקובץ עולה כי ההסכם מיום 27.8.99 לא השתכלל לכדי הסכם תקף. כך בוודאי בהתייחס לתקופת הנישואין של הצדדים, וככל הנראה אף בהתייחס לתקופה הקודמת בה הם חיו כבני זוג ללא נישואין. בכל מקרה, בהנחה שההסכם עמד בתוקף במהלך תקופת הידועים בציבור, הרי שהוא בוטל כדין על ידי המערערת מחמת הפרתו היסודית בידי המשיב.

 

46. בהתאם לכך אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא (לרבות חיוב ההוצאות בגדרו), ולהצהיר כי ההסכם האמור אינו תקף.

 

47. המשיב ישלם למערערת שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות בסך של 40,000 ₪. העירבון שהפקידה המערערת יוחזר לה.

 

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.

 

ניתן היום, י"א כסלו תשע"ד, 14/11/2013, בהעדר הצדדים.

_______________                                          ________________                                                                __________

משה סובל, שופט [אב"ד]                                      תמר בזק-רפפורט, שופטת                                                              דוד מינץ, שופט
 
+ שלח משוב