Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> עמל"ע 55206-09-12 שי רוטנשטרייך נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב
 

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
בפני סגן הנשיא, כב' השופט משה  דרורי

 

14 מרץ 2013

 עמל"ע 55206-09-12 רוטנשטרייך נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב
עמל"ע 7135-10-12 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' רוטנשטרייך


המערער בעמל"ע 55206-09-12                        שי רוטנשטרייך
והמשיב בעמל"ע 7135-1-12                              בעצמו


                                                                                                                                        
                                                                                                    נגד

המשיבה בעמל"ע 55206-09-12
והמערערת בעמל"ע 7135-1012                                   לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב
                                                                                        - ע"י עוה"ד יוסף זויטא

 

 

פסק דין

כללי

1. בפניי ערעור, וערעור שכנגד על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי, אשר דחה את ערעור הוועד המחוזי, וקיבל באופן חלקי את ערעורו של עורך הדין, שי רוטנשטרייך (במסגרת בד"א 022-2012, 025-2012 ועדת האתיקה המחוזית נגד שי רוטנשטרייך).

2. עיקרו של ערעור זה הוא בקביעת קיומם של יחסי עורך דין-לקוח, ובחתימת גבולותיה של חובת חיסיון, הקבועה בגדרו של סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961, מול חובת עורך הדין, ככל האדם, לדווח לשלטונות על עבירות פליליות שנעשו בעבר או שייעשו בעתיד.

הרקע העובדתי

3. המערער, עורך דין שי רוטנשטרייך (להלן - "המערער" או "עורך הדין"), קשר קשרי עבודה עם מר ניב רז חיים (להלן - "המתלונן" או "ניב") בעל חברה בשם "סטוקו" (להלן - "החברה"), העוסקת בהסעדה.

עורך הדין הועסק שם, כעורך דין חיצוני, במשך כשנה.

לאחר מכן, החל המערער לעבוד בחברה כסמנכ"ל תפעול (לתפקידו הייתה זיקה משפטית, אשר עליה אעמוד בהמשך הדברים).

4. לאחר כשלושה חודשי עבודה, מתחילת עבודתו כשכיר, ביום 27.1.08, פוטר עורך הדין מעבודתו.

5. מספר ימים לאחר מכן, ביום 31.1.08, הגיש עורך הדין תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בדרישה להחזירו לאלתר למשרתו אצל המתלונן.

6. ביום 12.2.08, נחתם בין הצדדים הסכם פשרה ראשון. במסגרת הסכם פשרה זה, אמור היה ניב לשלם סכום של 35,000 ₪ לעורך הדין, לסילוק כל תביעותיו הכספיות של עורך הדין כלפי המתלונן והחברה.

עורך הדין, מצידו, התחייב כי כל הידוע לו ביחס לעסקיו של המתלונן, עד מועד חתימת הסכם הפשרה, ייחשב בגדר חיסיון עו"ד-לקוח, והוא לא יעשה בו כל שימוש (וראה, להלן, בפיסקה 72 ציטוטים של קטעים מסעיף זה, מתוך דברי בית הדין המשמעתי הארצי).

7. ביום 18.2.08, דרש עורך הדין מאשת המתלונן, הגב' אוקסנה רז, את תשלום שכר הטרחה שלו, בגין טיפול וייצוג של גב' רז בתיק אישי שלה, שניהלה נגד אדם אחר.

8. למחרת, ביום 19.2.08, הגיש המערער תלונה ללשכת הבריאות בתל אביב בגין ליקויים תברואתיים וחריגה מהיתר אשר נתגלו על ידי המערער, אצל המתלונן.

9. ביום 28.4.08, בוטל הסכם הפשרה בין הצדדים בבית הדין לעבודה (עליו, ראה פיסקה 6 לעיל), לאחר שעורך הדין הגיש תביעה נוספת לבית משפט השלום, בגין אי תשלום שכר טרחה, כנגד אשת המתלונן.

בעקבות כך, הגיש המתלונן, לבית הדין לעבודה, בקשה לביזיון בית המשפט.

10. ביום 12.11.08, וביום 2.12.08, הגיש המערער תלונות לאגף הרישוי על הבניה בעיריית תל אביב, בגין שימוש בשמו ובחתימתו (של המערער), באמצעות הגשת תוכניות להיתר על ידי המתלונן בניגוד לחוק, וכן בגין פעילות בניגוד להיתר של משרד הבריאות, אשר אוסר על בישול בשר גולמי במטבח.

11. ביום 3.12.08, חתמו המערער והמתלונן על הסכם פשרה נוסף, בבית הדין האזורי לעבודה, אשר סיים, באופן סופי את המחלוקות בין הצדדים. על פי הסכם זה, התחייב המתלונן לשלם למערער סכום של 26,000₪.

 

ההליכים המשמעתיים

12. ניב התלונן בלשכת עורכי הדין על מעשיו של עורך הדין.

הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (להלן - "הקובל" או "המערער שכנגד") הגיש כתב קובלנה כנגד עורך הדין, בו האשימו בשורה של מעשים, אשר, לדעתו, היו מן החמורים שניתן לייחס לאדם העוסק במקצוע עריכת הדין: ניסיונות סחיטה מלקוחות, כדי להוציא מהם כספים שלא כדין; שימוש במידע שהגיע אליו, במסגרת תפקידו כעורך דין; הגשה ביודעין של כתבי בית דין, הכוללים טענות שאינן נכונות; הגשת תלונות שווא לרשויות השונות כנגד לקוחות, כדי לפגוע בעסקיהם.

13. בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב הרשיע את המערער, ביום ב באב תשע"א 2.8.11, בתיק בד"מ/פ/ 116/08 (בהרכב חברי בית הדין המשמעתי המחוזי: עו"ד אילן כץ - אב"ד; עו"ד עילית רפאל - חב"ד; עו"ד שחר מילצין - חב"ד), בעבירות הבאות:

א. הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) התשמ"ו-1986 (להלן - "כללי האתיקה").

ב. פגיעה בסודיות ובחיסיון עו"ד-לקוח, על פי כללים 19-21 לכללי האתיקה.

ג. טיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאינו נכון, על פי כלל 34 לכללי האתיקה.

ד. מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א - 1961 (להלן - "החוק").

ה. התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק.

14. עונשו של המערער, נקבע בגזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, בהרכב האמור, ביום כ בשבט תשע"ב (13.2.12), כדלקמן:

א. הרחקה לצמיתות מחברות בלשכת עורכי הדין.

ב. פיצוי למתלונן בגובה 50,000 ₪.

ג. תשלום הוצאות וקנס בסך כולל של 25,000 ₪.

15. על פסק הדין המשמעתי המחוזי, הגישו שני הצדדים ערעור; ערעורו של עורך הדין נסוב על הכרעת הדין וגזר הדין, ואילו ערעורה של ועדת האתיקה במחוז תל אביב נסוב על כך שבית הדין המשמעתי המחוזי לא הרשיע את המערער בכל העבירות שפורטו בקובלנה שהוגשה נגדו.

16. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (בהרכב: עו"ד אמנון עמיקם - אב"ד; עו"ד אהוד שטמר - חב"ד; עו"ד צבי רוטנברג - חב"ד), בפסק דינו, מיום יח באלול תשע"ב (5.9.12), בתיק בד"א 022-2012 ו-025-2012, זיכה את המערער מן העבירות של טיעון משפטי ועובדתי שאינו נכון, וביטל את קביעות בית הדין המחוזי כי המערער סחט באיומים את המתלונן. בית הדין המשמעתי הארצי הוסיף וקבע כי במעשיו של עורך הדין יש משום נקמה במתלונן, על שום שפיטר אותו ממשרתו.

17. אשר לעונש - בית הדין המשמעתי הארצי המתיק את עונשו של המערער, והטיל עליו עונשים אלה:

א. השעיה לתקופה קצובה של 72 חודשים.

ב. השעיה על תנאי של 36 חודשים נוספים.

ג. פיצוי כספי בסך 25,000 ₪ למתלונן.

ההליכים בבית משפט זה - כללי

18. על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי, הגישו שני הצדדים, עורך הדין והוועד המחוזי של הלשכה, ביום 23.9.12 וביום 9.10.12, ערעור וערעור שכנגד, אשר הובאו שניהם בפניי.

19. בנוסף, הגיש המערער בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין, אשר נדחתה, ביום ט בחשוון תשע"ג (25.10.12) על ידי עמיתי, השופט הבכיר, כבוד השופט אמנון כהן.

20. בהליך שבפניי, הצדדים הגישו תגובות ומסמכים רבים, התומכים בטענותיהם:

21. תחילה, על פי החלטתי הוגשו עיקרי טיעון, כדלקמן: ביום 23.10.12, הגיש המערער עיקרי טיעון מטעמו; ביום 11.11.12, הגיש המשיב והמערער שכנגד עיקרי טיעון מטעמו.

22. ביום ד בכסלו תשע"ג 18.11.12 התקיים הדיון בפניי, בו איפשרתי לצדדים לטעון.

ברם, הם ביקשו שהות להגשת מסמכים נוספים, ולכך נעתרתי (ראה: החלטה מיום ד כסלו תשע"ג (18.11.12), עמ' 5-6 לפרוטוקול).

23. ביום 25.11.12, הגיש המערער הודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים של תלונותיו הנדונות.

בתגובה על כך, הגיש הוועד המחוזי, ביום 29.11.12, הודעה על השלמת פרטים ומסמכים מטעמו.

תגובתו האחרונה של המערער, הוגשה ביום 23.12.12.

24. בפניי נמצא, איפוא, תיק עב כרס, שחייב עיון בחומר והכרעה בסוגיות משפטיות, הכל כפי שיפורט, בהרחבה, להלן, לאחר שקודם לכך, אציג את הטיעונים של הצדדים.

טענות עורך הדין - המערער

25. טענתו הראשונה על עורך הדין היא כי לא התקיימו יחסי עורך דין-לקוח בינו ובין המתלונן. המערער הועסק על ידי החברה שבבעלות המתלונן כסמנכ"ל וכאיש ביצוע, ולא כעורך דין. זאת, למרות שנתן, טרם העסקתו בחברה, שירותים משפטיים למתלונן ולאשתו. על כן, כל התנאים המפורטים בסעיף 48 לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971, לחיסיון עורך דין-לקוח, לא התקיימו בעניינו (סעיפים 16-20 להודעת הערעור מטעמו).

26. עוד טען המערער, כי כל העבירות אותן ביצע המתלונן היו עבירות מסוג פשע חמור, והמערער הצליח למנוע אותן, באמצעות הגשת תלונות, אשר התבררו, למפרע, כנכונות.

27. יתירה מכך, מחמת תפקידו, כמנהל בכיר בחברה, חלו על המערער חובות דיווח, מכוח חוקים אלה: חוק מס ערך מוסף, פקודת מס הכנסה, חוקי התכנון והבניה, ופקודת בריאות העם (סעיפים 21-25 להודעת הערעור מטעמו).

28. על כן, סבור המערער, כי לא בצדק נקבע שפעל מתוך רגש של נקם למעבידו לשעבר; אלא, לדבריו, הוא מילא את חובתו על פי הדין, בלא שהייתה בידו ברירה אחרת בעניין זה.

29. מוסיף המערער וטוען, כי פעולותיו של המתלונן בניגוד להיתר של משרד הבריאות, הגשת התוכניות לרשויות התכנון בעיריית תל אביב, כמו גם עבירות המס, נעשו לאחר שבוטל הסכם הפשרה ביניהם, והרבה לאחר שהמערער הפסיק לייצג את המתלונן כעורך דין (בהנחה שאכן היו ביניהם יחסי עורך דין-לקוח, והמערער חויב בחיסיון עו"ד בשל כך). מטעם זה, מדובר היה בעבירות הצופות פני עתיד, ולא חל עליהן חיסיון עו"ד-לקוח (סעיפים 31-54 להודעת הערעור מטעמו).

30. יצוין כבר כעת, כי טענותיו של המערער לגוף העניין, דהיינו: תלונותיו לרשויות השונות, נשואות ערעורים אלו, תיבחנה בהמשך הדברים, וביחס לכל אחת מן התלונות, בנפרד.

31. המערער קובל גם כנגד הקביעה כי תזמון התלונות, לאחר פיטוריו של המערער, מעיד על כך שנעשו מתוך כוונה לנקום במעבידו, וכי היה עליו לפעול בזמן היותו שכיר באותה החברה. המערער שולל קביעה זו, ומסביר כי הדבר נעוץ במועד העסקתו הקצר כשכיר בחברה - שלושה חודשים בלבד. במשך תקופה זו, נחשף המערער, לטענתו, לעבירות החמורות המתבצעות בחברה בתחומי המיסוי והרישוי. פרק זמן של חודש-חודשיים הינו פרק זמן סביר לגיבוש ההחלטה, האם להגיש תלונה, תוך כדי סיכון של משכורתו ומשרתו. איתרע מזלו של המערער, והוא פוטר עוד לפני שהספיק להגיש תלונותיו אלו (סעיפים 68-70 להודעת הערעור מטעמו).

32. פרק נוסף הקדיש המערער לסוגיית מהימנותו, מול העדר המהימנות של המתלונן. בפרק זה, פירט המערער את גירסתו העובדתית, לגבי הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים, כדלקמן:

א. אשר להעלמות המס של המתלונן, הנטענות על ידי המערער, כתב המערער שהמתלונן הודה כי בכוונתו היה לבצע העלמות מס חמורות, בין היתר, באמצעות הגשת דוחות כוזבים לרשויות המס. המערער טען, כי המתלונן ביצע עבירות מס חמורות, בכך שלא דיווח לרשויות המס על מלוא התקבולים מהעסק, ובכך שהעביר חלק מהם לעובדיו בתשלום "שחור" לא מדווח, לרשויות המס. המתלונן הכחיש את אשר טען המערער. אולם, המערער הצביע על כך שהמתלונן נאלץ לתקן את השומות שהגיש לרשויות המס, ולהגיש דו"ח אמת.

ב. ביחס לנושא השותפות בחברה - טען המערער כי המתלונן הציגו כשותף בחברה, וכי המתלונן מעולם לא נסחט על ידי המערער, בהקשר זה. המתלונן הכחיש את האמור, אך בגרסת המתלונן תמכו שלושה עדים, אשר לאחר מכן חזרו בהם, והעידו כי ההיפך הוא הנכון, וכי המתלונן הציג תמיד את המערער כשותף בעסקיו (סעיפים 81-85 להודעת הערעור).

ג. לגבי קיומה של תביעת שכר טרחה בהליך אחר - המערער טען כי אשת המתלונן, אשר כנגדה הוגשה תביעת שכר הטרחה, ידעה וחתמה על ייפוי הכוח כדי לייצגה בהליך התביעה כנגד אדם מסוים. גירסת המתלונן הייתה, כי אשתו כלל לא ידעה שהמערער ניהל בעבורה תביעה אישית, כנגד אותו צד שלישי; היא לא חתמה על ייפוי כוח, וזה זוייף על ידי המתלונן.

עדותו של המתלונן נסתרה, שעה שהוצג לו מכתב בדואר אלקטרוני שבו הוא כותב, באופן אישי, כי לאחר שאשתו עיינה בכתב ההגנה, יש לבצע שינויים ותיקונים בחלק מן הטענות (סעיפים 86-88 להודעת הערעור).

ד. בעניין הגשת תוכניות לעירייה - עמדת המערער היא כי המתלונן ניסה להונות את רשויות התכנון בעירייה, בכך שהגיש בקשה לקבלת היתר לרישיון עסק בתחום הכנסים, בעוד שבפועל האולם שברשותו משמש כאולם אירועים, ולצורך זה בחר המתלונן להשתמש בתוכנית, עליה חתום המערער. המתלונן הכחיש כי הגיש את התוכנית. אך, העירייה אישרה כי התוכנית הגיעה אליה, לאחר שהמערער פוטר מתפקידו (סעיפים 89-90 להודעת הערעור).

ה. התלונה למשרד הבריאות - המערער הגיש נגד המתלונן תלונה על חשש להרעלה בחברת המתלונן, ובשל כך הגיעו רשויות הבריאות, לבדיקה במקום העסק, והם מצאו כי טענות המערער נכונות בחלקן, וסגרו את המטבח, שפעל בניגוד לנהלי משרד הבריאות (סעיפים 91-92 להודעת הערעור).

ו. קובלנה קודמת - גירסת המערער היא, כי לא התקיימו כל יחסים בין המערער לאישה בשם שרי דוידיאן. המתלונן טען, כי המערער קיים קשר עם אותה אישה, שהייתה לקוחתו קודם לכן, ונטלו חלק פעיל בהגשת הקובלנה נגדו בעניין זה. לאחר מכן, סתר המתלונן גירסתו זו (סעיפים 93-95 להודעת הערעור).

ז. המערער ביקש להוכיח, כי בניגוד לטענתו של המתלונן, הוא (המערער) מכהן כמרצה באוניברסיטה. להוכחת דבריו, צירף המערער עותק ממכתב המלצה, המוכיח את דבריו (סעיפים 96-97 להודעת הערעור).

ח. המערער טען כי יש לו ניסיון בענייני הסעדה, ואילו המתלונן העיד כי המערער הועסק על ידו, כאשר הוא חסר ניסיון לחלוטין בנושא ההסעדה. המערער פירט את ניסיונו המקצועי בנושא ההסעדה (סעיפים 98-99 להודעת הערעור).

ט. המתלונן טען בבית הדין המשמעתי המחוזי, כי המערער איים עליו, כי יוציא לו "צו סגירה על החיים".

גירסת המערער הייתה כי הם נפגשו בבית קפה, לבקשתו של המתלונן. המערער טען באותה הפגישה, כי הוא חושש לעתידה של החברה ולעתידו המקצועי, לאור ההתנהלות הבעייתית בתחום הרישוי. המערער הסביר זאת במילים אלה: "אנחנו עובדים תחת צו סגירה, אנחנו חייבים לדווח, אם יגלו את הדבר הזה אנחנו שנינו בצו סגירה על החיים, אני ואתה ביחד".

עוד טען המערער, כי המתלונן השתמש באלימות מילולית, מתוך כוונה להפחידו, ואף שלח לו מסרונים מאיימים, כאשר הוא מודה כי שלח אותם מתוך כוונה להוציא מן המערער מסרים של סחיטה. קיומם של המסרונים הוכח על ידי חוקר במשטרת ישראל. בעקבות כך, הוצא נגד המתלונן צו הרחקה מן המערער (סעיפים 100-104 להודעת הערעור).

33. בסיכום טענותיו, מבקש המערער כי בית המשפט המחוזי יחליט כי קביעותיהם של בית הדין המשמעתי המחוזי, ולאחר מכן, בית הדין המשמעתי הארצי, אינן נכונות כלל ועיקר, וכי לא היה מקום לסברה כי מעשיו שלו נעשו מתוך מניעים של נקם או של סחטנות, אלא אך ורק מתוך שמירה על החוק, ככתבו וכלשונו.

טענות הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתשובה לערעור

34. בשאלת יחסי עורך דין-לקוח, טוען הוועד המחוזי כי המערער עסק אצל המתלונן, בתפקיד ניהולי, אשר לא נעדר ממנו הפן המשפטי. העדר ההפרדה בין הפן הניהולי לבין הפן המשפטי, אין בה כדי לכרסם בנופך המשפטי, שהיה לעיסוקו של עורך הדין, ולא כל שכן, בחובות המוטלות על המערער, עקב קיומו של אותו נופך משפטי נוסף.

35. יתירה מכך, טוען ב"כ הוועד המחוזי, גם אם נניח כי בין המערער למתלונן לא התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, והמערער לא חב כלפיו בחובות האתיקה הרגילות, הרי שחיובו בחובת הסודיות נבע מהסכם הפשרה הראשון (מיום 12.2.08), אשר במסגרתו התחייב המערער לסודיות, לגבי המידע שהגיע אליו במסגרת תפקידו אצל המתלונן.

36. אשר לטענותיו של עורך הדין, כי הייתה מוטלת עליו חובת דיווח לגבי הליקויים התברואתיים ועבירות המס המתוכננות, טוען הוועד המחוזי כי יש לתת משקל לעיתוי הדיווח על המחדלים התברואתיים ועל ההפרות המדוברות, שהרי המערער שימש כסמנכ"ל תפעול בחברתו של המתלונן, והיה מודע, בכל התקופה הזו, לאופן בו מופעל העסק, ובכלל זאת, גם לעבירות הנטענות על החוק; אך, הדבר לא הפריע לו. כך לדוגמא, מזכיר ב"כ הוועד המחוזי, כי למרות הליקויים התברואתיים החמורים, לטענתו, נהג המערער, בעצמו, לאכול באופן יומיומי בחדר האוכל של החברה.

רק משפוטר המערער מתפקידו אצל המתלונן, החלו הפרות דין אלו להפריע לו, עד כדי כך ש"נאלץ" לדווח עליהן לרשויות.

37. בתלונותיו של עורך הדין, לפי גירסתו של ב"כ הוועד המחוזי, לא היה ממש: רשויות המס, לדוגמא, לא בחרו להגיש כתב אישום כנגד המתלונן, אלא לבקשו לתקן את ספריו בנוגע לעניין ספציפי אחד. גם בעניין עבירות הבניה, לא היה ממש. הוכח, כי עיסקו של המתלונן היה אולם אירועים, שהיה בתהליך היתר מן הרשויות המתאימות (היתר, שלימים אכן ניתן). במקביל, היה כנגד המקום צו שיפוטי להפסקת הפעילות, אשר ביחס אליו נתן בית המשפט לעניינים מקומיים ארכה, אשר איפשרה למתלונן להמשיך ולהפעיל את המקום.

38. בהתאם לאמור, סבר ב"כ הוועד המחוזי, כי המערער פירש, במודע, את חובת הדיווח באופן התואם את רצונו האישי ואת צרכיו.

39. מוסיף ב"כ הוועד המחוזי וטוען, כי קיים חשש ממשי לאינטרס הציבורי, אם יותר למערער להמשיך ולעסוק במקצוע עריכת הדין מטעמים אלה:

ראשית, העבירות בהן הורשע המערער מעידות על כך שהוא איננו מבין כלל את מחויבותו המקצועית והאתית כלפי לקוחו. אין הוא רואה פסול או פגם בהתנהלותו.

שנית, האינטרס הציבורי, מחייב קביעה שיפוטית המביעה שאט נפש ממעשיו, ולהוקיעם באופן נחרץ.

ערעור הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

40. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ערער על החלטתו של בית הדין המשמעתי הארצי, בשלוש נקודות:

א. ביחס לזיכוי בית הדין המשמעתי הארצי מעבירת טיעון עובדתי ומשפטי, שאיננו נכון.

ב. ביחס למחיקת קביעותיו העובדתיות של בית הדין המשמעתי המחוזי לגבי עבירת הסחיטה באיומים.

ג. בכל הנוגע להמתקת עונש הרחקתו לצמיתות של המערער משורות הלשכה, לעונש של השעייתו לתקופה קצובה.

ד. עוד ביקש הוועד המחוזי של הלשכה, בסיום הערעור מטעמו להרשיע את המערער בעבירה של זיוף מסמכים (סעיף 12 להודעת הערעור שכנגד),

אולם, היות ובקשה אחרונה זו לא נתמכה בכל טיעון עובדתי או משפטי בהודעת הערעור הנ"ל, אין לי אלא להתעלם ממנה.

דיון

הזיכוי מעבירת טיעון עובדתי ומשפטי שאיננו נכון

41. הטעמים לזיכויו של המערער מעבירת הטיעון העובדתי והמשפטי שאיננו נכון על ידי בית הדין המשמעתי הארצי, התבססו על כך שבית דין זה, סבר, כי לעורך הדין לא ניתנה האפשרות להתגונן כיאות מפני אישום זה.

42. טענתו של ב"כ הוועד המחוזי, בנקודה זו, הייתה כי לאמיתו של דבר, למערער ניתנה ההזדמנות המלאה להגן על עצמו מפני אישום זה, אלא שהוא לא ניצל אותה, ובחר להימנע מלהביא את הראיות הנדרשות (סעיף 6 להודעת הערעור מטעם הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין).

43. לא ראיתי צורך להעמיק בסוגיה זו (הגם שאני סבור כי לעורך הדין אכן ניתנה ההזדמנות הראויה להגן על עצמו), שכן טעמיי לזיכויו של הנאשם מעבירה זו, ולהסכמתי עם דבריו של בית הדין המשמעתי הארצי, נעוצים במוקד אחר, ולא ביכולתו הפוטנציאלית של המערער להגן על עצמו.

44. אני סבור שבית הדין המשמעתי המחוזי נמנע מלהתייחס לשאלה, אשר בעיני, היא קרדינאלית להכרעה בעבירה של טיעון עובדתי ומשפטי שאיננו נכון, והיא - שאלת אמיתותן של העובדות הנטענות בטיעון השנוי במחלוקת, כפי שיבואר להלן:

45. בסעיף 6 לפסק הדין, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי, כדלקמן (ההדגשות הוספו):

"אין בכוונת בית דין זה לדון ולהכריע בשאלות אמיתות ה'מידע' אשר בו עשה הנאשם שימוש כנכד המתלונן. לא נדון בשאלה האם המתלונן ו/או חברת סטוקו עברו עבירות מס ו/או ביצעו מעשים אשר הנאשם ייחס להם. כבר במהלך הדיון הבהרנו לנאשם כי קו הגנה זה אינו יכול לשמש לו כהגנה, הואיל והמתלונן איננו הנאשם העומד לדיון בפנינו, ומן העבר השני, הכרעה בשאלות אלה אינה נחוצה על מנת לקבוע האם הנאשם עבר את העבירות המיוחסות לו בכתב הקובלנה".

46. אני סבור, כי התשובה לשאלה, האם היה הטיעון העובדתי והמשפטי אותו טען הנאשם, בגדר טיעון שאיננו נכון, נסמכת בראש ובראשונה על השאלה, מה היה המצב העובדתי לאמיתו של דבר, ולאחר מכן, על השאלה, האם ידע המערער את המצב העובדתי האמיתי, כאשר טען את אשר טען. כמובן, שלא ניתן לבחון שאלות אלו מבלי לבחון את המצב העובדתי.

47. היות ובחינת המצב העובדתי חייב עריכת "משפט שדה" ביחס למתלונן (לשם בחינה של השאלה העובדתית - האם עבר את העבירות עליהן דיווח המערער), הרי שמן הראוי היה לוותר על בחינה זו, כפי שאכן עשה בית הדין המשמעתי המחוזי, מתוך שיקולי צדק כלפי המתלונן, מה גם שלא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס למתלונן, שעדותו מוגבלת לשאלה האם נפגע או לא נפגע ממעשי המערער.

48. הויתור, המוצדק, על בחינה זו, יצר מניעה לדון בעבירה המיוחסת למערער, שכן לא ניתן יהיה להגיע לחקר האמת בעניינו. אשר על כן, שיקולי ההגינות שהופנו כלפי המתלונן, אמורים היו להיות מופנים גם כלפי המערער ולמנוע ממנו את ההרשעה בנושא, אשר לא ניתן לבירור עד תומו.

49. אוסיף ואומר, כי אני סבור כי לאופי הגנתו של המערער על עצמו אין ולו כלום עם היכולת לברר את המצב העובדתי, מבלי לקבוע ממצאים ביחס לעבירות שיוחסו למתלונן.

50. יתירה מכך, מסעיפים 52-54 לפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי נוצר הרושם כי היה ממש בתלונותיו של המערער כלפי המתלונן, וגם בכך יש כדי לחזק את המסקנה כי הנושא טעון בירור עובדתי, טרם הקביעה כי המערער טען טיעון עובדתי שאיננו נכון.

51. הצדדים נחלקו ביניהם רבות בנוגע לאמיתות התלונות של עורך הדין על הלקוח. כך, הוקדש רוב רובה של התגובה האחרונה מאת המערער - עורך הדין - לסוגיית האמת בדבריו. לדוגמא, פרט עורך הדין כי רישיונו של המתלונן נשלל ממנו למשך כשישה חודשים, עד אשר תיקן את הדרוש תיקון באולם האירועים, ומכאן נראה, כי היה ממש בתלונתו שלו (סעיפים 1-7 לתגובה האחרונה מאת המערער, מיום 23.12.12).

52. עוד הסביר המערער, כי גם תלונותיו של המערער לרשויות התכנון בעיר תל אביב לא היו מופרכות, משום המתלונן הגיש את התוכניות החתומות, לאחר שלא ניתן לו האישור על הפעלת אולם האירועים, כפי שביקש המתלונן. המערער ביקש, במסגרת תלונתו, למנוע שימוש בחתימתו להכשרה של מרכז הכנסים, כאשר הוא משמש בפועל כאולם אירועים (סעיפים 8-13 לתשובה האחרונה מאת המערער).

המערער השיב גם על הטענות בדבר נכונותן של עבירות המס שביצע המתלונן ועליהן דיווח, בטענה שאף המתלונן עצמו הודה כי דוחות המס שהגיש, בחודש אוקטובר 2008, היו דוחות כוזבים.

53. קראתי את טענותיהם הנזכרות של הצדדים, בהקשר עם ערעור ועד המחוז על הזיכוי מעבירה של טיעון עובדתי ומשפטי שאיננו נכון. השתכנעתי כי יש לקבל את טענות ב"כ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, בקשר להעדר הביסוס של תלונותיו של עורך הדין.

54. בשל כך, ואף בגלל שאינני יכול לקבוע ממצאים עובדתיים על מעשיו של המתלונן מבלי לשמוע את גירסתו מכלי ראשון, ולא ראוי לעשות כן במסגרת ערעור של הלשכה, בנושאים בהם נקבעו כבר ממצאים עובדתיים על ידי שתי ערכאות קודמות - אני מותיר את הזיכוי מעבירה זו על כנו.

55. שתי הנקודות הנוספות, אשר אותן העלה ב"כ הוועד המחוזי של הלשכה, הינן הערעור על מחיקת קביעותיו העובדתיות של בית הדין הארצי ביחס לביצוע מעשים המהווים סחיטה באיומים, והערעור על קולת העונש. טענות אלו יידונו, בהמשך הדברים. ההשגה על קולת העונש, תידון במאוחד עם קביעת עונשו של המערער, בעקבות מסקנותיי מן הערעור שבפניי.

הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח

56. רובן של העבירות המיוחסות למערער, ובראשן העבירה של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, נשענות על הקביעה כי בין המערער לבין המתלונן התקיימו יחסי עורך דין-לקוח, ובשל כך נוצרה מחויבותו של המערער כלפי המתלונן.

57. המערער חלק, בערעור שבפני, על קביעה זו, וביקש כי אקבע שיחסים כאלו לא התקיימו בינו ובין המתלונן.

58. טעמיו של המערער להעדרם של היחסים, נעוצים בטענתו כי הועסק על ידי החברה שבבעלותו של המתלונן, כסמנכ"ל וכאיש ביצוע, ולא כעורך דין או כיועץ משפטי. הוא היה אמון, לגירסתו, על הצד הביצועי בחברה, לרבות: עבודת תפעול האולם, המטבח וצוות העובדים (ראה: סעיף 15 לעיקרי הטיעון מטעם המערער).

59. הוועד המחוזי של הלשכה, טוען, לעומת זאת, כי המערער אכן עבד אצל המתלונן, בתפקיד ניהולי, ואולם, השניים - המערער והמתלונן - לא השכילו להפריד בין שני "הכובעים" אותם חבש המערער: כסמנכ"ל וכיועץ משפטי. כך, שהמערער עסק גם בפיתרון שאלות משפטיות, אשר הובאו לפיתחו על ידי המתלונן.

60. השאלה בדבר קיומם של יחסי עו"ד-לקוח בין המערער לבין המתלונן, הוכרעה עובדתית, עוד במסגרת פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי, בקובעו (סעיף 35 לפסק הדין) כי "אין מחלוקת כי הנאשם פעל במסגרת תפקידו כשכיר בסטוקו, גם כסמנכ"ל תפעול וגם כעו"ד - יועץ משפטי".

61. בקביעתו זו, הסתמך בית הדין המשמעתי המחוזי, בין היתר, על דבריו של המערער בישיבת בית הדין, מיום 22.9.08: "אם יש בעיות משפטיות היו פונים אלי".

דברים אלה מהווים הודאה של המערער, בכך שתיפקד כעורך דין ביחסים עם המתלונן, שכן, כידוע, רק עורך דין מוסמך לדון ב"בעיות משפטיות", כקבוע בסעיף 20 לחוק הלשכה.

62. על בסיס זאת, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי, כי בין הצדדים התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, על כל החובות האתיות המשתמעות מכך. לדברי בית הדין (סעיף 43, עמ' 10 לפסק הדין), המערער הודה כי חובה זו חלה עליו, במהלך הישיבה, ביום 22.9.08, באומרו: "יש לי חובה בתור עורך דין לא לבגוד בחברה. יש לי חובה לנסות להניא את החברה, יש לי חובה לדאוג לכך שהחברה תעבוד לפי חוק...".

ראה גם מה שכתבתי לעיל, בסיפא של הפיסקה הקודמת.

63. בית הדין המשמעתי הארצי לא מצא לנכון להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית הדין המשמעתי המחוזי, כי השימוש שעשה המערער במידע שהגיע לרשותו, מהווה הפרה של חובותיו במסגרת יחסי עו"ד-לקוח, והותיר את קביעותיו, כי המערער הפר את חובת הנאמנות והמסירות ללקוח, ואף פגע בסודיות הלקוח (ראה: סעיף 46 לפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי).

64. בהליך שבפניי, טען המערער כי המידע ששימש בסיס לתלונותיו בפני הרשויות, הגיע אליו לאחר סיום עבודתו אצל המתלונן (סעיף 4 להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים, מיום 25.11.12).

65. עיון בפסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי מעלה כי זה קבע שהמערער עשה שימוש במידע שהיה בידיו קודם שחתם על הסכם הפשרה.

בית הדין הסיק זאת מהזמן הקצר שחלף מאז החתימה על הסכם הפשרה (12.2.08) ועד להגשת התלונה למשרד הבריאות (19.2.08). המערער לא הצביע בפני בית הדין המשמעתי הארצי על מידע חדש, שהתגלה לו באותם 7 ימים, ואשר לא היה ידוע לו קודם לכן.

על כן, המסקנה של בית הדין היא, כי המערער עשה שימוש במידע שהגיע אליו עקב עבודתו אצל המתלונן ובמהלך אותה עבודה (ראה: פיסקה 44 לפסק הדין).

66. בנוסף לפסקי הדין של הערכאות שדנו בתיק לפניי, אינני יכול להתעלם מן העדות המצוטטת של המערער עצמו, ובה דבריו כי המתלונן היה מפנה אליו את השאלות המשפטיות בהן נתקל.

67. הטענה שבפיסקה 22 להודעת הערעור מטעמו של המערער, לפיה יחסי עו"ד-לקוח נוצרים רק בהתקיימותם של חמישה תנאים מצטברים (פניה מצד הלקוח; עורך הדין קיבל על עצמו את הייצוג; ניתן לעורך הדין ייפוי כוח; שולם שכר טרחה בגין הייצוג ונערכה ישיבת עבודה בה פורטו דרישות הלקוח), הינה נכונה חלקית בלבד.

אומנם, יחסי עורך דין-לקוח נוצרים בוודאות במצב עניינים כזה. אך, ייתכנו מקרים שיחסים אילו יכולים להיווצר גם בדרך נוספת, או בהעדר של אחד מחמשת התנאים הללו, שניתן להסיקם גם מהתנהגות הצדדים.

המלומדת, ד"ר לימור זר גוטמן (אשר על דבריה בענייני תחולת החיסיון ביקש המערער עצמו להסתמך), קבעה במאמרה "מיהו לקוח: מתי וכיצד נוצרים יחסי עורך דין ולקוח" (המאמר פורסם ביום 24.9.04 בטאון דין ואומר, תשס"ד, היוצא לאור על-ידי ועד מחוז חיפה), את הדברים הבאים:

"במסגרת המבחן השני שנקבע בפסיקה הישראלית - האם עורך הדין קיבל על עצמו את הייצוג - יש להכיר, לדעתי, בקבלת ייצוג מפורשת או משתמעת מן הנסיבות. קבלת ייצוג המשתמעת מן הנסיבות הוכרה כיוצרת יחסי עורך דין-לקוח ב-Restatement of the Law Governing Lawyers (2000). לפיו יחסי עורך-דין-לקוח נוצרים כאשר עורך הדין אינו מראה חוסר הסכמה לייצוג במקום שעורך הדין יודע או סביר שידע כי האדם סומך באופן סביר על עורך הדין שייצגו. מבחן זה המנוסח בדרך השלילה מטיל בפועל חובה על עורך הדין להבהיר ללקוח את טיב היחסים שאם לא יעשה כן ייתכן וחוסר הבהירות תפורש לטובת הלקוח, כיוצרת יחסים. הבהרה זו יכולה לשאת צורה של הזהרה בכתב (disclaimer). כך לדוגמא, אזהרה שתאמר כי 'השירות המשפטי הניתן על-ידי עורך הדין ניתן לטובת המלווה ולא הלווה, וכי נאמר ללווה שמוטב לו לשכור עורך דין שידאג שהאינטרסים והזכויות שלו יהיו מוגנים'. אני סבורה שתנאי זה עתיד ליצור מודעות אצל עורכי הדין ולמנוע מצבים בהם עורך הדין משאיר במתכוון את המצב מעומם כדי להותיר בידו 'פתח מילוט' מחובותיו כלפי הלקוח בטענה שלא נוצרו יחסים".

68. עורך הדין, המערער, ביקש להסתמך על ע"א 2625102 סילביו נ' דורנבויים, פ"ד נח(3) 385 (2004), כפסק דין הקובע את קיומם של התנאים המצטברים לבחינת יחסי עו"ד-לקוח.

אך, פסק דין זה הובהר על ידי המלומדת ד"ר לימור זר הנ"ל, באופן שונה, כדלקמן (שם):

"דעת הרוב בבית המשפט העליון הפכה את קביעת בית המשפט המחוזי בקובעה כי נוצרו יחסי עורך דין-לקוח, כך שעו"ד סילביו שימש בה בעת כעורך הדין של המלווה והלווים. קביעה זו התבססה על ארבע נימוקים המהווים, לגישתי, ביטוי של הדוקטרינה של 'קבלת ייצוג משתמע מהנסיבות'. הנשיא ברק בדעת הרוב מאריך ומפרט את שורת הפעולות שביצע עורך הדין כלפי הלווים ולמענם, ומציין כי עורך הדין 'קיבל על עצמו לטפל בכל הצדדים המשפטיים של העיסקה...', וכי העובדה שדאג בראש ובראשונה לאינטרסים של המלווה אינה גורעת ממעמדם של הלווים כלקוחותיו.

דעת הרוב ודעת המיעוט בעניין עו"ד סילביו מבססות במידה רבה את הקביעה האם נוצרו יחסי עורך דין-לקוח על השיקול בדבר מידת האמון שרכש הצד שכנגד הבלתי מיוצג לעורך הדין. לדעת כל השופטים יש לשיקול זה משקל רב. המחלוקת נוגעת ליישומו בנסיבות המקרה. שופט המיעוט, בניגוד לדעת הרוב, מגיע למסקנה כי בעת שנערך החוזה לא רכשו הלווים כל אמון, מלא או חלקי, לעורך הדין ולכישוריו המקצועיים. לגישתי, מידת האמון היא נגזרת של קבלת ייצוג במשתמע, הואיל ומקום בו קיים ייצוג משתמע נוצר גם אמון מלא בעורך הדין, הנתפס בעיני הצד שכנגד כמי שדואג גם לאינטרסים שלו כחלק מחובת הייצוג (המשתמע)".

 

69. ניתן לומר, על דרך הכלל, כי כאשר קיימת הסכמה משתמעת של עורך הדין לייצוג הלקוח, לא יוכל עוד עורך הדין להתנער מחובותיו כלפי אותו לקוח.

70. אני סבור, כי בנסיבות העניין, יישום עקרונות אלה על הנתונים של הפרשה שבפניי, המסקנה היא זו: משהודה עורך הדין, המערער, כי היו נוהגים להפנות אליו שאלות משפטיות, התקיימו, מכוח הסכמתו המשתמעת של עורך הדין - יחסי עורך דין-לקוח, לכל דבר ועניין.

71. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שבמסגרת הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים התחייב המערער שלא לעשות שימוש במידע שהגיע לרשותו עד מועד חתימת ההסכם.

72. וכך קבע בית הדין המשמעתי הארצי (סעיף 43, עמ' 5 לפסק הדין): "אין מחלוקת שבהסכם הפשרה קבעו הצדדים שכל מידע שהתקבל ו/או היה ידוע לכל אחד מהם על הצד השני: 'לא יועבר לצד ג' או לרשות כלשהיא' ועוד קבעו שהמערער מסכים ש'כל הידוע לו עד מועד זה יחשב בגדר חיסיון והוא לא יעשה בו כל שימוש".

73. הסכם הפשרה בוטל על ידי הצדדים, ביום 28.4.08 (סעיף 5 להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים, מיום 25.11.12). מכאן, שבמועד שליחת התלונה למשרד הבריאות, היה הסכם הפשרה עדיין בתוקף, והמערער הפר אותו.

74. טענתו של המערער (סעיף 4 להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים, מיום 25.11.12) הייתה כי לאחר חתימת הסכם הפשרה, נחשף עורך הדין לאינפורמציה חמורה, עד כדי כך שלא היה מנוס, מבחינתו, אלא לדווח עליה לרשויות הבריאות.

75. בעניין זה, קשה שלא לראות את סמיכות הזמנים בין החתימה על הסכם הפשרה, לבין משלוח התלונות לרשויות על ידי המערער. בליבי, אין ספק שבשבוע ימים בלבד, לא עלה בידי המערער להבחין בליקויים השונים, אליהם לא שת ליבו שעה שעבד אצל המתלונן.

אין מנוס מן המסקנה, כי המערער הפר את הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, כאשר עשה שימוש במידע שהגיע אליו, קודם לחתימה על ההסכם.

76. אינני נכנס לשאלה מה דינה של עבירה עתידית, אשר יסודותיה התגלו לעו"ד במסגרת יחסי עו"ד-לקוח, כפי שניסה לטעון המערער (בעמ' 4-6 להודעת הערעור מטעמו), משום שאני סבור שגם ההנחה כי עורך הדין האמין שחובה עליו לגלות את אשר נודע לו, לא תציל אותו מן הקביעה לחובתו, משום שבוודאי לא היה עליו להתחייב, במסגרת הסכם הפשרה, לאי גילוי המידע הנ"ל.

77. כך או כך, הפר המערער את חובותיו האתיות כלפי הלקוח, הן בגלל שדיווח לרשויות דיווח שאינו בתום לב, על אינפורמציה שהגיעה אליו במסגרת יחסי האמון שבין עו"ד ללקוחו, והן כי התחייב ללקוחו לחובת סודיות מסוימת (אשר הוחלה עליו במסגרת התחייבותו זו), והפר אותה, ברגל גסה.

78. האם הצליח המערער, בטענותיו בפניי, לסתור מסקנות אלו?

79. טענותיו של המערער, בנושאים אלו, נגעו בעיקר בנקודות הבאות:

הוא שימש כסמנכ"ל ואיש ביצוע בחברת סטוקו, ולא כעורך דין או יועץ משפטי, ובשל כך הוא איננו חב בחובות האתיקה של עו"ד כלפי לקוחו.

לחלופין, טען המערער, כי מתוקף תפקידו במנהל בכיר בעסקו של המתלונן, חלו עליו חובות דיווח, על פי חוק מס ערך מוסף ופקודת מס הכנסה.

כמו כן, הוא היה חייב בדיווח על פי חוקי התכנון והבניה ועל פי פקודת בריאות העם (ראה סעיף 8ב לעיקרי הטיעון מטעמו).

80. לסוגיית תיזמון התלונות, התייחס המערער בסעיפים 68-74 להודעת הערעור מטעמו, והסביר את תיזמון התלונות, בכך שעבד אצל המתלונן כשלושה חודשים בלבד:

"במהלך שלושת החודשים הללו נחשף המערער לעבירות החמורות המתבצעות על ידי המתלונן וחברתו בתחומי המיסוי והרישוי ולטענתו פרק זמן של חודש עד חודשיים הינו סביר לחלוטין לגיבוש החלטה האם לדווח לרשויות על עבירות אלה תוך סיכון משרתו ומשכורתו, וזאת כיוון שאין סכנה ברורה ומיידית לחיי בני אדם ובריאותם. איתרע מזלו והמערער פוטר לפני שהייתה לו הזדמנות להגיש תלונותיו" (סעיף 70 להודעת הערעור).

"דווקא בעבירות התברואה בנוגע לתנאי החזקת המזון שם הרגיש המערער כי יש חשש ממשי לחיי בני אדם ובריאותם, פעל ללא כל שיהוי ודיווח למשרד הבריאות מיד עם היוודע לו הדבר - וזאת לאחר פיטוריו" (סעיף 71 להודעת הערעור).

81. גירסה זו של המערער איננה עולה בקנה אחד עם יתר הראיות שהובאו בפניי.

אם אכן דאג המערער לשלומו ולרווחתו של הציבור, כטענתו של המערער, כי אז, מדוע חתם המערער, ביום 12.2.08, על הסכם הפשרה, בו התחייב שלא לעשות שימוש בכל הידוע לו בתקופת היותו שכיר בחברת סטוקו?!

82. באמירתו זו של המערער, מקופלות שתי הנחות עובדתיות:

האחת, כי העבירות בתחומי הרישוי והמיסוי נודעו לו עוד בתקופת עבודתו אצל המתלונן;

ואילו השנייה, היא, כי עבירות התברואה נודעו למערער רק לאחר פיטוריו.

83. ההנחה הראשונה הינה הגיונית, בעיניי. סביר יותר, כי תוכניות החברה להפרת חוק עתידית נודעו למערער כאשר היה חלק מאותה חברה, מאשר שנודעו לו כאשר לא היה עוד חלק מאותה החברה.

84. אך, מטעם זה בדיוק, אין בידי לקבל את ההנחה העובדתית השניה, והיא, כי הפרות החוק בענייני התברואה נודעו למערער אך כשעזב את החברה. המערער לא הסביר כיצד נעלמה ממנו האינפורמציה על הליקויים התברואתיים, בהיותו סמנכ"ל ואיש ביצוע, האחראי, בין היתר, על עבודת תפעול האולם, המטבח וצוות העובדים (ראה: סעיפים 9ו ו-15 לעיקרי הטיעון מטעם המערער), ונודע לו עליהם רק משפוטר ועזב את משרתו זו.

אינני מקבל את גירסתו זו של המערער.

85. לאור האמור לעיל, אני סבור כי לא ניתן לייחס למערער תום לב בהגשת תלונותיו. בליבי, אין ספק כי תלונות אלו הוגשו בחוסר תום לב משווע. כך, לדוגמא: על אף שהוא חב בחובות דיווח על פי חוק מע"מ ופקודת מס הכנסה (כך, לפי טענתו, בסעיף 21 לעיקרי הטיעון מטעמו), מועד מימושן של חובות אלו הושהה על ידו, ללא נקיפות מצפון, עד לאחר שפוטר מתפקידו, על ידי המתלונן.

86. יתירה מכך, מנספח יג להודעת הערעור מטעמו של המערער, עלה בבירור המניע להתנהלותו זו. העד מר אריה בר קנא, אשר ניסה לפשר בין הצדדים, אמר את הדברים הבאים (עמ' 33 לפרוטוקול מיום 27.12.09 - נספח יג להודעת הערעור):

"השיחות עם שי [המערער] , בהשוואה לשיחות עם ניב [המתלונן], היו מאוד קצרות. המפגשים היו של דקות בודדות ולא היה שום פרטים שם ושום כניסה לשום שאלות נוספות, מפני שבאופן חד משמעי, לי היה מובן וגם שי ביטא את זה בצורה שאי אפשר לטעות ואי אפשר לתת לו פרשנות, הוא אומר 'אני רוצה לסיים את הסכסוך הזה בכסף' ".

ובעמ' 40 לפרוטוקול, מיום 27.12.09 - נספח יג - אמר העד את הדברים הבאים:

"חוץ מהנושא שחזר על עצמו שמדובר רק בכסף, שום נושא אחר לא עלה. שי הגדיר את זה במילים שאי אפשר לטעות, שהמטרה שלו זה כסף וזה מה, זה הערך שיש משמעות בעיניו והוא רוצה כסף תמורת הסיום של הפרשה או לא יודע עבור מה...".

ובעמ' 45 לפרוטוקול הנ"ל, מיום 27.12.09 , אמר אותו העד:

"אני לא יודע מה ניב היה מוכן לשלם כי עובדה שזה לא התבצע. שי דיבר על סדרי גודל של משהו כמו 100,000 ₪".

87. מן הציטוטים שבפיסקה הקודמת עולה כי המערער היה נכון לוותר על עקרונותיו ועל קיום חובותיו הנטענות, על פי הדין, בתמורה לכסף (ואינני נכנס לשאלה, האם הגיע לו סכום כסף זה כשכר טרחה או מכל סיבה אחרת, משום שנקודה זו איננה רלבנטית לענייננו).

88. נכונות זו, אינה עולה בקנה אחד עם רצון כן ואמיתי למנוע את ביצוען של עבירות כלשהן. בוודאי, שאינה עולה בקנה אחד עם החשש אותו ציין המערער (סעיפים 15 להודעת הערעור מטעם המערער וסעיף 14 לעיקרי הטיעון מטעמו), כי יהיה מואשם בעצמו בפלילים, באם יימנע מלסכל את הפשע, אשר לטענת המערער, אותו ביקש המתלונן לבצע.

89. עוד ייאמר: גם אם הייתה על עורך הדין החובה לדווח על העבירות הנטענות, כפי שאכן דיווח, הרי שעדיין היה עורך הדין כפוף היה לכלל 2 לכללי האתיקה, הקובע כי "עורך דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע ועל יחס כבוד לבית המשפט".

90. מתוקף כלל בסיסי זה, היה על עורך הדין לפעול בהגינות כלפי הלקוח, גם כאשר הוא ממלא את תפקידו על פי חוקים וכללים אחרים ונוספים לכללי האתיקה. אף כאשר דיווח עורך הדין על עבירות אותן ביצע הלקוח, לשיטתו, היה עליו לעשות זאת מתוך מניעים טהורים.

91. אם מניעיו של עורך הדין לדיווח היו פסולים - נשמט הבסיס האתי, אשר איפשר לו לקיים את אותה חובת דיווח. במובן זה, ייתכן כי עו"ד יקיים את חובתו החוקית, אך יעבור, באותה העת, על חובתו האתית. עורך הדין יקיים את חובתו כלפי הלקוח, ויתן לו ייצוג הולם רק אם יהא נאמן לערכי הגינות, הוגנות, יושר ואמירת אמת (בג"ץ 4495/99 הסנגוריה הציבורית המחוזית (תל-אביב והמרכז) נ' ועדת הערר לפי סעיף 12(ד) לחוק הסניגוריה הציבורית, תשנ"ו-1995, פ"ד נג(5) 625, 632-631 (פיסקה 9).

92. חובת עורך הדין כלפי הלקוח אינן כוללות רק ייצוג הולם בבית המשפט. ייצוג הולם משמעו שמירה על החובות האתיות, אשר התגבשו מכל יחסי עורך דין-לקוח, גם כאשר הסתיימו יחסי עורך דין-לקוח, ונותר בידו של עורך הדין מידע מהתקופה בה עבד בשירותיו של אותו לקוח (על כך עמדתי, לאחרונה, במסגרת פסק דין בנושא אחר, ראה: עמל"ע 9069-05-11 אמנון אברהמי, עו"ד ונוטריון נ' הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (2012), בפיסקאות 182-190).

93. על כן, הדיון הרלבנטי בענייננו, הינו המענה על השאלה הבאה: האם דיווחו של עורך הדין לרשויות, על מעשיו של המתלונן, נגעו בחוסר הגינות; במובחן מן השאלה, אותה הציב המערער, והיא, האם הייתה או לא הייתה עליו חובת דיווח על פי החוק (ראה הפרק "חובת דיווח לרשויות על תכנון לביצוע עבירות - אין הפרה של חיסיון שבין עורך דין ללקוח" , עמ' 7 להודעת הערעור מטעם המערער).

94. היות ונראה (ראה פיסקה 86 לעיל) כי המניע מאחורי הדיווח של המערער על מעשי המתלונן היה חוב כספי, שלטענתו של המערער, חב לו המתלונן, או כל מניע אחר שווה כסף ואשר איננו אהבת האמת והצדק דווקא, הרי ששוב לא ניתן לטעון כי הדיווח שבוצע על ידו, בוצע בתום לב ובהגינות המתחייבת.

95. עוד ייאמר, כי הציווי בדבר שמירה על הגינות, האמור בכלל 2 לכללי האתיקה (שצוטט לעיל, בפיסקה 89 לעיל) הינו ציווי רחב, החל לא רק על פעולות שעו"ד עושה לטובת לקוחו, אלא גם על פעולות הנחזות להיות נגד לקוחו, דוגמת חובת דיווח מכוח החוק על פשע עתידי, לפי סעיף 262 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

96. פעולות אלו, אשר עורך הדין מקיים שלא לטובת לקוחו או בשליחותו, אך בזיקה אליו, נכנסות גם הן בגדר החובה לביצוע פעולות בהגינות. כל פעולה כלפי הלקוח, יהיה מקורה החוקי אשר יהיה, הנעשית שלא בהגינות או מתוך מטרה פסולה, משמעה עבירה על כלל 2 לכללי האתיקה.

97. אוסיף ואומר, כי הדברים תואמים גם את האופי החקיקתי של כלל 2 לכללי האתיקה, באשר הוא הכלל היחיד המצוי בפרק ב לכללי האתיקה, שכותרתו היא "הוראות יסוד". הייתכן שנפטור עורך דין מקיומו של כלל זה רק משום שפעולותיו, באותה העת, לא היו בייצוג הלקוח (אלא רק בקשר ללקוח)?! הרי וודאי הוא שיש לה, לחובה לפעול בהגינות, מעמד עצמאי, החולש על כל פעולותיו של עורך הדין, בזיקה ללקוח, ובכלל.

98. כך הובהרו הדברים ביחס ל"כבוד המקצוע" ול"יחס של כבוד לבית המשפט", המילים העוקבות, בכלל 2 לכללי האתיקה (שצוטט במלואו לעיל בפיסקה 89), לחובה בדבר שמירה על הגינות, בעל"ע 7892/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' עו"ד יהונתן בוטח (טרם פורסם), פיסקה 14 לפסק דינו של כב' השופט - כתוארו אז - מישאל חשין (ההדגשה הוספה):

"... אולם אינני סבור כי הלקוח שברישה לכלל 2 שולט בלי-מצרים על כל הכלל. לדעתי, יש לו ל'כבוד המקצוע' ול'יחס כבוד לבית המשפט' שבסיפה לכלל 2 מעמד עצמאי, ואם כך על דרך הכלל לא-כל-שכן שכלל 2 הוא הכלל היחיד המצוי בפרק ב' לכללי האתיקה, פרק שכותרתו היא 'הוראת יסוד' ... אכן, כלל 2 הוא בבחינת 'כל התורה כולה' על רגל אחת, ושאר כללי האתיקה הם בבחינת 'ואידך - פירושה הוא, זיל גמור' ".

99. הפרשנות שנתן השופט מישאל חשין לחובות של "כבוד המקצוע" ו"יחס של כבוד לבית המשפט" תואמת גם את החובה לנהוג בהגינות, והיא בעלת מעמד עצמאי, בדיוק כמו החובות לכבוד המקצוע ולכבוד בית המשפט.

חסיון עו"ד-לקוח והפרת חובת סודיות

100. מאחר ומקובלת עלי הקביעה של שתי הערכאות המשמעתיות, לפיה בין הצדדים התקיימו יחסי עו"ד-לקוח, וכי המערער חב בחובותיו האתיות של עורך דין כלפי המתלונן, נותר בפניי הדיון בשאלה, האם הפר המערער את חובותיו אלו כלפי המתלונן.

101. ספציפית, הטענה מתייחסת להפרת חיסיון עו"ד-לקוח, ולהפרת חובת הסודיות כלפי המתלונן.

102. טענתו של המערער, בהקשר זה, הייתה כי גם בהנחה שהתקיימו יחסי עו"ד-לקוח בינו ובין המתלונן, עדיין לא הופרו חובותיו האתיות כלפיו (כולל החובה הקבועה בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן - "חוק הלשכה")), משום שאלו נדחו מפני חובותיו על פי החוק, לדיווח על הפרות החוק של המתלונן.

103. טענותיו של עורך הדין, בהקשר זה, נחלקו לשתיים:

האחת, כי חלה עליו החובה מכוח סעיף 262 לחוק העונשין, לדיווח אקטיבי על מעשיו של לקוחו;

השניה, מכל מקום, לא חל חיסיון עו"ד-לקוח, מכיוון שדובר בעבירה עתידית.

104. במסגרת ה"חובות החוקיות הכובלות אותו לגילוי הידוע לו", כטענת המערער, הייתה כוונתו של עורך הדין לחובות על פי חוקים אלה: חוק התכנון והבניה; פקודת בריאות העם; חוק מע"מ ופקודת מס הכנסה; חוקים אשר עליהם, לטענת המערער, עבר לקוחו. טענתו של עורך הדין הייתה, כי מאחר ומדובר היה בעבירות עתידיות, הרי שהחיסיון הקבוע בסעיף 90 לחוק הלשכהפקודת מס הכנסה; חוקים אשר עליהם, לטענת המערער, עבר לקוחו. טענתו של עורך הדין הייתה, כי מאחר ומדובר היה בעבירות עתידיות, הרי שהחיסיון הקבוע בסעיף 90 לחוק הלשכה, אינו חל עליהן.

105. עלי לבחון, עתה, האם צדק עורך הדין בטענתו זו?

לשם כך, יש לדון במהות חוות הדיווח של עורך דין, בנסיבות אלו ודומות להן.

106. בגיליון מס' 30 (01.04.2009 - ניסן תשס"ט) של כתב העת "אתיקה מקצועית" נדונה הסוגיה של חובת הסודיות של עורך הדין, במענה על השאלה מתי קמה חובת דיווח לגבי עבירה מסוג פשע (מס' ההחלטה: את 264/08). כך נקבע שם:

"חובת דיווח אקטיבית תקום רק לנוכח מידע ממשי וקונקרטי של עורך הדין על כך שמבוצעת, או שקיימת כוונה לבצע, עבירה מסוג פשע. וזאת לפי סעיף 262 לחוק העונשין. ראו לעניין זה, על"ע 17/86 עו"ד פלונית נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(4) 770, 779; ע"פ 670/80 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 681, 692".

107. הדרישות המצטברות, בהתאם להחלטת וועדת האתיקה של הלשכה, לשם קיומה של חובת דיווח של עורך דין, ואף לשם העמדתו של סייג לכללי האתיקה בדבר חיסיון עו"ד-לקוח, הינן שתיים:

האחת, כי העבירה המדווחת תהיה עבירה מסוג פשע;

ואילו הדרישה השנייה היא כי בידי עורך הדין יש מידע ממשי וקונקרטי על כוונה לבצע את אותה עבירה מסוג פשע.

108. אבדוק, עתה, האם אלו היו העבירות בהן נחשד המתלונן על ידי עורך הדין, המערער?

109. המערער הגיש תלונותיו, כאמור, על עבירות נטענות לפי חוק התכנון והבניה, פקודת בריאות העם, חוק מע"מ ופקודת מס הכנסה. עיון קצר בדברי חקיקה אלו מעלה כי עבירה על אף אחד מהם אינה עולה כדי פשע. מכאן, שעבירה על חוקים אלו על ידי לקוח, אינה נושאת בחובה את חובת דיווח, מצידו של עורך הדין. פקודת מס הכנסה. עיון קצר בדברי חקיקה אלו מעלה כי עבירה על אף אחד מהם אינה עולה כדי פשע. מכאן, שעבירה על חוקים אלו על ידי לקוח, אינה נושאת בחובה את חובת דיווח, מצידו של עורך הדין.

110. יתירה מכך, התברר, למפרע, כי כל אחת מן התלונות שהוגשו על ידי עורך הדין, הוגשה כתלונה מופרזת, במידה משמעותית, מן המעשה, אשר הוכח בפועל כי נעשה. כך, לדוגמא, התלונה למשרד הבריאות, נענתה בתשובה שממצאי הביקורת תמכו רק בחלק מטענותיו של עורך הדין, בעניין החריגה מהיתר ותנאי התברואה (ייאמר גם, כי אף אילו התברר כי תלונותיו של עורך הדין היו כולן אמת לאמיתה, הרי שעדיין לא היה מדובר בעבירות מסוג פשע).

111. גם לגבי התלונה לרשויות המס, התברר כי המתלונן נדרש לתקן את הדוחות, ולהגישם שוב. לא נטען על ידי רשות המיסים כי העבירות הללו בוצעו על ידי המתלונן בכוונה להונות את שלטונות המס דווקא. בכל מקרה, לא הוגש נגד המתלונן כתב אישום.

נראה, איפוא, כי גם אם עבר המתלונן עבירה על חוקי המס, לא הייתה זו עבירה חמורה, ובוודאי שלא עבירה מסוג פשע.

112. סופה של התלונה לרשויות התכנון והבניה הובא בפניי, ולא הוזכרה תגובתה של הרשות לעצם ביצוע המעשים, אשר יוחסו למתלונן על ידי עורך הדין, מלבד אישור של קבלת התוכניות שהוגשו על ידי המתלונן, במחלקת רישוי ופיקוח של העירייה. מכל מקום, גם עבירה על חוק התכנון והבניה אינה עולה כדי פשע, בהתאם לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.

113. כאמור, חובתו האקטיבית של עורך הדין היא לדווח על עבירה מסוג פשע, כאשר יש בידו מידע ממשי וקונקרטי על כוונת לקוחו לבצע את אותה עבירה. לא מספיק כי יהיה בידו מידע ממשי על הכוונה לביצוע עבירה כלשהי, אלא רק לביצוע עבירה מסוג פשע.

בנסיבות העניין לא נראה כי היה לעורך הדין מקום להניח, על בסיס מידע משמעותי, כי העבירה המתגבשת על ידי לקוחו היא דווקא עבירה מסוג פשע.

בנוסף לכך, לא נראה, כי היה בידו של המערער מידע ממשי וקונקרטי לכוונה לבצע פשע.

114. בנסיבות אלו, אך מובן הוא שלא הייתה מוטלת על עורך הדין החובה, מכוח סעיף 262 לחוק העונשין, להעביר את האינפורמציה לרשויות. משלא הייתה מוטלת עליו החובה לעשות כן, הרי שהיה מוטל עליו האיסור, הקבוע בסעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

115. הטענה השנייה של עורך הדין הייתה, כי בכל מקרה על המידע אותו חשף עורך הדין לא חל חיסיון, משום שמדובר היה בעבירה עתידית (מכל סוג שהוא). על כן, גם אם לא קמה חובת דיווח, הרי שאין עבירה זו חוסה תחת גדרי החיסיון.

116. במענה לטענה זו, אבהיר, כי במקרה שאין חובת דיווח, הרי שברירת המחדל היא שעורך הדין לא יפנה לרשויות בדיווח על העבירה העתידית. הדברים מובעים יפה בעמ' 416 לספרו של השופט בדימוס, ד"ר גבריאל קלינג, אתיקה מקצועית, אשר הובאו גם בסעיף 38 להכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי:

"עורך דין, שיבקש מבית המשפט רשות להפסיק את הייצוג, לא יאמר יותר מאשר כי התגלעו חילוקי דעות בינו ובין לקוחו. לא יעלה על דעת איש, כי עורך הדין ינמק את בקשתו בכך שלקוחו עומד ליתן עדות שקר, וכי הוא, עורך הדין, אינו מסכים לכך. זו דוגמא ברורה לאי נכונות האמירה, כי אין חסיון לשיחת לקוח עם עורך דינו, כאשר זו סבה על עבירה עתידית, שבדוגמא שהובאה היא מתן עדות שקר.

דוגמא נוספת ניתן למצוא בתחום הייעוץ בענייני מיסים. לקוח נועץ בעורך דינו באשר לדרך ניהול עסקו, במגמה למזער את חבותו במיסים. לדעת עורך הדין, הדרך שבה בחר לקוחו לילך כרוכה בביצוע עבירה. על אף חוות דעתו של עורך הדין דבק הלקוח בדעתו לפעול בדרך שפרש בפני עורך הדין. אף כאן קוימה התייעצות לקראת ביצוע עבירה. מקובל לראות התייעצות כזו כחלק מ'תכנון מס'. לעיתים, מסכימות רשויות המס לדרך שבה הלך הנישום, ויש שיפסלוהו ואף יעמידוהו לדין פלילי על הדרך שנקט. אין לצפות מעורך הדין שלא יסתפק בחיווי דעתו אלא גם יפסוק את הדין, ואם מדובר במעשה העולה, לדעתו, לכדי פשע, יודיע על כוונת לקוחו לרשויות המס, כדי לסכל את ביצוע העבירה".

117. עולה מכאן, שכאשר לא חל על עורך דין חיוב, מכוח הדין, לדווח על פעולות לקוחו, הרי שהציפייה היא, מבחינת חובותיו האתיות, כי יימנע מלדווח על פעולות אלו. ציפייה זו מופנית אל עורך דין, במובחן מאשר אל כל אדם אחר. ד"ר גבריאל קלינג הביע דעתו זו, כאשר דובר בעבירה שעלולה להוות פשע ( "...ואם מדובר במעשה העולה, לדעתו, לכדי פשע, יודיע על כוונת לקוחו לרשויות המס..."), ומקל וחומר, שאין מצופה מעורך הדין כי ידווח על עבירה שאיננה עולה כדי פשע, ואין עליה חובת דיווח מכוח החוק.

118. מכל מקום, הצדדים נחלקו ביניהם בשאלה, האם דובר בעבירה עתידית (לפי טענת המערער), או שמא מדובר בעבירה נמשכת, אשר יסודותיה נעוצים עמוק בעברם המשותף של הצדדים (לפי טענת הוועד המחוזי).

גם בחינת שאלה זו מצריכה, ראשית הכרעה בעובדות השנויות במחלוקת, ושנית הכרעה בשאלה המשפטית, האם מדובר בעבירה עתידית (אשר על כן איננה נכנסת תחת גדרי החיסיון), או שמא מדובר בעבירה אשר יסודותיה נעוצים בעבר, והיא חוסה תחת חיסיון עו"ד-לקוח.

119. אפנה, על כן, לבחינת השאלה הנ"ל, בכל אחת מן העבירות המיוחסות לעורך הדין, תוך התייחסות פרטנית לכל אחת מן התלונות לרשויות הציבוריות, שכבר הוזכרו.

 

התלונה למשרד הבריאות

120. ביום 19.2.08, כשבוע לאחר החתימה על הסכם הפשרה הראשון, שנחתם ביום 12.2.08 (ראה פיסקה 6 לעיל), הגיש המערער תלונה למשרד הבריאות, בדבר ליקויים תברואתיים וחריגה מהיתר שנמצאו, לטענתו, בחברה המנוהלת על ידי המתלונן.

121. טענתו העיקרית של עורך הדין, לגבי הדיווח למשרד הבריאות הייתה, כי הוא נחשף לאינפורמציה המפלילה, רק לאחר החתימה על הסכם הפשרה, והרבה לאחר שהפסיק את קשריו עם המתלונן, בעקבות ביקור במקום. משכך, מדובר בעבירה עתידית, אשר אינה חוסה בצל החיסיון. בשל כך, באותה שעה, לא חלו עליו חובות האתיקה ביחס למתלונן, והוא היה רשאי, ואף חייב - מטעמים הנוגעים לבטחון הציבור - להשתמש במידע שהגיע לידיו.

122. בנוסף, הסביר עורך הדין, כי תלונתו למשרד הבריאות נסמכה על אדנים רחבים, שכן, על פי מכתב מאת לשכת שר הבריאות, מיום 6.4.08, עולה כי נערכה ביקורת במטבח של בית העסק, המאשרת חלקית את תלונותיו של המערער.

123. ראייה נוספת לכך שמעשיו של המתלונן היו פסולים, היא כי רישיונו של המתלונן נשלל ממנו עד לאחר תיקון הליקויים, עליהם הצביעו המבקרים מטעם משרד הבריאות (ראה: סעיף 5 לתגובתו האחרונה של המערער, מיום 23.12.12).

124. טענתו זו של עורך הדין נוגעת לסוגיית מהימנותו והאמת שבתלונותיו. אני כבר הבעתי דעתי בנושא זיכויו של עורך הדין מעבירת הטיעון משפטי ועובדתי בידיעה שאיננו נכון, ואף הוספתי ואמרתי, כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים ביחס לעבירות המיוחסות למתלונן, וכי זה בלבד מהווה טעם מספק לזכות את המערער מעבירה זו (ראה דבריי לעיל, בפיסקאות 41-55). אני סבור כי הדברים נכונים, אף לדיון הנוגע להגשת התלונה הספציפית למשרד הבריאות. על כן, אינני מתייחס לטענות אלו של הצדדים.

125. טענתו השניה של עורך הדין נוגעת, כאמור, להעדר חיסיון עורך דין-לקוח, משום שהמידע התקבל אצלו, לאחר שפוטר ממשרתו והסתיימו יחסי עו"ד-לקוח בין הצדדים. לטענתו של המערער, פעילות המתלונן באולם האירועים נודעה למערער מביקור שערך במקום, לאחר החתימה על הסכם הפשרה.

126. המערער סומך דבריו גם על מכתבי משרד הבריאות, בהם תועדו הביקורות שנעשו במקום ביום 13.3.08, לאחר פיטורי המערער, וכי תלונתו של המערער התבררה כנכונה רק לאחר זמן רב, ביום 23.8.08.

מכאן, מסיק המערער, כי לא הייתה לו חובת חיסיון כלפי המתלונן, ומכל מקום, בעבירה עתידית, אשר יצאה מגדרו של החיסיון, אף אילו הונח קיומו (ראה:סעיף 4 להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים, מיום 25.11.12).

127. לטעמי, אין כל רלבנטיות למועדי הביקורות שנעשו על ידי משרד הבריאות, שכן תלונתו של המערער נעשתה על בסיס אינפורמציה שהייתה בידו, קודם לביקורות שנעשו על ידי משרד הבריאות.

128. תשובתו של הוועד המחוזי, בעניין זה, הינה, כי המערער לא הוכיח שהמידע עליו התלונן, נודע לו רק לאחר פיטוריו מחברת סטוקו; בעוד שהממצאים העובדתיים תומכים כולם דווקא במסקנה ההפוכה. כך, למשל, עצם היותו של אולם האירועים מאובטח, באופן המונע את ביקורו של המערער במקום, בכל עת שיחפוץ. כמו כן, מצביע הוועד המחוזי על התייחסותו של בית הדין המשמעתי המחוזי לפן העובדתי בגירסתו של המערער, בסעיפים 62-64 לפסק הדין.

129. וכך נאמר בסעיפים הללו של פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (ההדגשה הוספה):

"אין חולק שהנאשם אכל בסטוקו באופן קבוע, הן בהיותו ריטיינר ועל אחת כמה וכמה בהיותו שכיר שם, כאשר לטענתו עבד 7 ימים בשבוע, 17 שעות בכל יום. הנאשם בתקופת עבודתו לא מצא כל דופי במטבחה של המתלוננת, רק לאחר שפוטר, החל 'למצוא' 'ליקויים תברואתיים חמורים' אצל המתלוננת.

לטענת הנאשם, לאחר שפוטר, החליט לברר בעסקיו של המתלונן ולבדוק במו עיניו מה מתרחש למרות שעבודתו במקום הסתיימה. בעקבות ביקורו 'החליט' כי יש חשש ממשי להרעלה המונית ...

כבר כאן אציין כי לא נתתי כל אמון בגרסתו של הנאשם לעצם קיומו של הביקור ולמהלכו. הנאשם לא ידע לציין מתי ביקר, באיזה תאריך, באיזו שעה ואת מי פגש כשביקר שם...".

130. הדגשה זו של בית הדין המשמעתי המחוזי, כי המערער לא ידע לספק פרטים על הביקור הנטען, לאחר פיטוריו, הינה משמעותית בעיניי, שכן פרטים אלו מהווים את המינימום ההכרחי להוכחת דבריו של המתלונן. ההיגיון הפשוט מצביע על כך שסביר יותר שידיעותיו המפורטות ביחס לעיסוקו של המתלונן, נבעו מכך שעבד בשירותו, מאשר שביום בהיר אחד החליט לבחון את התנהלות המתלונן, ללא כל מידע מוקדם בעניינו.

131. עיון במכתבו של המערער, אשר הופנה אל משרד הבריאות ביום 19.2.08, חיזק את מסקנתי זו.

אומנם, בפתיח מכתבו כתב המערער כי "בימים אלו נודע לי" על פעולותיה של חברת סטוקו. אך, בהמשך דבריו, מתאר המערער פרטים רבים כל כך על התנהלות החברה, עד אשר אין ספק שמקורם של פרטים אלו הוא ב"מידע פנים".

וכך תיאר עורך הדין, המערער, את התנהלותה של החברה במכתבו:

"בשעות אחר הצהרים המאוחרות, לאחר שמשרדי הבריאות נסגרים, חברת סטוקו ניהול בע"מ מפעילה את המטבח שברשותה ללא היתר. על פי הידוע לי, נאסר על חברת סטוקו באיסור חמור לבשל בשר גולמי במטבח, מאחר ומדובר במטבח קצה בלבד.

... עוד הוברר לי כי חברת סטוקו מאחסנת בשר גולמי, בהיחבא, במכולה המושכרת לה על ידי מרכז הספורט בקצה השני של המגרשים, והכל ללא ידיעתכם וללא תנאי תברואה נאותים, חתולים רובצים במכולה, ויש שם שלוליות של דם וסירחון אימים.

בכל הפעילות האמורה מתבצעת בהיחבא בסופי שבוע ושעות אחר הצהריים והערב, ללא ידיעתכם ולאחר שעות הפעילות המקובלות של משרדיכם, והנני מבקש להפסיק לאלתר פעילות זו, בייחוד לנוכח העובדה שחברת סטוקו מבצעת הזמנות של עשרות טונות 'בשר גולמי', עופות דגים ובקר בניגוד להיתר שניתן לה - מטבח קצה, ללא תנאי תברואה, בשר גלוי בחצר ועוד ליקויי תברואה חמורים ורבים".

132. התיאור הנ"ל, אינו מתיישב כלל עם גירסתו של המערער, לפיה הוא ידע על הליקויים התברואתיים רק לאחר חתימת הסכם הפשרה ביניהם. כיצד ידע המערער כי החברה פועלת ללא היתר, אם לא משום שעבד בעבור החברה, בין היתר, בניסיון להשיג היתר כזה? כיצד ידע המערער כי החברה מאחסנת בהיחבא בשר גולמי, וכי היא מזמינה עשרות טונות של "בשר גולמי" עופות, דגים ובקר, בניגוד להיתר שניתן לה?! כיצד הכיר בצורה כל כך מדויקת את ההיתרים שניתנו לחברה? וכי יעלה על הדעת שכל זאת נודע לו במשך שבעת הימים שבין יום 12.2.08 ועד יום 19.2.08 - היום בו הגיש תלונתו?!

133. יתירה מכך, כיצד ידע המערער כי החברה מבשלת במטבחה בשר גולמי, אם לא משום שביקר באותו המטבח?! אם אכן ביקר המערער, לאחר מועד פיטוריו, במטבחה של החברה, כיצד ייתכן שאיש לא ראה אותו בהיכנסו וביציאתו, וכי הוא עצמו לא ידע לנקוב בתאריך ובשעות ביקורו?

134. המערער תירץ עניין זה בכך שמקום העסק מצוי במרכז הספורט, המאפשר גישה חופשית וצפייה במתרחש במטבח, ללא הפרעה (סעיף 7 לתגובה האחרונה מטעם המערער, מיום 23.12.12). ייתכן שכך הוא הדבר, אך האם יש בכך כדי להסביר את בקיאותו הספציפית של המערער בסוג הבישול וסוד הבשר שהתבשל בתוך הסירים במטבח? האם ייתכן שכל זה נודע לו אך ורק מעמידה בשטח ציבורי ומהתבוננות בעד החלון פנימה אל המטבח?!

שאלות אלו מעוררות ספקות רבים בנוגע לגירסתו של המערער, ומובילות למסקנה בלתי נמנעת כי המידע בו עשה המערער שימוש, היה מידע שהגיע אליו בתקופת עבודתו אצל המתלונן.

135. חיזוק לסברתי זו קיבלתי גם מהסיפא של סעיף 4 להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים, שהגיש המערער, שם כתב: "הסכם שכזה הפך לבלתי חוקי ונוגד את תקנת הציבור, עם היוודע דבר העבירות, לאחר שהוא נחתם, המחייבות גילוי מעשים הפוגעים בבטחון הציבור, שלומו ותקנתו, ודאי כאשר מדובר בעבירות פליליות ומחדלים חמורים שהמערער קשור בהם באופן אישי!!!".

נשגב מבינתי להבין, מדוע חש המערער קשור באופן אישי למחדלים שלא ידע על קיומם, בהיותו שכיר בחברת סטוקו, ונתגלו לו רק כאשר עזב את החברה?! אני מותיר בספק את השאלה האם בתלונתו של המערער היה גם מן הניסיון לטהר את שמו מן המחדלים שהיו בחברה, גם בהיותו בעל תפקיד בה, וחוזר להמשך הדברים.

136. המערער טען, כי עצם תשובת משרד הבריאות, מיום 4.8.08, כי "בעלי העסק זומנו לשימוע ובו התחייבו לתקן את כל הליקויים התברואתיים שנצפו בביקורת וזאת כתנאי להמשך מתן אישורינו לפעילות העסק", בהצטרף לכך שהמערער נהג לאכול במקום, בתקופת עבודתו אצל המתלונן, יש בהם כדי להעיד על כך שהמחדלים נוצרו רק מהתקופה שלאחר סיום עבודתו אצל המתלונן, שהרי, לא יעלה על הדעת שהוא היה אוכל במקום שנמצאו בו ליקויים תברואתיים (סעיפים 5-6 לתגובה אחרונה מטעם המערער, אשר הוגשה ביום 23.12.12).

137. אני סבור כי אין בטענה זו ולו כלום. לא צוינו בתשובת משרד הבריאות אילו ליקויים נמצאו בביקורת, ועד כמה הם היו חמורים, והאם היו אלו אותם הליקויים עליהם הצביע המערער, כך שאישרו, למעשה, את חשדותיו.

138. עוד ייאמר, בהקשר של התלונה למשרד הבריאות, כדלקמן: היות והסכם הפשרה בוטל על ידי הצדדים, ביום 28.4.08, ואילו התלונה המדוברת הוגשה על ידי עורך הדין, כבר ביום 19.2.08, הרי שבנוסף על הפרת החיסיון שביניהם, כי השתמש במידע שנודע לו במועד קיומם של יחסי עו"ד-לקוח, הפר עורך הדין גם את חובת הסודיות שחלה עליו, מכוח אותו הסכם פשרה.

תלונה לרשויות התכנון בתל אביב

139. התלונה לרשויות התכנון בעיריית תל אביב, הוגשה ביום 19.5.08, כחודש לאחר ביטול הסכם הפשרה, והיא נסובה על כך שביום 15.3.08 הגיש המתלונן תוכניות, אשר עליהן היה חתום המערער, למינהל ההנדסה בעיריית תל אביב, לבקשה אחרת מזו לגמרי מזו שלגביה הוגשו התוכניות המקוריות.

140. טענת עורך הדין הייתה, כי על התוכניות חתם הוא בעצמו, כיועץ משפטי של החברה. חתימתו של המערער הייתה על שינוי ייעוד, שנרשם בתוכניות מ"אולם אירועים" ל"מרכז כנסים" (הדרישות לרישיון עסק בקטגוריה אחרונה זו מצומצמות הרבה יותר מן הדרישות של הקטגוריה הראשונה).

141. ביום 19.11.08, הובהר למערער (על ידי מכתב תשובה שנשלח אליו מאת רשויות התכנון ורישוי עסקים בעיריית תל אביב), כי התוכניות החתומות על ידו הוגשו למחלקה לרישוי ופיקוח על הבניה, להיתר בניה.

142. המתלונן הגיש את התוכניות לתכלית אחרת לגמרי מן התכלית לשמה הן נחתמו, והיא - היתר בניה בנוסף לשינוי הייעוד. בית הדין המשמעתי הארצי קבע כי אסור היה למתלונן להגיש את התוכניות כפי שעשה.

יתירה מכך, בפועל, המשיך המתלונן לקיים במקום עסק אסור (לפי צו שיפוטי אשר ניתן על ידי בית משפט לעניינים מקומיים, אשר אסר עליו להמשיך ולהפעיל את העסק) - אולם אירועים עם מטבח קצה.

143. מששינה המתלונן את ייעודן של התוכניות החתומות, הרי שהשימוש שנעשה על ידי המתלונן בשמו ובחתימתו שלו, היה שימוש פסול. כל כוונתו של עורך הדין הייתה למנוע את השימוש שנעשה בשמו ובחתימתו למטרה פסולה זו.

לטענת המערער, במצב דברים זה לא היה עליו לשתוק, כאשר נודע לו על השימוש הפסול שנעשה בחתימתו ובחותמתו.

144. בעקבות כך, ביום 2.12.08, שלח המערער תלונה לאגף הרישוי והפיקוח על הבניה בעיריית תל אביב, והודיע כי הוא איננו עומד מאחורי ההיתר והחתימה עליו, וכי לא הוא היה זה שהגיש את התוכניות.

145. ביום 12.11.08 וביום 2.12.08, הגיש המערער תלונה לאגף הרישוי על הבניה בעיריית תל אביב בגין שימוש בשמו ובחתימתו של המערער, וכן פעילות בניגוד להיתר, אשר ניתן על ידי משרד הבריאות, האוסר על בישול במטבח.

146. טענות ב"כ הועד המחוזי, בהקשר זה, היו, כי המערער ידע על השימוש שנעשה במקום כאולם אירועים, וידע גם ידע על כוונת בעלי החברה לקבל אישור על תפעול המקום באופן זה, וכן, כי במכתבו של עורך הדין אל הרשות ניכרת כוונתו לסכל את סיכוייו של המתלונן לקבל את ההיתר, אותו ביקש האחרון (סעיפים 8-10 להודעה על השלמת פרטים ומסמכים מטעם המשיב - המערער שכנגד, מיום 28.11.12).

147. בתגובתו, מיום 4.12.12 (עמ' 2), הסביר המערער כי הוא, בזמנו, ייצג את המערער מול עיריית תל אביב, בבקשותיו לקיים אולם אירועים, והוא סירב להגיש את התוכניות הללו, כאשר הן אינן תואמות את השימוש שנעשה בפועל.

148. עוד טוען המערער, כי אין מדובר בעבירה נמשכת, אלא בעבירה עתידית, משום שהתוכניות הוגשו על ידי המתלונן, ביום 15.3.08, לאחר פיטוריו של המערער (עמ' 2 לתגובה להודעת המשיב, מיום 4.12.12).

149. אני סבור כי אילו הייתה העבירה המדוברת, אליבא דעורך הדין, רק העבירה של הגשת התוכניות בשמו ובחתימתו, הרי שאכן היה מדובר בעבירה עתידית, או לכל הפחות בעבירה שנוצרה לאחר שתמה תקופת יחסי עורך דין-לקוח בין הצדדים, אשר איננה חוסה תחת הגנתו של סעיף 90 לחוק הלשכה.

ברם, לא כך עולה מן המסמכים שהובאו בפניי, כפי שיוצגו הדברים להלן.

150. עיינתי בנספחים המצורפים לכתבי בי-הדין מטעם הצדדים, וביניהם, במסמך מיום 12.11.08, נושא כותרת "תלונה על שימוש בתוכניות בניגוד להיתר" (נספח י להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים, מיום 25.11.12, מטעם המערער), ובמסמך מיום 19.5.08, שכותרתו "הודעה על קבלת דבר במרמה ושימוש לרעה בשם לצורך זה" (נספח ד[1] להודעה על השלמת פרטים ומסמכים מטעם המשיב מיום 28.11.12).

151. ניסוח התלונות במסמכים הנזכרים, מלמד כי לבד מעניין החתימה על הבקשה, העשויה להיות לגיטימית, כי לא ייעשה שימוש בשמו ובחתימתו משום שהוא אינו עומד מאחריהם, במתכונת בה הוגשו, הוסיף המערער ופירט פירוט מלא את הפרות החוק של חברת סטוקו ואת הנימוקים שלא להתיר לה את אשר היא מבקשת.

152. התרשמותי היא, כי המערער מנסה להציג את הדברים כאילו כוונתו הייתה אך ורק למנוע את השימוש בשמו ובחתימתו, לשם בקשה הנוגעת ברמייה (ראה: סעיף 6 להודעה על הגשת מסמכים ופירוט תאריכים מיום 25.11.12).

אולם, אין מדובר בכוונה טהורה גרידא, משום שפירוט יתר זה, אשר יש בו כדי להשחיר את פניה של סטוקו (בהתבסס על נתונים נכונים או שאינם נכונים), ולמנוע את קבלת ההיתר המבוקש על ידה, איננו עולה בקנה אחד עם גירסתו של המערער, לפיה כל חפצו היה למנוע את השימוש בשמו ובחתימתו, וכי זו הייתה העבירה העתידית אליה כיוון בדבריו. ניסוח הדברים מלמד כי המערער התלונן על התנהלותה של חברת סטוקו בחריגה מהיתר, עוד בתקופה הקודמת להגשת התוכניות על ידי המתלונן, ביום 15.3.08.

153. מניין יודע המערער כי חברת סטוקו מתנהלת בחריגה מן ההיתר שניתן לה?

לא נטענה כל טענה עובדתית, הגורסת כי המידע נתגלה לו, למערער, לאחר פיטוריו.

הטענה היחידה, בהקשר עובדתי זה, נטענה על ידי המשיב (סעיף 8 להשלמת תשובה לתגובת המשיב, אשר הוגשה ביום 19.12.12 על ידי הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין) , והיא אף מתיישבת עם ההיגיון: המערער ששימש בתפקידו כסמנכ"ל תפעול גם בענף ההסעדה מטעם המתלונן, ובמסגרת זו היה מודע לכך שהמקום משמש כאולם אירועים ולא כאולם כנסים בלבד.

מטעם זה, העבירה עליה התלונן המערער - שימוש חורג או בניגוד להיתר, "נולדה" עוד במועד קיומם של יחסי עו"ד-לקוח בין הצדדים, והיא איננה עבירה עתידית.

154. עוד ייאמר, כי אם כל חפצו של המערער היה למנוע את השימוש בשמו ובחתימתו, משום שהוא איננו תומך עוד בחתימתו זו, מכל סיבה שהיא, היה עליו לבקש בקשה זו בלבד, ולהימנע מפירוט מעשיה הפליליים, לכאורה, של חברת סטוקו.

אילו כך היה נוהג המערער, לא הייתי זוקף תלונה זו לחובתו.

155. תמוהה בעיניי גם טענתו של המערער (סעיף 67 להודעת הערעור מטעמו), כי כל רצונו היה למנוע אבידות בנפש, אשר עלולות להתרחש, כאשר נעשה שימוש חורג, במקום המותר לשמש רק מרכז כנסים (ומשמש בפועל כאולם אירועים).

לשיטתו של המערער, מדוע לא רצה למנוע את אותן אבידות בנפש, כאשר שימש המקום כאולם אירועים, בימים בהם כיהן כסמנכ"ל החברה וכמנהל התפעול של עסקי ההסעדה במקום?! כלום ניתן לומר שהמקום הפך מסוכן רק משעה שפוטר המערער מתפקידו?!

אין בידי לקבל טענה זו.

156. לפיכך, בהתאם לנתונים שהוצגו בפניי, אני סבור כי בתלונתו לרשויות התכנון עבר המערער על סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין, והפר את החיסיון שבינו ובין לקוחו.

התלונה לרשות המיסים

157. בחודש ספטמבר 2008, דיווח עורך הדין, המערער, בפגישה אישית עם פקיד השומה, על כך שהמתלונן עתיד להגיש דוחות כוזבים לרשויות המס.

158. גירסתו העובדתית של עורך הדין לנושא זה הייתה זו: רק ביום 11.9.08, המציא המתלונן לידי המערער טופס 106, בקשר לדיווח על הכנסותיו כשכיר של חברת סטוקו. או אז, התברר לו, למערער, כי דו"ח זה אינו כולל רכיבי שכר, אשר לא דווחו על ידי המתלונן לרשויות המס. מכאן היה ברור למערער, כי הדוחות אשר יגיש המתלונן לרשויות המס, באוקטובר 2008, יהיו דוחות כוזבים.

159. בנוסף, טען המערער (סעיפים 31-33 להודעת הערעור מטעמו), כי המתלונן הודה כי הוא אכן נהג לבצע עבירות מס, הנוגעות בעיקר לתשלומים נוספים שהיה מחלק לעובדיו, כתשלום "שחור".

160. כן הוסיף המערער, והגיש כראייה מטעמו, ביום 29.10.12, כתב תביעה מטעמו של עובד אחר אצל המתלונן, המבקש לחייב את המתלונן בתשלומי המס, למשך שנות עבודתו של העובד אצל המתלונן. בהוספת נספח זה, ביקש המערער להוכיח כי המתלונן, במשך שנים, נהג לרמות את רשויות המס.

161. מסביר המערער, כי להגשת דוחות כוזבים הייתה משמעות נוספת, מבחינתו, והיא זו: ההשלכה הישירה שיש לכך על הדוחות הכספים, שהמערער היה צריך להגיש, שכן הוא עבד כשכיר (בחברת סטוקו) וכעצמאי, בעת ובעונה אחת. אם היה המתלונן מגיש דו"ח כוזב ביחס למשכורתו של המערער, הרי שיהיה על המערער להגיש דו"ח תואם, ולכן, דו"ח זה יהיה כוזב אף הוא.

162. מעבר לכך, אי דיווח מצידו של המערער עלול היה להוות עבירה פלילית של המערער, על פי חוק העונשין או על פי פקודת מס הכנסה, חוק מע"מ, חוק התכנון והבניה, חוק החברות ופקודת בריאות העם (ראה: סעיף 8 לעיקרי הטיעון מטעם המערער). , חוק החברות ופקודת בריאות העם (ראה: סעיף 8 לעיקרי הטיעון מטעם המערער).

163. מאידך גיסא, טען ב"כ המשיב והמערער שכנגד, כי התלונה לרשות המסים התבססה על מידע שהיה ברשותו של עורך הדין עוד מהימים בהם הועסק אצל המתלונן, ודבר זה נלמד מסעיפים 75-76 להכרעת דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (ראה: השלמת תשובה לתגובת המשיב, אשר הוגשה מטעמו, ביום 19.12.12).

164. עיון בסעיף 76 להכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי מעלה כי זהו נוסחו: "מסמכים אלו נועדו לתמוך בטענתו כי פוטר בשל התראות שהתריע על עבירות מס שלכאורה נעברו על ידי סטוקו".

165. לכשעצמי, קשה להאמין שהעדר הדיווח נודע למערער רק מתוך אותו טופס 106, וזאת משום שהמערער, כשכיר בחברת סטוקו, קיבל תלושי משכורת (לפחות שלוש פעמים, במשך שלושת החודשים שעבד כשכיר), אשר מתוכם יכול היה ללמוד על אופי הדיווחים אותם מבצע מעסיקו. הסבירות שהמערער לא גילה, עד קבלת טפסי 106, כי תלושי המשכורת שלו לוקים בחסר, לשיטתו, הינה נמוכה מאוד. שלושת הפעמים של קבלת התלושים מהווה "חזקה" כי המערער ראה את אותם תלושים והיה מודע מלא לתוכנם. נתון זה, המצטרף לטענתו של המערער בבית הדין המשמעתי המחוזי, כי פוטר בשל הצבעה על הפרות מס, מבסס את המסקנה כי המערער ידע על הפרות המס הללו, עוד טרם פיטוריו על ידי המתלונן.

166. מכל מקום, עיון בחוק מע"מ ובפקודת מס הכנסה מעלה כי עבירות אלו לא עלו כדי פשע. ולכן, כאמור, לא הייתה על עורך הדין כל חובה לדווח עליהן.

מטעם זה, ובשים לב לכך שאם לא קיימת חובת דיווח, חוזרים אנו לגבולותיו של החיסיון, הקבוע בסעיף 90 לחוק, שוכנעתי כי גם מעשיו אלו של המערער מהווים הפרה של סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

ההכרעה לגבי שלושת התלונות שהגיש המערער

167. הכרעתי במחלוקות שבין הצדדים בעניין הפרת סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין והפרת חובת הסודיות, הינה כדלקמן:

א. תלונתו של המערער ללשכת הבריאות מהווה הפרה של סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין והפרת חובת סודיות מכוח הסכם הפשרה.

ב. תלונתו של המערער לרשויות התכנון היוותה הפרה של סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

ג. תלונתו של המערער לרשות המיסים היוותה הפרה של סעיף 90 לחוק לשכת עורכי הדין.

 

168. משמעותן של העבירות על חיסיון עו"ד-לקוח, כאשר הדברים נעשים מתוך כוונה תחילה, כפי שמסתבר מהנסיבות שבענייננו, הינה חמורה מבחינת פגיעתה ביסודות המקצועיים של עריכת הדין, שכן מקצוע זה מושתת על אדנים של יושר ושל הגינות, קודם כל.

169. כך הגדיר זאת השופט יעקב טירקל בעל"ע 1746/98 מדינת ישראל נ' עו"ד בן ציון מזור (1998):

"מקצוע עריכת הדין מחייב את העוסקים בו לנהוג בנקיון כפיים, בהגינות, בנאמנות ובמסירות. אלה אינן רק מידות טובות שיבור לו עורך הדין, ולא רק חובות מוסריות ואתיות שהוא חייב בהן, אלא גם חובות המוטלות עליו מכח הדין... על חובותיו של עורך הדין כלפי לקוחו עמדו גם בתי המשפט בפסקי דין רבים ...

ולא רק חובות מוסריות, אתיות וחוקיות כאן. נקיון כפיים, הגינות, נאמנות ומסירות הם בחזקת כישורים אישיים הכרחיים למי שבחר לעסוק במקצוע עריכת הדין. בלעדי אלה לא רק שאינו רשאי לעסוק במקצועו, אלא שאינו כשיר לכך; כמוהו כמנתח שבשל ליקוי גופני כלשהו אינו יכול להחזיק בידיו בכלי הניתוח".

170. ערכים אלו אינם עולים בקנה אחד עם שימוש במידע שניתן על ידי אדם, מתוך אמון, כנגד אותו אדם.

171. גם אם סבר עורך הדין כי היה עליו למנוע הפרות חוק על ידי לקוחו, היה עליו לפעול באופן שונה לחלוטין, בהגינות ובשקיפות כלפי לקוחו, וללא כל שיקולים זרים.

סחיטה באיומים

172. הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, ביקש גם להשיב על כנה את ההרשעה בעבירת הסחיטה באיומים.

173. טעמיו של הוועד המחוזי לבקשה זו היו, כי בית הדין המשמעתי הארצי זיכה את המערער מאישום זה, בשל כך שלא הוכח כי הוא דיווח שקר מוחלט; ואילו עבירת הסחיטה באיומים, לשיטת הלשכה, איננה דורשת כי פעולת הסחיטה תתבצע ביסוד מסולף לחלוטין, אלא דורשת שימוש בכוח הקיים בידי אדם, כדי להשיג מחבירו, שלא כדין, דבר אשר במצב עניינים רגיל, לא היה מקבלו (ראה: סעיף 10, עמ' 6 להודעת הערעור מטעם הוועד המחוזי).

174. עוד טוען הוועד המחוזי, בערעור על קביעתו של בית הדין המשמעתי הארצי, לפיה לא הוכח הסף הראייתי הקבוע במשפט פלילי, לגבי ביצועה של עבירת הסחיטה באיומים, כי משקלן המצטבר של הפעולות שעשה עורך הדין, עולה על הסף הראייתי הנדרש, כדי לקבוע שהתקיימה כאן עבירת הסחיטה (סעיף 10, עמ' 6 להודעת הערעור מטעם הוועד המחוזי).

175. אני מסכים עם טענתו הראשונה של הוועד המחוזי: אין צורך ביסוד מסולף לחלוטין לשם סחיטת אדם אחר. ההיפך הוא הנכון! ברוב הפעמים בהן מתבצעת הסחיטה, היא מתבצעת על בסיס יסוד אמיתי חלקי, שאם לא כן לא הייתה הסחיטה משיגה את האפקט הדרוש. במובן זה, נוצרת תחושה כי המערער - עורך הדין - אכן סחט באיומים את המתלונן, מתוך מטרה להשיג סכום מסוים של כסף (אינני נכנס לשאלה האם בדין הגיע לו סכום כסף זה, אם לאו).

176. אולם, לגבי הסף הראייתי הנדרש, לשם הרשעה בעבירה זו, אינני מקבל את התיאוריה אותה מציג הוועד המחוזי, כי האפקט המצטבר של המעשים אותם ביצע המערער, עלה כדי הרף הראייתי הנדרש. קשה להגדיר את המושג של "אפקט ראייתי מצטבר"; כאשר בוחנים את מעשיו של אדם, ברף הראייתי הנדרש במשפט פלילי, הכולל את היסוד הנפשי, יש לבחון ולהכריע, לגבי כל מעשה בנפרד, האם הוא מקיים את יסודות העבירה.

177. גם עבירות על האתיקה המשמעתית של עורכי הדין אינן שונות מאחיותיהן - העבירות הפליליות, בהקשר זה. עבירת אתיקה דורשת את אותו היסוד הנפשי ואותם מרכיבי העבירה, בדיוק כפי שדורשת כל עבירה פלילית לשם הוכחתה.

כך נאמר מפי הנשיא מאיר שמגר בעל"ע 757/94 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד דן קרמזין (לא פורסם), פיסקה 6 לפסק הדין:

"עבירה לפי חוק לשכת עורכי הדין היא עבירה משמעתית, אולם הן מבחינת המרכיבים של המחשבה הפלילית והן מבחינת מידת הוכחתה, אין שוני בין הדין החל על עבירה מן השורה כמוגדר בדיני העונשין לבין עבירה משמעתית. 'זדון' בדיני העונשין מתפרש באותו אופן בו מתפרש הזדון בעבירה משמעתית; ו'כוונה לרמות' - בשתי מערכות הדינים, זו העונשית הכללית וזו המשמעתית, מהותה ופרשנותה זהים. אין יסוד להנחה שמחשבה פלילית הנדרשת בדינים המשמעתיים לסוגיהם כאשר היא נדרשת, היא בעלת מהות או תוכן שונים או מופחתים מזו הנבחנת בהקשר העונשי הרגיל. במערכת המשמעתית יש כמובן איסורים דווקניים, ויש והפסול עולה מעצם המעשה או המחדל; יש נסיבות בהן נבחנת התנהגותו של נושא משרה, בעל מעמד מקצועי או של מי שנמנה על מסגרת ארגונית פלונית על פי מראיתה או תוצאותיה; אולם, מקום בו נדרשת מחשבה פלילית, כגון בנסיבות בהן מואשם פלוני בהטעיה, במרמה או בהערמה ביודעין - אין תולים בו אשם אלא אם הכוונה האמורה הוכחה על פי המבחנים והמידה החלים בתחום דיני העונשין".

178. המסקנה המשפטית היא זו: באם הוכח, ברף הראייתי המתאים, כי המעשה מקיים את יסודות העבירה הקבועים בחוק העונשין, הרי שבוצעה העבירה גם במישור המשמעתי; אם לא הוכח המעשה ברף הראייתי הנדרש, הרי שההכרעה המשפטית הסופית תהיה כי העבירה לא בוצעה, שכן לא הוכח שהיא בוצעה. במובן זה, תיאורית "האפקט המצטבר", המקים את הרף הראיתי המתאים, חותרת ומאיינת את דיני הראיות במשפט הפלילי.

179. מטעם זה, אינני מקבל את טענותיו של ב"כ הוועד המחוזי, בהקשר זה, ועל אף התחושה הקשה, ו"הריח הרע" שמעלה התנהלותו של המערער, הרי שאינני יכול לקבוע, כי הוא עבר על עבירת הסחיטה באיומים, כמשמעה בחוק העונשין.

180. לאור זאת, אינני מוצא לנכון לכלול קביעה זו תופיע במסגרת פסק הדין, אף לא כקביעה שבאוביטר. מבחינת הדין - גם המשמעתי - התוצאה היא, כי אין ליחס למערער עבירה של סחיטה באיומים.

האישומים בדבר מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין

והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין

181. משעה שקבעתי כי המערער אכן ביצע את המיוחס לו, הפר את חובת החיסיון והסודיות שחב בה, וכי מניעיו למעשים אלו לא היו טהורים, כפי שניסה לתאר, הרשעה באישומים בדבר מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין ובהתנהגות שאינה הולמת את המקצוע, לפי סעיפים 53 ,61(2) ו-61(3) לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961, נותרו עומדים על כנם. אינני רואה צורך להסביר מדוע אין המעשים הנזכרים עולים בקנה אחד עם כבוד המקצוע או עם ההתנהלות ההולמת עורך דין. הדברים ברורים מאליהם, לכל.

ההרשעה - סיום

182. בסופו של יום, אני סבור כי פסק הדין שניתן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין הינו ראוי וצודק, בנסיבות העניין.

בשים לב לראיות שהוגשו בפני הערכאות קמא, ולקביעות העובדתיות של הערכאות שתחתיי, אני מותיר את ההרשעות הבאות, שנקבעו כנגד המערער, על כנן:

א. הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, על פי כלל 2 לכללי האתיקה;

ב. פגיעה בסודיות ובחיסיון עו"ד-לקוח, על פי כללים 19-21 לכללי האתיקה

ג. מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו-61(2) לחוק הלשכה;

ד. התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, על פי סעיף 61(3) לחוק הלשכה.

183. בשולי הדברים אזכיר, כי בסעיפים 66 עד 96 לעיקרי הטיעון מטעמו, פירט עורך הדין עניינים רבים, ביניהם הודאתו של המתלונן כי היה בכוונתו לבצע העלמות מס חמורות, בין היתר, באמצעות הגשת דוחות כוזבים לרשויות המס, שאלת הסגנון המאיים בו נקטו הצדדים האחד כלפי השני, ועוד כהנה וכהנה עניינים שונים, אשר יש בהם, לטעמו, להוכיח את מהימנותו, אשר עורערה בהקשר עם המניע המיוחס לפעולותיו, והוא, בין היתר, רצונו הנכזב להיות שותפו של המתלונן (סעיף 52 להכרעת הדין של בית הדין המחוזי המשמעתי).

184. אינני מוצא לנכון להכריע בשאלות אלה, משום שאין להן כל רלבנטיות לענייננו. משעה שהוכרע כי מניעיו של עורך הדין היו פסולים בתלונותיו, הרי שאין משמעות לזיהויים הספציפי של אותם מניעים פסולים.

185. אוסיף ואומר, כי התרשמותי הייתה כי פעולותיו של עורך הדין לא התבססו על נתונים שאינם קיימים, אלא על כאלו שהייתה להם לפחות אחיזה כלשהי במציאות. אולם, אין בכך כדי ליטול את העוקץ מחומרת מעשיו, ומהרשעתו, כדין, בעבירות שפורטו לעיל.

חומרת העונש

186. ב"כ הוועד המחוזי של הלשכה ביקש להחמיר בעונשו של המערער, מן הטעמים הבאים: מדובר בעבירות הנוגעות ליושרתו האישית של המערער. עורך הדין בחר ביודעין להפר את אמון לקוחו, אשר חשף בפניו מידע רגיש, ומטעמיו - בחר לעשות שימוש במידע זה כנגד לקוחו, ולטובתו האישית.

187. המערער, שביקש לבטל את הרשעותיו, טען, לחלופין, להקל את העונש הנלווה להן.

188. בסופו של יום, לא שיניתי מהכרעתו של בית הדין המשמעתי הארצי, אשר בחר להרשיע את המערער ברשימת עבירות האתיקה המנויות לעיל (פיסקה 182). על כן, לכאורה - אין לשנות גם מהענישה אותה הטיל עליו בית הדין המשמעתי הארצי.

189. עם זאת, בכדי לתת לצדדים את יומם המלא בבית המשפט, אבחן, להלן, את הנסיבות הראויות להתערבות בחומרת העונש המשמעתי, על פי הפסיקה.

190. ההלכה הנוהגת היא זו: ככלל, לא יתערב בית משפט של הערעור בענישה המוטלת על ידי בית דין משמעתי, ולא כל שכן שהנושא עבר שתי ערכאות שיפוטיות משמעתיות (הכוללת עורכי ותיקים מנוסים, הנמנים על שמנה וסלתה של דיסציפלינת עריכת הדין), אלא במקום שהענישה חורגת ממדיניות הענישה הראויה. לעניין זה, ראה את דבריו של השופט - כתוארו אז - מנחם אלון ז"ל, בעל"ע 6/86 פרקליט המדינה נ' שמחה מנדלבוים, עו"ד, פ"ד מב(1) 25, פיסקה 5 לפסק הדין:

"השאלה שעלינו לתת את הדעת עליה בנידון דידן אינה, איפוא, אלא זו, האם בתי הדין המשמעתיים, המחוזי והארצי, נתנו משקל יתר לשיקולי הקולא האמורים, בהתחשב בחומרה היתירה של עבירות המשיב ובעובדה שמדובר בעבירה החותרת תחת אושיות מקצוע עריכת הדין. כידוע, התשובה הנדרשת מאיתנו במקרה כגון זה אינה, אם אנו, אילו ישבנו בדין בערכאה ראשונה, נותנים היינו פחות משקל לשיקולי הקולא האמורים.

כלל נקוט בידינו, שאין בית המשפט של ערעור מתערב בשיקול-דעתו של בית המשפט שעליו מערערים במידת העונש, שהושת על ידי בית משפט זה, אלא אם - וכאשר - העונש שהשית מופרז בקולתו או בחומרתו, באופן שחורג הוא מכל מידה סבירה של עונש נהוג ומקובל".

191. גם השופט - כתוארו אז - אהרון ברק, סבר כן; וכך הביע את דעתו בעל"ע 9/86 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' גדעון רגב, פ"ד מ(4) 456, בעמ'458-459:

"חוסר התערבות זה קיים מקום שהעונש שהוטל על-ידי בית הדין המשמעתי תואם את מדיניות הענישה הראויה, אם כי במסגרתה של מדיניות זו הוא נוטה לחומרה או לקולא. לעומת זאת, בית-משפט זה יתערב בעונש שהוטל על-ידי בית-דין משמעתי, אם עונש זה חורג ממדיניות הענישה הראויה".

192. בנוסח דומה נאמרו הדברים גם בעל"ע 1341/08 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' שמחה ניר (2010), בפיסקה 12 לפסק הדין (השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג'ובראן, יורם דנציגר):

"בית משפט זה קבע לא אחת, 'שבתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת על ידי עורכי דין' (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מד(1) 705, 709 - השופט, כתוארו אז, אור). עקרון זה הוחל גם לגבי רמת הענישה (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין [פורסם בנבו]".

193. בהתאם להלכה זו, מוטל עלי לבחון את פסק הדין, ולקבוע, האם מידת הענישה בו, תואמת את מדיניות הענישה הראויה.

194. לשם בחינה של מידת הענישה בפסק הדין הנדון, ביחס למדיניות הענישה הנהוגה, יש להיעזר בתקדימי ענישה של בית הדין המשמעתי, אשר ניתנו בגין ביצוע עבירות דומות לאלו המבוצעות על ידי המערער. אולם, מסקירת הפסיקה עולה כי לא קיימת מדיניות ענישה קוהרנטית בפסיקת בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין.

195. בעיה זו, בהקשר עם פסקי הדין של לשכת עורכי הדין, כבר עמדה בפניי בעמל"ע 17627-07-10 לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב נ' בן ציון צנעני (2011), בפיסקה 94, שם כתבתי וציטטתי את הדברים הבאים:

"אולם, בבואי לסקור את הפסיקה הקיימת, נוכחתי לדעת כי יקשה עלי להסיק מסקנה ברורה וחד משמעית לגבי מדיניות הענישה במקרים דומים, שכן הפסיקה הקיימת, איננה מציגה מדיניות ענישה אחידה, במקרים דומים למקרה שבפניי.

במשוכה זו נתקלו גם חברי הרכב בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בבד"א 40/03 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2009). וכך הגדירה את הדברים חברת ההרכב, עו"ד יהודית ונגריק אשד:

'נאמר מיד, כי בהתלבטות שהיתה מנת חלקנו בתיק זה, במקום דק מן הדק, לא יכולנו להיוושע באמת מן הפסיקה הקודמת, שאיננה אחידה וחד משמעית, ויש בה מנעד רחב של עונשים, כשלא היה בהם אחד שיאיר את עינינו כעמוד האש לפני המחנה. נזכיר רק כי מחד ברוב הפרשות העובדתיות המערבות שליחת יד בפקדונות שדינן נגזר להשעייה לצמיתות היו נסיבות חמורות יותר מאלה שבפנינו, כרוכות לעתים קרובות בהרשעות פליליות, ובסכומים גבוהים בהרבה, ובחלקם אף לא נגזרה השעייה לצמיתות. מאידך בחלק הפרשות הוחזרו כספים ובכל זאת נגזרה השעייה לצמיתות. עם זאת היו כמובן מקרים בודדים בהם ריבוי הרשעות חריג כשלעצמו הווה הצדקה להשעייה לצמיתות גם כשלא היתה עבירה של שליחת יד בפקדונות' ".

 

196. מכשול זה, של מנעד עונשים רחב ביותר, נובע מכך שאין בחוק הלשכה מידרג של עבירות שעונשם בצידם, דוגמת המדרג הקיים בחוק העונשין, הקובע עונש מירבי לכל עבירה, על פי חומרתה. העונשים אשר פורטו בסעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין: אזהרה; נזיפה; קנס; השעייה לתקופה קצובה שלא תעלה על 10 שנים והוצאה מן הלשכה - הם העונשים לכל עבירות המשמעת, מן הקטנה שבהן ועד לחמורה ביותר.

197. בפסק דיני, בעמל"ע 10-07-17561 ועמל"ע 10-05-1566 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי דין בתל-אביב נ' דניאל אגוזי (2010), הבעתי דעתי ביחס לתוצאותיה של מציאות חקיקתית זו, באומרי את הדברים הבאים (פיסקה 56 לפסק הדין):

"מצב חקיקתי זה מעניק לבתי הדין המשמעתיים, וממילא גם לבית המשפט השומע ערעורים עליהם, שיקול דעת רחב ביותר, ביחס להטלת עונש משמעתי, בהעדר הנחייה מפורשת של המחוקק ביחס לגובה העונש המירבי, אשר משקף את מידת החומרה של אותה עבירה, מנקודת מבטו של המחוקק".

198. פסקי הדין המשמעתיים, בהם נגזר עונש של שנות השעייה משמעותיות מן הלשכה היו ברובם פסקי דין בהם שלח עורך הדין יד בכספי פיקדון, או בכספים השייכים ללקוחו, והפר בכך את אמונו בו. כך, לדוגמא, בעל"ע 7014/09 עו"ד אנואר זחאלקה נ' לשכת עורכי הדין, מחוז חיפה (2010); עמל"ע 21683-09-11 לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב נ' יעקב הימלפרב ועמל"ע 25769-09-11 יעקב הימלפרב נ' לשכת עורכי הדין - מחוז תל אביב (2011); בד"מ 28/10 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בישראל - מחוז הצפון נ' עו"ד נביל דוח'י (2011).

199. מצאתי קווים מקבילים רבים, בין שליחת יד בכספי הלקוח והפרת אמונו, ובין שימוש במידע שהגיע אל עורך הדין מאת הלקוח, ומתוך אמון בלתי מסויג בו, במטרה להשיג כספים (ואפילו אם עורך הדין סבור כי אותם כספים מגיעים לו בדין). בשני המקרים מדובר בפריצת גדר חמורה מאוד הנעשית על ידי עורך הדין, ואשר אין בידי הציבור, ככלל, וציבור עורכי הדין, בפרט, להסכים לה.

200. עם זאת, הרשעה דומה להרשעה בעניננו, הייתה בעמלע 18530-10-11 עוז גדות נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (2012 ). אולם, יצוין כבר מייד, כי נסיבות ההרשעה שם, נעדרו לחלוטין את רכיב הפעולה במזיד, אשר קיים, במידה רבה, בנסיבות המקרה שבפניי.

בפסק הדין הנ"ל, הותיר, חברי, כב' השופט הבכיר צבי סגל, על כנה ענישה בת שלושה חודשי השעייה על תנאי תוך שהוא מציין כי עונש זה מצוי ברף התחתון של ענישה בעבירות אלו.

201. לכאורה, היה בכך כדי להקל בעונשו של המערער, ולו מבחינת הצורך בקוהרנטיות של מדיניות הענישה בעבירות על פי כללי האתיקה של לשכת עורכי הדין. אולם, לרועץ עומדת התנהלותו של עורך הדין, אשר גם בהליכים בפניי נמנע מלקחת אחריות על מעשיו, או להביע חרטה מינימאלית עליהם (ראה לדוגמא הפרק האחרון בהודעת הערעור מטעמו).

202. עורך הדין, המערער, לא הפנים עדיין את ההתנהגות המצופה ממנו, בתור עורך דין, כמי שאמון על ערכי ההגינות והיושר. ציפייה זו הינה, כמובן, גבוהה מן הציפייה הקיימת מכל אדם אחר, והיא קיימת גם מקום שלקוחו התרשל או סרח. ייתכן בהחלט שפעולות, אשר אילו היו נעשות על ידי אדם מן היישוב, לא הייתה בהן חומרה מיוחדת; אולם, כאשר הן נעשות על ידי עורך דין, הן מקבלות נופך נוסף של חומרה.

203. ענישת בית הדין המשמעתי הארצי הייתה מאוזנת ומשקפת את מדיניות הענישה הראויה לנסיבות מקרה זה, ויש שיאמרו שנטתה קמעא לקולא, שכן ניתן היה לכלול ברף הענישה או במתחם הענישה גם השעייה לתקופה ארוכה יותר, אך אין בכך עילה להתערב בגזר הדין, ולבטח לא להיענות לערעורו של המערער.

204. משכך, איני רואה לנכון לשנות דבר מפסיקתן של הערכאות שתחתיי, לקולא או לחומרא, ואני מותיר את ההכרעה ואת הענישה כפי שנכתבו בידי בית הדין המשמעתי הארצי.

205. סוף דבר: שני הערעורים, על הכרעת הדין ועל העונש - נדחים, ופסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי נותר על כנו, במלואו.

206. אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

207. המזכירות תשלח העתק פסק דין זה לבאי כוח הצדדים.

 

ניתן היום, ג ניסן תשע"ג, 14/03/2013, בהעדר הצדדים.