Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> עמל"ע 51627-01-15 ועדת האתיקה של לשכת עו"ד מחוז ת"א נ' עורך דין בר שלום ואח'
 
בית המשפט המחוזי בירושלים
   
עמל"ע 51627-01-15 ועדת האתיקה של לשכת עו"ד מחוז ת"א נ' בר שלום ואח'
 
 
 
 
לפני: כבוד השופט הבכיר אמנון כהן
 
 
המערערת
 
ועדת האתיקה של לשכת עו"ד – מחוז תל אביב
ע"י ב"כ עו"ד יוסי זויטיא
 
נגד
 
המשיבים
 
 
 
 
ידיד בית המשפט
1. עו"ד שגיב בר שלום
 
ע"י ב"כ עו"ד משה וייס
2. עו"ד מור גרטי
 
 
פורום המרצים לאתיקה מקצועית של עורכי דין
ע"י פרופ' חמי בן-נון, ד"ר לימור זר גוטמן ופרופ' נטע זיו
     
 


 
פסק דין
 
1.         עורך דין א' מתבקש ע"י לקוחו, עבריין מורשע המרצה עונש מאסר בבית הסוהר, להעביר מעטפה לעורך דין ב', אשר גם הוא מייצג את אותו לקוח. עורך דין א' משוחח עם עורך דין ב' ועורך דין ב' מאשר בפניו, שאכן הוא מצפה למעטפה מהלקוח, מבלי לציין בפניו מהו תוכנה של המעטפה. עורך דין א' נעתר לבקשה, ופוגש במחלף דרכים בראשון לציון שליח מטעם הלקוח, שאת זהותו הוא אינו מכיר. השליח מעביר לידיו מעטפה ועורך דין א' מבין, שאין בה מסמכים כפי שציפה, אלא מדובר במעטפת כסף "די עבה". הוא ממשיך בשליחות ומעביר את המעטפה לעורך דין ב', במשרדו בתל אביב, מרחק 20 דקות נסיעה ממחלף הדרכים.
 
עורך דין ב' פותח את המעטפה, כאשר הוא מצפה למצוא בתוכה שכר טרחה שמגיע לו מהלקוח, בסך 1,000 דולר. במקום זאת, הוא נוכח לגלות, שבמעטפה ישנם 20,000 דולר במזומן, פי 20 משכר הטרחה שהיה צריך לקבל. הוא מתקשר ללקוח ודורש ממנו שישלח מישהו לקחת את הכסף. כעבור זמן קצר, מגיע אליו נציג מטעם הלקוח. עורך דין ב' משאיר לעצמו את 1,000 הדולרים שמגיעים לו כשכ"ט ומוסר לפלוני את 19,000 הדולרים הנותרים.
 
האם בכך שהעבירו את המעטפה הלאה, מבלי לברר מהיכן הגיע הכסף ולמי הוא מיועד, התנהגו שני עורכי הדין באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין, וביצעו עבירת משמעת?
 
2.         זוהי השאלה הניצבת במוקד הערעור המונח לפניי, בו ערערה ועדת האתיקה של מחוז תל אביב (להלן – ועדת האתיקה) על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן – ביה"ד הארצי), מיום 24.12.14 בבד"א 71/14, 72/14 ו-84/14, במסגרתו נתקבל ערעורם של המשיבים על הרשעתם בבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בת"א-יפו (להלן – ביה"ד המחוזי) (בד"מ 26/10), והוחלט לזכותם בכל הקשור למעורבותם בהעברת מעטפה ובה 20,000 דולר, בין גורמים שהיו מעורבים ברצח השופט עדי אזר ז"ל.
 
כבר בשלב זה יובהר, כי אין מחלוקת, שהמשיבים לא ידעו למה נועד הכסף ולא היה להם קשר כלשהו לרצח השופט המנוח.
 
להלן השתלשלות ההליכים בבתי הדין המשמעתיים:
 
הקובלנה
3.         ביום 8.4.10 הגישה ועדת האתיקה קובלנה לבית הדין המחוזי נגד המשיב 1, עו"ד שגיב בר שלום ונגד המשיב 2, עו"ד מור גרטי, בה נטען, כי פעילותם של השניים במסגרת ייצוגם את יצחק זוזיאשווילי (אשר היה לקוח משותף שלהם), שלימים הורשע ברצח השופט עדי אזר ז"ל, כוללת עבירות משמעת (בסעיף 3 לקובלנה).
 
4.         בקובלנה תוארה בתמצית השתלשלות העניינים שהובילה לרצח השופט, ובכלל זה, צוין חלקם של שלושת המעורבים ברצח, כדלקמן:
 
"4.       בעת שנחקרה על ידי משטרת ישראל פרשת הרצח של השופט עדי אזר ז"ל, זוזיאשווילי ריצה מאסר בבית הכלא 'איילון'. על זוזיאשווילוי בעת מאסרו הוטלו מגבלות שונות והוא נעזר בנאשם בכל הנוגע למגעיו עם העולם החיצון.
5.         זוזיאשווילי שתכנן את הרצח קשר עם אחד רפי נחמני (להלן – נחמני), שבסופו של דבר ביצע את הרצח. לשם ביצוע הרצח היה על נחמני לצאת לחופשה מבית הכלא.
6.         מעורב נוסף בפרשת הרצח היה אבינועם חג'בי (להלן – חג'בי) שבמסגרת ההליכים הפליליים נגד נחמני וזוזיאשווילי שימש כעד מדינה.
...
9.         על מנת שנחמני יוכל לצאת מבית הכלא לחופשה (ממנה לא התכוון לשוב) הוא נדרש להמציא תצהיר ערבות של קרוב משפחה". 
(בסעיפים 6-4 ו-9 לקובלנה).
 
5.         המעשים המיוחסים למשיבים, תוארו בסעיפים 7-8 לקובלנה, באופן הבא:
 
"7.       הנאשמים שימשו כמתווכים בין זוזיאשווילי לבין נחמני בכל הנוגע לפרשת הרצח (סעיף 9 לפסק הדין הפלילי בפרשת הרצח). כן הוא תיווך בין זוזיאשווילי לבין חג'בי.
8.         כשבוע וחצי לפני חג הפסח בשנת 2004, או בסמוך לכך, קיבל הנאשם 1 מעטפה הכוללת 20,000 $ ביודעו כי היא מטעם זוזיאשווילי. הנאשם מתוך ידיעה או עצימת עיניים, העביר את המעטפה לנאשם 2. הוא הבהיר לו כי המדובר בתשלום ושהנאשם רשאי לגבות מתוך הסכום 1,000 $ על חשבון שכרו. המעטפה הועברה לנאשם 2 לשם העברה לחג'בי (סעיפים 19 ו-42, 177 ו-197 לפסק הדין הפלילי בעניין זוזיאשווילי).
 
לאחר נטילת שכרו העביר נאשם 2 את המעטפה ליעדה כנ"ל".
 
6.         בגין מעשיהם אלה, הואשמו המשיבים בביצוע עבירה של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן – החוק) ובעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק. 
 
7.         ביום 11.3.13 חזר בו הקובל מן האמור בסעיף 7 לקובלנה, והבהיר, כי לא מיוחס למשיבים המעשה של תיווך לרצח. משכך, הצטמצמה הקובלנה לעצם המעשה של העברת המעטפה, כמפורט בסעיף 8 לקובלנה.
 
בנוסף, יש לציין, כי בסעיף 10 לקובלנה יוחסה למשיב 1 גם עבירה של החתמת אדם על תצהיר מבלי שבדק את פרטיו כנדרש, אך ביום 3.6.13 קיבל ביה"ד המחוזי את טענתו של המשיב 1, כי אינו צריך להשיב לאשמה בעניין זה, וזיכה אותו מהאישום האמור.
 
כן קבע ביה"ד המחוזי ביום 20.6.12, כי הקבילה אינה יכולה להסתמך על הקביעות העובדתיות במשפט הרצח של השופט אזר ז"ל, כראיות בדיון המשמעתי, ועליה להוכיח את אותן עובדות באופן עצמאי (הכוונה להפניית סעיף 8 לקובלנה לפסק הדין הפלילי בעניין זוזיאשווילי). לכן, קבע ביה"ד המחוזי, כי פסק הדין במשפט הרצח אינו רלבנטי ואין להתיר את הגשתו.
 
הכרעת דינו של בית הדין המחוזי
8.         בהכרעת דינו מיום 30.1.14 (בד"מ 26/10), הרשיע ביה"ד המחוזי (אב"ד עו"ד רוני גולן, חב"ד עו"ד שרון גרשוני וחב"ד עו"ד בעז ברזילי) את המשיבים במיוחס להם בקובלנה. בפתח דבריו, ציין בית הדין, כי הקובל הגיש כראיות מטעמו רק את פרוטוקול חקירתם של המשיבים בבית המשפט המחוזי, במשפט רצח השופט (תפ"ח 916/05) (חקירתו של המשיב 2 מיום 20.7.05 (מוצג ת/1) וחקירתו של המשיב 1 מיום 7.9.05 (מוצג ת/2)).
 
9.         חב"ד שרון גרשוני קבעה, כי פרוטוקול עדויותיהם של המשיבים בבית המשפט המחוזי בשילוב עם עדותם בפני הוועדה, "הרימו את נטל ההוכחה ברמה מעל ספק סביר" (בפסקה 39 להכרעת דינה). חב"ד גרשוני התמקדה בעובדה, עליה אין מחלוקת, כי המעטפה הועברה למשיב 1 במחלף דרכים בראשון לציון. היא הביעה דעתה, כי אין פסול בקבלת שכר טרחה במזומן במעטפה, מהלקוח עצמו או באמצעות צד ג', אך יש פסול כאשר הדבר נעשה "במחלף דרכים על ידי שליח שאינו ידוע לו" ו"שתוכנה המדויק של המעטפה לא ידוע/ספק ידוע". להשקפתה, נכון וראוי הוא, שעורך דין יקבל את שכרו במשרדו בצורה מסודרת ולא ברחוב, אף בנסיבות של ייצוג של אסיר (בפסקאות 34-35 להכרעת דינה). בהמשך הכרעת דינה, קבעה, כי "נסיבות קבלת הכספים במחלף דרכים, מעטפה שמנה, שברור שמכילה כספים, פי 20 מהסכום אותו היה אמור הנאשם 2 לקבל, והעברת 'העודף' לאדם שזהותו לא ידועה למי מהנאשמים איננה התנהגות הולמת" (בפסקה 40 להכרעת דינה). לבסוף, קבעה, כי "עדות הנאשמים והבהרתם לאירועים מביאה אותי למסקנה כי עו"ד אינו רשאי לקבל כספים במזומן במעטפה שלא במשרדו, מאדם מאן דהוא עבור לקוחו של עורך הדין ולהעבירו לעו"ד אחר וליתן 'עודף' מסכום שכ"ט. חובה היה על מי מהנאשמים לבדוק מי הוא האדם מוסר המעטפה (לנאשם 1) ומי הוא האדם שהגיע לקחת את 'העודף' מסכום שכ"ט אותו נטל הנאשם 2 שלטענתו ניתן בהיתר" (בפסקה 41).
 
10.       חב"ד בעז ברזילי, מצא, כי ישנו הבדל חד וברור בין שני המשיבים, כך שחלקו של המשיב 1 בפרשה היה מצומצם מזה של המשיב 2.
 
11.       אשר למשיב 1, קבע, כי מחקירתו הנגדית בפני הוועדה, "ברור", שהמשיב 1 "ידע היטב, לכל המאוחר ברגע שהוא קיבל את המעטפה שהוא ידע מה יש בה, שיש בה כסף, וכי מדובר בסכום כסף מבוטל [הערה שלי – צ"ל 'לא מבוטל']. עוד ברור גם, שהנאשם 2 אישר כי המעטפה מיועדת אליו" (בע' 11 להכרעת דינו). כן קבע, כי המשיב 1 העביר את המעטפה כשהיה בדרכו לעבודה ולא קיבל כל תמורה עבור שירות זה. בהמשך, חידד את דבריו, וקבע, כי "הוא מעביר מעטפה שאפשר ורק זה עתה נודע לו שיש בה כסף ואפשר, לא הוכח אחרת, כי הוא לא יודע כמה כסף ולא ידוע לו עבור איזו עבודה הכסף ולכן ישנה אפשרות סבירה שחשב שבמעטפה מצוי אך ורק שכר טרחה המגיע במלואו לעורך דין גרטי, הנאשם 2" (ההדגשה שלי – א' כ') (בע' 11 להכרעת דינו). חרף זאת, מצא חב"ד ברזילי להרשיע את המשיב 1, שכן להשקפתו, ב"נקודה הקריטית" – מועד קבלת המעטפה – ידע המשיב 1 ש"שטעה, ככל הנראה, שהוטעה. הוא לא מעביר מסמכים, הוא מעביר כסף, הרבה כסף, אבל הוא לא נותן לזה להפריע לו, מבלי לתהות, מבלי לשאול שאלות, הוא מעביר את המעטפה לנאשם 2. על כך ובכך, סטה מנורמת ההתנהגות הראויה לעורך דין" (בע' 11 פסקה 5).
 
12.       בהמשך הכרעת דינו, הוסיף וכתב בעניינו של המשיב 1: "לא הייתה שום סיבה שבעולם שהעברת הכספים תיעשה על ידם ולא למשל, על ידי מי שהביאו אליהם את הכסף. הנאשם 1, באישור אם לא לבקשת הנאשם 2, נפגש עם אדם עלום שהוא יודע היטב על קשריו עם עבריינים, עם אותו זוזיאשווילי ... הנאשם 1 נפגש עמו במחלף ראשון לציון. שם הוא מקבל מידיו, לפי עדותו, מבלי שצפה לכך כלל, מעטפה עבה ובה מזומנים. כאמור אפשר והנאשם 1 עשה כן נוכח אישורו של הנאשם 2, אך הנאשם 1, בידיעה שמדובר במעטפת מזומנים שמנה, מעביר את המעטפה לנאשם 2, אמנם לעורך דין אחר, אבל בסך הכל, לעורך דין שנמצא בקרבת מקום, בתל אביב. שלא בשעות העומס, מדובר במרחק של 20 דקות נסיעה לכל היותר, כ-80 ₪ במונית 'ספיישל' שאותו אדם יכול היה להיעזר בה כדי להגיע לאותו מקום בשעה הנוחה לו, מבלי להטריח את עורכי הדין ... כשהנאשם 1 משתתף בעשייה הזו, הוא בוחר להשתתף במשחק לא לו ועושה כן באופן שחורג מגדר רף הציפיות שיש לי, מהעוסקים במקצוע עריכת הדין. כי כשזה המקרה, היה עליו, לסרב. לאמר לא ולכל הפחות, לנסות ולברר מקצת מהעובדות, לשאול שאלות" (בע' 13 פסקה אחרונה עד ע' 14 פסקה ראשונה).
 
13.       בהתייחסו לכך שמדובר בהעברת מעטפה לידי עורך דין, ציין חב"ד ברזילי את ההיכרות הדלה בין שני המשיבים, וסבר, כי בהינתן שאין בין השניים קשר ממשי, לא די בהיותם חברים בלשכה, כדי להכשיר את העברת המעטפה: "לאחר 20 שנים במקצוע אני יודע שפגשתי לא מעט עורכי דין ישרים והגונים אבל לצערי לא רק שלא השכלתי לרכוש אמון מלא כל כך בכל אחד ואחד מחברי, אלא גם, כי הנאשם 2 אינו מנסה כלל וכלל להבין, גם אחרי שפתח את המעטפה ויודע בוודאות שתוכנה אינו שלו, למה הוא זה שמתבקש לבצע את המשימה הפעוטה הזו" (בע' 14 להכרעת דינו, פסקה 2).
 
14.       אשר למשיב 2, קבע חב"ד ברזילי, כי המשיב 2 העביר את הכספים לצד שלישי "מתוך כוונת מכוון, בידיעה ומתוך שיתוף פעולה ואינטרס שהיה לו" (בע' 11 להכרעת דינו). בעניין זה, הפנה ברזילי לעדותו של המשיב 2 בבית המשפט המחוזי, כי המשיב 2 נעזר בחבורה מפוקפקת של אנשים כדי לגבות עבורו שכר טרחה בסך 60,000$, שהיה חייב לו [למשיב 2] אדם בשם אליאס דאלי. חב"ד ברזילי כתב, כי "לשם כך, לא לשם ייצוג משפטי שנתן, לא בקשר לייעוץ משפטי שנתן, אלא לצורך גביית חוב שכר טרחה שחייב לו לטענתו, אחד דאלי, הועברו על ידו הכספים והוא העביר אותם הלאה. בשל כך הוא מביא את הנאשם 1 להעביר לו מעטפה שמנה ובה מזומנים ובשל כך הוא מעביר את אותה מעטפה ליעדה. אבוי לאוזניים שכך שומעות ... משעשה זאת הנאשם 2, הוא הביא עצמו למקום בו אסור היה לו להיות" (בע' 12 להכרעת דינו). בהמשך הכרעת דינו, חידד את דבריו אלה וקבע, כי המשיב 2 "בעיניים פקוחות, הפך לשלוחם של עבריינים והעביר עבורם מעטפת מזומנים שמנה" ... "הנאשם 2 פתח את המעטפה, נטל לעצמו את שכרו בסך 1,000 דולר והעביר את היתרה, 19,000$, לאדם אחר, שוב, אדם שאינו מן הצדיקים לא אדם, שהוא סבר לתומו שכל ענייניו ועסקיו למולו, כשרים" (בע' 13 פסקאות 2 ו- 3). חב"ד ברזילי מצא, כי אף "ישנה אפשרות סבירה", שהמשיב 1 "הוכשל ע"י חברו, הנאשם 2" (בע' 11, פסקה 4). בהקשר זה, גם ציין, כי "עדות הנאשם 2 כי כביכול פנה לנאשם 1 וביקש להשיב לו את המעטפה אינה מסתברת בעיני. היא צוינה כאפשרות ולא כמציאות והיא אינה מתיישבת עם שאר עדותו של הנאשם 2" (בע' 11, פסקה 4 להכרעת דינו).
 
15.       חב"ד ברזילי הביע דעתו, כי גם אם לא ידע המשיב 2 דבר עד אשר פתח את המעטפה, אזי כאשר התחוור לו שיש בה סכום העולה פי 20 על שכרו, היה מחובתו כעורך דין לשאול שאלות ולא להעביר את הכסף הלאה: "במקום לעצור את המהלך, להתעכב ולחשוב על משמעות פועלו, במקום לעשות כן, הוא ממהר להיפטר ממה שהוא מבין היטב שהוא תפוח אדמה לוהט. מעביר אותו לידי אחר שכאמור גם הוא, ככל הידוע לו, אינו מן הצדיקים ... לא כך, ראוי שינהג עורך דין" (בע' 14, פסקה 4). כן הוסיף, כי "כאשר עורך דין מקבל את שכרו במזוודה שנוקבה בקליעים, הוא אינו יכול להתעלם ממראה עיניו" ... "אמנם אין כאן אקדח מעשן, אבל גם לא מדובר כאן בשכר טרחת עורכי דין אלא במעטפת מזומנים שמנה שמועברת בין עבריינים" (בע' 15, פסקה 3).
 
16.       בכלליות, קבע חב"ד ברזילי, כי "המצב בו הנאשמים נפגשים, מדברים על הא ודא, אבל לא מדברים ולו ברמז על העבודה שאת שנחזה כפירותיה המרשימים למדי, הם מעבירים מיד ליד, במעטפה חומה. השתיקה הזו אינה תמימה. זו שתיקה שתכליתה שלא לדעת" (בע' 14, פסקה 2).
 
17.       אב"ד רוני גולן, הצטרף לדעתם של שני חב"ד וקבע: "אין כל קושי לקבוע כי שני הנאשמים עצמו את עיניהם מלדעת את העובדות לאשורן, באשר לתוכן המעטפה שהועברה על ידיהם. מהעדויות שבאו לפנינו עולה כי היה ברור לשני הנאשמים כי במעטפה יש כסף רב ולא מסמכים תמימים. אף נסיבות ההעברה, כפי שפורטו לעיל, מעוררות חשד באשר לתוכן המעטפה ולכשרות תכולתה. העובדה שהנאשמים לא שאלו ולא חקרו פועלת לרעתם, והיא מעידה על כך שהנאשמים ידעו מה תוכן המעטפה, וכי יש בה כסף המועבר בין גורמים עברייניים, למטרות בלתי חוקיות" (בע' 18, פסקה 8).
 
18.       בהתייחסו למשיב 1, הביע אב"ד גולן את דעתו, כי "ראוי שחבר לשכת עורכי הדין יתן אמון בחברו, אשר אמור לפעול ביושר-לבב ותוך שמירת החוק". בצד זה, קבע, כי במקרה דנן העברת המעטפה ע"י המשיב 1 לא הייתה סבירה, שכן נסיבות העברתה במחלף דרכים יחד עם העובדה שהיא הכילה כסף רב ולא מסמכים, כפי שציפה, מעידות, שהמשיב 1 ידע "כי קיימת בעייתיות בתוכנה של המעטפה". בנוסף, מצא, כי הפער בין עדותו של המשיב 1 בבית המשפט המחוזי לבין עדותו בפני הוועדה, אינו מאפשר ליתן אמון בעדותו (בע' 16, פסקה 1).
 
19.       אשר למשיב 2, קבע אב"ד גולן, כי די בכך שכאשר פתח המשיב 2 את המעטפה, הוא נוכח לדעת שיש בה 20,000 דולר, לקח 1,000 דולר לעצמו והעבירה הלאה, במקום להחזירה לגורם ממנו קיבל את המעטפה: "מעשים אלה אינם מתיישבים עם תמימות, תם לב וחוסר ידיעה על תוכן המעטפה ועל יעדה. כל התנהגותו של הנאשם מס' 2 מעידה על כך כי ידע היטב מה תוכן המעטפה, ממי היא מגיעה ומה יעדה" (בע' 16, פסקה 2). אב"ד גולן הוסיף וקבע, כי "עורכי דין העוסקים בתחום הפלילי חייבים לצפות לכך שגורמים עברייניים עלולים לנסות ולהפכם לבלדרים או שליחים ... על כן, שומה על עורכי הדין לחקור ולברר מה הם מתבקשים להעביר ולמי. מי שאינו עושה כן, עוצם את עיניו מפני האפשרות שהוא מאפשר ביצוע עבירות. עצימת עיניים זו אינה עומדת ברמת ההתנהגות המצופה מעורך דין, המצווה על שמירת החוק" (בע' 17, פסקה 4).
 
20.       ביום 1.7.14 הטיל ביה"ד המחוזי על המשיב 1, עונש של השעיה בפועל לתקופה של שלושה חודשים והשעיה על תנאי למשך 21 חודשים. על המשיב 2 הוטל עונש של השעיה בפועל לתקופה של ששה חודשים והשעיה על תנאי למשך 30 חודשים.
 
הערעור לבית הדין הארצי
21.       המשיבים ערערו על הרשעתם ואילו המערערת דרשה להחמיר בעונשם (בד"א 71/14, בד"א 72/14 ובד"א 84/14) ובפסק דינו מיום 24.12.14 קיבל ביה"ד הארצי (אב"ד עו"ד יוסף שמשי, חב"ד עו"ד אורלי גיא וחב"ד עו"ד שאול אפלבוים) את הערעור וזיכה את המשיבים מהמיוחס להם בקובלנה. בבסיס הזיכוי עמד הנימוק, כי הקובל (ועדת האתיקה) לא הוכיח את עובדות הקובלנה, כפי שנוסחו בסעיף 8 לכתב הקובלנה.
 
22.       כך, קבע ביה"ד הארצי לגבי המשיב 1 (מפי חב"ד עו"ד אורלי גיא), כי "אין קצה חוט ממנו ניתן להסיק, בוודאי שלא ברמה הנדרשת מעבר לספק סביר, כי המערער 1 ידע כי המעטפה מכילה כסף או מיועדת לצד ג' שזהותו אינה ידועה" (בפסקה 22 לפסק הדין). בנוסף, מצא ביה"ד הארצי, כי הצדק עם המשיב 1, כי בנסיבות בהן הוא אישר בעצמו את קבלת המעטפה מול המשיב 2 ולנוכח ההסבר שהוצג בפניו מדוע הוא מתבקש להעביר את המעטפה (כי מוסר המעטפה נמצא בראשון לציון והמשיב 2 נמצא בתל אביב, במסלול נסיעתו של המשיב 1) – לא הייתה לו סיבה לחשוד שדבר מה אינו כשורה והוא לא נדרש להוסיף ולשאול בדבר מקור המעטפה או ייעודה. ביה"ד הארצי הוסיף, כי גם הבנתו המאוחרת של המשיב 1 לפיה מדובר במעטפה המכילה כסף, לא הייתה צריכה "להדליק נורות אדומות, מקל וחומר בקרב סנגורים המייצגים לקוחות השוהים במאסר ונוהגים כדרך קבע לקבל את שכרם באמצעות צדדים שלישיים, שזהותם אינה תמיד ידועה". להשקפתו של ביה"ד הארצי, ודאי שהנחה זו נכונה בנסיבות בהן התבקש המשיב 1 "לסייע ללקוח מן העבר האחד, ולקולגה מן העבר השני, ואף וידא את דבר קבלת המעטפה במישרין מול עו"ד גרטי" (בפסקה 23.4 לפסק הדין).
 
23.       ביה"ד הארצי הוסיף, כי אף אם ראוי אולי שעו"ד יקבל את שכרו במשרד בצורה מסודרת ולא ברחוב, גם כאשר מדובר בייצוג עבריינים או אסירים, עדיין, "מכאן ועד קביעה כי הוכחה ידיעת המערער 1, או עצימת עיניים, ביחס לתכולת המעטפה וייעודה לחג'בי, המרחק רב" (בפסקה 23.4 לפסק הדין). בהמשך לכך, קבע, כי הרשעתו של המשיב 1 התבססה על קיומה של ידיעה מצדו ביחס לתכולת המעטפה המדויקת וביחס לייעודה הסופי, אך ידיעה כאמור, לא הוכחה ע"י המערער, אף לא על פי הכרעת הדין. בעניין זה, הפנה ביה"ד הארצי לכך שחב"ד ברזילי קיבל את האפשרות שהמשיב 1 לא ידע שהמעטפה מכילה סכום מעבר לשכר טרחתו של המשיב 2, וציין, כי "הרשעת המערער 1 למרות האמור, מהנימוק כי ידע כי הינו מעביר 'הרבה כסף' מבלי לשאול, אינה מתיישבת עם קביעות ביה"ד הנ"ל ביחס לאפשרות ידיעתו המצומצמת של המערער 1, ואמונתו כי במעטפה יש את שכ"ט של עו"ד גרטי". בנוסף, הפנה ביה"ד הארצי לכך, שביה"ד המחוזי קיבל את ההסבר בדבר אופן ביצוע תשלום שכ"ט לסנגורים באמצעות צדדים שלישיים, במעטפות, וציין, כי ידיעתו של המשיב 1 עם קבלת המעטפה, כי הוא מעביר הרבה כסף, אינה מצביעה על "ידיעה שהייתה למערער 1 או הייתה צריכה להיות לו בנסיבות, כי במעטפה סכום העולה על שכר טרחתו של עו"ד גרטי" (בפסקה 23.6 לפסק הדין). בית הדין הארצי הוסיף, כי הוא לא מצא סתירה בין עדותו של המשיב 1 בבית המשפט המחוזי לבין עדותו בביה"ד המחוזי.
 
24.       לסיכום, קבע בית הדין הארצי, כי לא הוכח שהמשיב 1 לא פעל בתמימות בהעבירו מעטפה (אף שהיא מכילה שכ"ט), עבור חבר למקצוע, על פי בקשתו: "העובדה כי המערער 1 ידע או למצער הבין עם קבלת המעטפה 'במחלף דרכים', כי הנה מכילה כסף, אינה מעידה על חשד שהיה צריך להתעורר בדבר 'בעייתיות' בתכנה של המעטפה" (בפסקה 23.7 לפסק הדין).
 
25.       גם לגבי המשיב 2 מצא ביה"ד הארצי, כי לא הורם נטל ההוכחה הנדרש להרשעה: "המערערת לא הביאה בדל ראיה להוכיח את היסודות הנטענים בסעיף 8 לקובלנה ביחס למערער 2, קרי כי נאמר לו מפי המערער 1 כי 'מדובר בתשלום' ממנו רשאי המערער 2 לגבות 1,000 דולר על חשבון שכרו, וכי למערער 2 הייתה ידיעה מקדימה כלשהי ביחס לעובדה כי המעטפה תועבר לידיו, לשם העברה לחג'בי" (בפסקה 24.3 לפסק הדין). מעבר לכך, הפנה ביה"ד הארצי לכך שביה"ד המחוזי קיבל כאפשרות שהמשיב 2 הופתע לגלות בעת פתיחת המעטפה, כי היא מכילה סכום מעבר לשכר טרחתו (בע' 13 להכרעת הדין).
 
26.       אשר לקביעתו של ביה"ד המחוזי, כי מרגע שנוכח לדעת שהמעטפה מכילה סכום כסף גבוה מעבר לשכר טרחתו, לא יכול היה המשיב 2 להעבירה הלאה – קבע ביה"ד הארצי, כי הוא אינו שותף למסקנה זו. שכן, הקובל לא הביא "כל ראיה להוכחת ידיעתו של המשיב 2 מבעוד מועד, כי הסכום הנוסף במעטפה מיועד להעברה בין 'עבריינים'", ולכן, "לא ניתן לומר כי שומה היה עליו לחקור ולשאול, ולנהוג אחרת מכפי שראה לנכון בנסיבות" (בפסקה 24.3 לפסק הדין). כן הפנה לדבריו של ביה"ד המחוזי, כי הפתעתו של המשיב 2 לגלות שהמעטפה מכילה סכום כסף גבוה יותר, לא הייתה מסוג המקרים של "אקדח מעשן", וקבע, כי בנסיבות אלה לא נפל פגם בדרישתו של המשיב 2 מזוזיאשווילי שישלח נציג לקבל את המעטפה, מבלי שהמשיך לחקור ולשאול. בנוסף, ציין ביה"ד הארצי, כי הוא אינו סבור, שהעובדה, שניתן היה להעביר את המעטפה בדרכים חלופיות ולא באמצעות עורכי דין, מלמדת "מעבר לכל ספק סביר" שהמשיבים "ידעו די".
 
27.       בכלליות, קבע ביה"ד הארצי, כי עצם הפעולה של קבלת תשלומי שכ"ט באמצעות שליחים, מחוץ למשרד, הינה פרקטיקה נהוגה שאולי ראויה לביקורת ואף לפיקוח. כך גם ראוי, "שעורכי דין המתבקשים להעביר מעטפות ובהם מסמכים או כספי שכ"ט עבור עורכי דין אחרים, יעשו כן במשורה ותוך הפעלת שיקול דעת, שמא ינצלו צדדים שלישיים דרך זו לביצוע פעילות עבריינית". יחד עם זאת, "אם בכל מקרה שבו משולם שכ"ט, שומה יהא על עורך דין לחקור ולשאול מדוע התשלום מבוצע כך ולא אחרת, לבחון את כל החלופות האפשריות, אף שמדובר בקולגות – יהא בכך נטל והרתעת יתר, אשר יפגעו בסופו של דבר, בציבור הזקוק לייצוג משפטי" (בפסקה 29 לפסק הדין). מקום בו לא הוכחה ידיעה או עצימת עיניים מצד המשיבים, נוכח חשדות בדבר בעייתיות בהעברת מעטפה עם כסף, אין לבחון את מעשיהם של המשיבים "על פי תוצאות עקיפות או מעשים של צדדים שלישיים שניצלו לרעה פרקטיקה נהוגה שאין בה פסול" (בפסקה 30 לפסק הדין). לבסוף, ציין ביה"ד הארצי את התרשמותו, כי הדי הרצח של השופט הם שהנחו את ההחלטה להגיש את הקובלנה ואת אופן ניסוחה, בהוסיפו, כי ראוי לקבילה לערוך בדק בית אשר לאופן ניהולו של תיק זה, הן לנוכח חומר הראיות המצומצם שהציגה והן בשל האופן בו ניסחה את הקובלנה ואזכור רצח השופט בהקשר של המשיבים.
 
הערעור
28.       מכאן הערעור שלפניי, בגדרו, מבקשת המערערת להשיב את הרשעתם של המשיבים על כנה, ובנוסף, להשית עליהם עונש חמור יותר מזה שהוטל עליהם בביה"ד המחוזי.
 
29.       בכלליות, הביעה המערערת את הדעה, כי תיק זה מעורר שאלה עקרונית הנוגעת לסטנדרט ההתנהגות הראוי והמחייב עורך דין, כאשר הוא מתבקש לבצע עבור לקוחו פעולות שאינן בזיקה משפטית כלשהי לעבודתו המשפטית: "כדי למנוע מעורכי דין העוסקים בפלילים לגלוש באופן מודע או שאינו מודע למעגל הביצוע העברייני (כבלדרים/שליחים/מבצעים בפועל), יש להטיל עליהם חובות אתיות אשר יבהירו להם באופן ברור וחד משמעי את גבולות האסור והמותר ויחייבו אותם לנהוג ביתר זהירות ובהקפדה יתרה על דרך התנהלותם" (בסעיף 29 להודעת הערעור).
 
30.       בהמשך לכך, ביום 8.2.15 נתקבלה בקשתו של פורום המרצים לאתיקה מקצועית של עורכי דין, בבתי הספר ובפקולטות למשפטים בישראל, להצטרף לערעור במעמד של ידיד בית המשפט. שכן, גם לדידו, המקרה דנן מעלה סוגיות יסוד בתחום הליבה של מקצוע עריכת הדין, אשר קביעת בית המשפט לגביהן עשויה להשליך על עיצוב התפתחות הדין המשמעתי ככלל ועל ההתנהגות המחייבת עורכי דין בפרט: האחת, הנאמנויות השונות שעורך דין חב בהן והאיזון הנדרש ביניהן; השנייה, הנסיבות בהן נכיר בהתנהגות עורך דין כעצימת עיניים שדינה ידיעה; והשלישית, היקף חובתו של עורך דין להפעיל שיקול דעת, ובמיוחד כאשר הוא אינו מבצע פעולה משפטית עבור לקוחו.
 
31.       המערערת וידיד בית המשפט טוענים, כי ביה"ד הארצי שגה בהתייחסותו לשלוש הסוגיות הללו, וכפועל יוצא, עלול פסק דינו להוביל להתרת התנהגות אסורה של עורכי דין. תחילה, הפנו לכך, שנאמנותו של עו"ד ללקוחו אינה החובה היחידה המוטלת על עורך הדין ומוטלת עליו גם חובת נאמנות כלפי הציבור (חובה כלפי צדדים שלישיים וחובה להגן על שלטון החוק) וחובה לשמור על כבוד המקצוע. לטענתם, ביה"ד הארצי לא איזן כראוי בין החובות הללו אלא ראה לנגד עיניו רק את חובת הנאמנות של עורך דין ללקוחו. בכך, שגה ביה"ד הארצי, שכן מפסיקתו יוצא, כי די בכך שהלקוח ביקש מעורך הדין לבצע פעולה מסוימת – גם אם אינה משפטית וגם אם לא נדרש שדווקא עורך דין יבצע אותה – כדי להצדיק שעורך הדין יבצעה מבלי לחקור ולשאול. ידיד בית המשפט הוסיף בעניין זה, כי מאחר שהשירות של העברת המעטפה הינו שירות שהמשיבים סיפקו שלא במסגרת עיסוקם כעורכי דין והוא אינו מתחייב כתוצאה מייצוג לקוחם (לא מדובר בהענקת שירות משפטי), אזי חובת הנאמנות שלהם כלפי הלקוח אינה חלה במלוא עוצמתה (סעיף 54 לחוק קובע, כי חובת הנאמנות חלה על עורך דין במילוי תפקידו כעורך דין).
 
32.       בהמשך לכך, הביע ידיד בית המשפט את הדעה, כי פסיקתו של ביה"ד הארצי "משמעה צמצום של מצבי 'עצימת עיניים' בהם יש, כאמור, חובה לבדוק ולברר את המצב", באופן שעלול להביא למצב לא רצוי: "יש בה בכדי לאפשר לעורכי הדין לפעול ביתר חופשיות במילוי אחר הוראות הלקוח, תוך מתן עדיפות מוחלטת לחובת הנאמנות ללקוח, ותוך התעלמות משתי הנאמנויות האחרות המוטלות על עורך הדין" (בסעיף 18 לעמדת ידיד בית המשפט). ידיד בית המשפט סבר, כי נדרשת קביעה נורמטיבית המדגישה, שעל עו"ד להפעיל כל העת את שיקול דעתו, שכן "שיקול דעת זה הוא בליבת המקצוע. הוא המבדיל את עורך הדין מבעל מקצוע שאינו עורך דין" (בסעיף 26). הפעלת שיקול דעת זה נדרשת במיוחד כאשר עורך דין מתבקש ע"י לקוחו לבצע פעולה שאינה משפטית, "שאין כל קושי שאדם אחר שאינו עורך דין יבצע אותה". אז, יש להטיל עליו חובת זהירות מיוחדת: "כאשר מדובר בפעולה לא משפטית ואף פעולה פשוטה כמו העברת מעטפה שיכולה להיעשות על ידי כל שליח, חייב עורך הדין להפעיל שיקול דעת ולברר עם הלקוח בטרם יסכים לבצע את הפעולה, מדוע דווקא הוא מתבקש לעשות זאת ולא אדם שאינו עורך דין" (בסעיף 20). לדעתו של ידיד בית המשפט, "פסק דינו של בית הדין הארצי ביטל למעשה את שיקול הדעת של עורכי הדין והפך אותם ל'חרב להשכיר' המבצעים את בקשת הלקוח מבלי לחשוב ולתהות לגבי טיבה" (בסעיף 25).
 
33.       בהתייחסם לנסיבות שאפפו את העברת המעטפה במקרה דנן, טענו המערערת וידיד בית המשפט, כי "ההסבר היחיד" לבחירתם של המשיבים לבצע את השליחות חרף כל הנסיבות הללו, מבלי לברר את הדברים לאשורם, הוא, ש"המשיבים ידעו, כי הם משמשים למעשה כבלדרים/שליחים בין גורמים עברייניים אולם הם היו אדישים לעניין זה" (בסעיף 35 להודעת הערעור). לשיטתם, הגרסאות שסיפקו המשיבים אינן מניחות את הדעת אך גם אם נלך לפיהן, עדיין, "המסקנה היחידה" אליה ניתן להגיע, "הינה כי המשיבים עצמו את עיניהם לעובדה כי הם משמשים צינור להעברת כספים בין גורמים מפוקפקים, אולם נמנעו מלבדוק מיהם הגורמים המעורבים ומהי מהות ההעברה" (בסעיף 41 להודעת הערעור). לכן, טענו, כי שגה ביה"ד בקביעתו לפיה בנסיבות המקרה לא היה על המשיבים לבדוק את מקור וייעוד הכספים שהועברו אליהם, כמו גם בקביעתו לפיה לא הורם נטל הראיה הנדרש לקיומו של חשד הדורש בדיקה מצדם. בהמשך לכך, ביקשו לקבוע, כי בנסיבות כגון אלה שבמקרה דנן, סטנדרט ההתנהגות הנדרש הוא בדיקה קפדנית של זהות הגורמים המעורבים בעניין ובדיקת מהות העניין לו נותן עורך הדין יד.
 
34.       ב"כ המשיב 1, מצדו, ביקש להביע בפתח דבריו את התחושה, שעננה קשה אופפת את התיק, והיא רצח השופט עדי אזר ז"ל. אלמלא תוצאה עצובה זו, ספק בעיניו, האם הייתה מוגשת קובלנה נגד המשיבים והאם היה מבקש פורום מרצי האתיקה להצטרף להליך כידיד בית המשפט (בעניין זה הפנה ב"כ המשיב 1, לכך שזוהי הפעם הראשונה ב-14 שנות קיומו של הפורום, שהוא מבקש להצטרף להליך כידיד בית משפט). לכן, הביע ב"כ המשיב את התנגדותו העקרונית לצירופו של הפורום להליך כידיד בית משפט, משידיד בית המשפט ממלא בדרך כלל מקום ניטראלי ואילו כאן הוא מצדד בעמדתה של המערערת.  
 
35.       לגופם של דברים, טען ב"כ המשיב 1, כי הסוגיה הנדרשת להכרעה היא עובדתית גרידא וביקש לאמץ את קביעתו של ביה"ד הארצי, כי עובדות הקובלנה לא הוכחו. שכן, לטענתו, מניסוחו של סעיף 8 לקובלנה היה על המערערת להוכיח, שהמשיבים ידעו מראש שהמעטפה "הועברה לנאשם 2 לשם העברה לחג'בי", וזאת, היא לא הוכיחה: "לא הביאו בדל ראיה לסתור את הטענה שלהם שהם ידעו בדיעבד. בדיעבד זו לא הקובלנה" (בע' 7 ש' 5-6 לפרוטוקול). בעניין זה, הפנה ב"כ המשיב 1 לכך, ששתי הערכאות קבעו, שלא הוכח שהמשיב 1 ידע שהמעטפה תעבור לצד ג', אלא רק שהוא "יודע שהוא מעביר מעטפה למשיב 2". בנוסף, הפנה לכך, שאף שבקובלנה נטען, כי המשיב 1 הבהיר למשיב 2 שמדובר בתשלום ושהמשיב 2 רשאי לגבות מתוך הסכום 1,000 $ על חשבון שכרו, הרי שמהודעת הערעור עולה, כי אפילו לשיטתה של המערערת, המשיב 1 לא אמר כאמור. כך, ציינה המערערת בהודעת הערעור, כי השאלה המונחת לפתחו של ביהמ"ש נוגעת ל"עצם העברת מעטפה, שעורך הדין לא יודע מה תכולתה, או לחילופין העברת מעטפה ובה כספי שכר טרחה מגורם בלתי ידוע עבור חבר למקצוע כשכר טרחה של לקוח משותף" (בסעיף 13 להודעת הערעור). ב"כ המשיב 1 הוסיף וטען, כי לא הוכח שהמשיב 2 "ידע מראש שייקח 1000 דולר ויעביר" (בע' 6 ש' 28-31 לפרוטוקול) וגם בעניין זה, הפנה להודעת הערעור, שם כתבה המערערת, כי המשיב 2 "פתח את המעטפה והופתע לגלות, כי במעטפה מצוי סכום הגדול פי 20 משכר הטרחה לו הוא זכאי" (בסעיף 35 להודעת הערעור).
 
36.       אשר לעצם הפעולה של העברת המעטפה למשיב 2, טען ב"כ המשיב 1, כי המשיב 1 לא עצם עיניו, אלא שאל את זוזיאשווילי מדוע הוא צריך להעביר מעטפה והוסבר לו שהמשיב 2 בת"א ויש פקקים. לאחר מכן, התקשר למשיב 2 לוודא שהוא אכן צריך לקבל מעטפה ונענה בחיוב. בהינתן האמור, ובשים לב לכך שהמשיב 2 הוא קולגה למקצוע ושניהם מייצגים את אותו לקוח, טען ב"כ המשיב 1, כי לא היה פסול בהעברת המעטפה ע"י המשיב 1 וגם לא היה צריך להתעורר בו כל חשד: "מה הוא צריך לשאול מה יש במעטפה שהולכת לעו"ד? ... מה אני צריך לחשוד בחברים שלי?" (בע' 7 ש' 25-26 לפרוטוקול). גם נסיבות קבלת המעטפה במחלף תנועה, כמו גם העובדה שהמעטפה הייתה "שמנה" בכסף, לא היו צריכות לעורר בקרבו חשד, שכן זהו דבר מקובל במשפט הפלילי: "אני מצהיר שקיבלתי מלקוחות שלי כסף במדרגות ומנהג מונית וכד', כי מה לעשות במשפט הפלילי קשה לגבות" (בע' 7 ש' 22-23 לפרוטוקול).
 
37.       המשיב 2 הצטרף לטיעוניו של ב"כ המשיב 1, והוסיף בעצמו, כי הוא (המשיב 2) היה זה שדרש מהלקוח שיבואו לקחת את הכסף: "לבוא ולהגיד שאני צייתי להוראות הלקוח זו טעות והטעייה, הלקוח ציית לי. אני אמרתי לו הכסף לא נשאר פה. לא הוא אמר לי" (בע' 10 ש' 31-32 לפרוטוקול).
 
דיון
38.       לאחר שעיינתי בפסקי הדין המקיפים והמפורטים של בית הדין המחוזי ובית הדין הארצי, ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה, כי יש לקבל את הערעור – ביחס לשני המשיבים – וזאת מהטעמים שיפורטו להלן.
 
המשיב 1
39.       המסכת העובדתית העומדת בבסיס הדיון בעניינו של המשיב 1, הינה כדלקמן: המשיב 1 התבקש ע"י לקוחו, עבריין המרצה עונש מאסר בבית הסוהר, להעביר מעטפה לעורך דין אחר (המשיב 2), אשר גם הוא מייצג את אותו לקוח. המשיב 1 שוחח עם המשיב 2 והמשיב 2 אישר בפניו, שאכן המעטפה עבורו. המשיב 1 נענה לבקשה, ופגש במחלף תנועה בראשון לציון שליח מטעם הלקוח, שאת זהותו הוא אינו מכיר. השליח העביר לידיו מעטפה והמשיב 1 הבין, שיש בתוכה סכום כסף לא פעוט ולא מסמכים כפי שציפה. הוא העביר אותה למשיב 2, במשרדו בתל אביב.
 
40.       לטענת המערערת, אף שמדובר בהעברת מעטפה לעורך דין, היה צריך להתעורר אצל המשיב 1 חשד באשר לתוכן המעטפה ולכשרות תכולתה, וחשש לכך, שהלקוח מנצל את שירותיו: לקוחו הינו עבריין מורשע המרצה עונש מאסר בבית הסוהר; הלקוח ביקש ממנו לבצע פעולה שאינה משפטית של העברת מעטפה למקום אליו כל שליח יכול להגיע; המעטפה נמסרה למשיב 1 במחלף דרכים בראשון לציון; המעטפה הועברה למשיב 1 על ידי אדם שאינו מוכר לו ולא נאמר למשיב 1 ע"י הלקוח מיהו אותו אדם; מי שהעביר את המעטפה למשיב 1 הגיע למקום ברכב, כך שלכאורה לא הייתה מניעה שיגיע עד למשרדו של המשיב 2 בתל אביב וימסור לו ישירות את המעטפה (מדובר במרחק של 20 דקות נסיעה); כשקיבל המשיב 1 את המעטפה הוא ראה והרגיש את עובייה, וידע שלא מדובר במסמכים, כפי שציפה, אלא במעטפה המכילה סכום כסף רב.
 
41.       בנסיבות אלה, כך לטענת המערערת, לא היה די בכך שהמשיב 1 וידא עם המשיב 2 שהמעטפה אכן מיועדת אליו, אלא היה מחובתו להוסיף ולעמוד על מהות השליחות: לבדוק את זהות מוסר המעטפה, לברר מה תוכן המעטפה שהוא מעביר, ולשאול את המשיב 2 שאלות שהן מתבקשות – מדוע דווקא הוא מתבקש להוביל מעטפה מראשון לציון לעורך דין אחר בת"א? מדוע השליח שמסר לו את המעטפה לא ממשיך לנסוע 20 דקות נוספות לתל אביב ומוסר את המעטפה בעצמו? ומדוע המשיב 2 לא שולח שליח בעצמו לשם קבלת המעטפה? לדידה, מהימנעותו זו של המשיב 1 להוסיף ולחקור מיהם הגורמים המעורבים ומהי מהות ההעברה, עולה המסקנה, כי לכל הפחות, המשיב 1 עצם עיניו לאפשרות שהוא משמש כצינור להעברת כספים בין גורמים מפוקפקים (יש לציין, כי לדעתה, אף "אין מנוס מלהניח", שה"משיב 1 ידע מהי תכולת המעטפה וככל הנראה שיעדה הסופי אינו משיב 2", בסעיפים 38 ו-41 להודעת הערעור). כלומר, למעשה, המערערת מבקשת לאמץ את קביעתו של ביה"ד המחוזי, כי נסיבות העברת המעטפה היו צריכות לעורר תהיות בקרב המשיב 1, באשר לתוכן המעטפה ולכשרות תכולתה, וכי בעצימת עיניו מלברר את הדברים לאשורם, סטה המשיב 1 מנורמת ההתנהגות הראויה לעורך דין.
 
42.       ב"כ המשיב 1, לעומת זאת, חזר והדגיש את העובדה, שהמשיב 1 אישר את קבלת המעטפה מול המשיב 2, קולגה למקצוע שהלקוח הוא לקוח משותף שלהם, כמו גם את העובדה, שהמשיב 1 קיבל הסבר מניח את הדעת (כך לטענתו) מדוע הוא מתבקש להעביר את המעטפה (נאמר לו, כי מוסר המעטפה נמצא בראשון לציון והמשיב 2 נמצא בתל אביב, במסלול נסיעתו של המשיב 1). לטענתו, בהינתן האמור, לא הייתה למשיב 1 סיבה לחשוד שדבר מה אינו כשורה והוא לא נדרש להוסיף ולשאול בדבר מקור המעטפה או ייעודה, זאת גם כאשר הבין עם קבלת המעטפה, שמדובר במעטפה המכילה כסף. ניתן לראות, כי זו גם הייתה מסקנתו של ביה"ד הארצי: "העובדה כי המערער 1 ידע או למצער הבין עם קבלת המעטפה 'במחלף דרכים', כי הנה מכילה כסף, אינה מעידה על חשד שהיה צריך להתעורר בדבר 'בעייתיות' בתכנה של המעטפה" (בפסקאות 23.4 ו- 23.7 לפסק הדין).
 
43.       ברם, אין בידי לקבל את מסקנתו זו של ביה"ד הארצי. בעניין זה, סבורני, כי הצדק עם ביה"ד המחוזי, כי "הנקודה הקריטית" לבחינת השאלה האם היה צריך להתעורר בקרב המשיב 1 חשד, היא מועד קבלת המעטפה. בנקודת זמן זו, נוכח המשיב 1 לדעת, שהוא מתבקש לבצע שליחות שהיא פחות שגרתית, של העברת מעטפת כסף ולא מעטפת מסמכים משפטיים. כך, טען המשיב 1 בעצמו, כי הציפייה הטבעית שלו הייתה לקבל מעטפה ובה מסמכים: "מה שהתבקשתי זה בסך הכל להעביר מעטפה לעו"ד גרטי. זה מה שהתבקשתי. מה עורך דין יכול לחשוב שלקוח מבקש ממנו להעביר מעטפה ללקוח אחר? מסמכים, מסמך לתיק. הוא מייצג אותו. תיק חדש, תיק דחוף שצריך להגיע" (ההדגשה שלי – א' כ') (בע' 10 ש' 24 עד ע' 11 ש' 3 וראו גם בע' 24 ש' 7-9 לפרוטוקול מיום 30.7.13). יתר על כן, לא רק שהמשיב 1 נוכח לדעת, שיש במעטפה כסף מזומן ולא מסמכים כפי שציפה שיהיו בה, אלא שהוא גם נוכח לדעת, כי מדובר בסכום כסף לא מבוטל. בעניין זה, הסכימו הצדדים, כי דובר במעטפה בגודל של כחצי גיליון 4A (בע' 28 ש' 16-17 לפרוטוקול מיום 30.7.13) ובשים לב לסכום שהיה בה – 20,000 דולר במזומן – ברור, כי דובר במעטפה "עבה" יחסית, שניתן להבין שיש בה סכום כסף נכבד (בהינתן ששטר הדולר בעל הערך הגבוה ביותר הוא של 100 דולר, הרי שהיו במעטפה, לכל הפחות, 200 שטרות). גם המשיב 1 עצמו הסכים, כי דובר במעטפה "קצת עבה" (בע' 30 ש' 11), בציינו: "המעטפה הגיעה כמעטפת מסמכים. אפשר היה להבין שבתוכה יש כסף. גם ממה שיש בפנים. שמע, אנחנו בני אדם. רואים, מסתכלים, רואים איך זה נראה" (בע' 12 ש' 2-5 לפרוטוקול מיום 30.7.13).
 
44.       הנה כי כן: המשיב 1 מתבקש ע"י הלקוח שלו להעביר מעטפה לעורך דין אחר, ולאחר מכן, הוא מתקשר לעורך דין השני לוודא, שאכן הוא מצפה למעטפה. אף אחד מהם, לא מעדכן אותו, שיש במעטפה כסף מזומן. כאשר הוא מקבל את המעטפה, הוא מגלה, כי למרות ש"אוטומטית" מה "שקפץ לו בראש" הוא, שיהיו במעטפה מסמכים משפטיים, לא כך הדבר, והלכה למעשה, המעטפה מכילה סכום כסף לא פעוט (בע' 24 ש' 7-9). חרף זאת, הוא לא פותח את המעטפה לבדוק מה תוכנה המדויק, לא מתקשר למשיב 2 לשאול אותו האם הוא אכן מצפה למעטפת כסף "קצת עבה" וגם לא מתקשר ללקוח בעניין זה. המשיב 1, אף לא שואל את מוסר המעטפה מהו שמו. כדברי ביה"ד המחוזי: "הוא לא נותן לזה להפריע לו, מבלי לתהות, מבלי לשאול שאלות, הוא מעביר את המעטפה לנאשם 2" (בע' 11, פסקה 5 להכרעת הדין).
 
45.       אני מוצא, כי בהימנעותו מלהוסיף ולחקור בדבר, סטה המשיב 1 מנורמת ההתנהגות המצופה מעורך דין. שכן, אם לפני שנמסרה לו המעטפה, לא הייתה למשיב 1 סיבה לחשוד שדבר מה אינו כשורה ולהוסיף ולברר בנידון (הוא נתבקש להעביר מעטפה לחבר למקצוע, ע"י לקוח משותף של השניים, ואישר זאת מול אותו חבר למקצוע), הרי שלא כך הוא מרגע מעמד מסירת המעטפה, אז התחוור לו, שמדובר בשליחות שלא ציפה לה, של העברת מעטפת כסף מזומן. בשלב זה, היה צריך להתעורר אצל המשיב 1 חשד לגבי כשרות תכולת המעטפה וטיב השליחות, המחייב חקירה ותשאול. כפי שקבע ביה"ד המחוזי: "הנאשם 1 אינו יכול לטעון שלא ידע שמדובר בכספים ועדיין לא לעשות דבר כשזה מתברר לו ... כשזה המקרה, היה עליו, לסרב. לאמר לא ולכל הפחות, לנסות ולברר מקצת מהעובדות, לשאול שאלות" (בע' 13 פסקה 3 ובע' 14 פסקה 1 להכרעת הדין). למעשה, דווקא הבנתו המאוחרת של המשיב 1 שיש במעטפה כסף, רק במועד קבלתו במחלף הדרכים, היא זו שהצריכה בירור נוסף מצדו. היא הייתה חייבת לעורר את השאלה, מדוע לא נאמר לו קודם לכן – לא ע"י הלקוח ולא ע"י המשיב 2 כאשר אישר בפניו שהוא מצפה למעטפה – כי הוא מתבקש להעביר סכום כסף מזומן.
 
46.       ביה"ד הארצי קבע בהקשר זה, כי הבנתו המאוחרת שיש במעטפה כסף, לא הייתה צריכות לעורר בקרב המשיב 1 חשד, שכן זהו דבר מקובל "בקרב סנגורים המייצגים לקוחות השוהים במאסר ונוהגים כדרך קבע לקבל את שכרם באמצעות צדדים שלישיים, שזהותם אינה תמיד ידועה" (בפסקה 23.4 לפסק הדין). ביה"ד הארצי הוסיף, כי "אם בכל מקרה שבו משולם שכ"ט, שומה יהא על עורך דין לחקור ולשאול מדוע התשלום מבוצע כך ולא אחרת, לבחון את כל החלופות האפשריות, אף שמדובר בקולגות – יהא בכך נטל והרתעת יתר, אשר יפגעו בסופו של דבר, בציבור הזקוק לייצוג משפטי" (בפסקה 29 לפסק הדין). ואולם, יש לזכור, כי במקרה דנן, כלל לא נאמר למשיב 1 – לא בשיחתו עם הלקוח ולא בעת שווידא את קבלת המעטפה עם המשיב 2 – שהוא מתבקש להעביר שכ"ט שמגיע למשיב 2. לדבריו שלו, כל "מה שהתבקשתי זה בסך הכל להעביר מעטפה לעו"ד גרטי. זה מה שהתבקשתי", והוא היה בטוח שיהיו בה מסמכים: "אם קולגה אחר יבקש ממך להעביר חומר או שאתה תבקש ממנו, אוטומטית מה שיקפוץ לו בראש, שיש איזה מסמכים שאתה מחכה להם" (בע' 10 ש' 24 ובע' 24 ש' 7-9 לפרוטוקול מיום 30.7.13). כאמור, גם במעמד קבלת המעטפה, לא נאמר למשיב 1 שמדובר בשכ"ט, שהרי בכלל לא נאמר לו ע"י מוסר המעטפה, שיש בה כסף (לדברי המשיב 1, הוא הבין זאת בעצמו).
 
47.       המשמעות היא, כי בניגוד לנקודת המוצא של ביה"ד הארצי, כלל אין עסקינן בסיטואציה של גביית שכ"ט עבור עורך דין חבר למקצוע, אלא בסיטואציה בה נתבקש עורך דין להעביר מעטפה לעורך דין אחר, עבור לקוח משותף שלהם השוהה בכלא, ועם קבלתה, מתברר לו להפתעתו, שהיא מכילה כסף מזומן ולא מסמכים כפי שציפה. המילה "שכ"ט", לא נאמרה למשיב 1 ע"י אף אחד מהמעורבים, וזהו רק שימוש אחד מיני רבים, שהמשיב 1 היה יכול להניח, שהכסף נועד לו (כך, למשל, אפשר, שמדובר בכסף שהלקוח ביקש להפקיד במשמורת אצל המשיב 2 או בכסף שהמשיב 2 יעביר לגורם כלשהו במסגרת טיפולו בתיק מסוים, למשל לצורך מימון חוו"ד מומחה).
 
48.       בנסיבות אלה, בהן הופתע המשיב 1 לגלות שתכולת המעטפה וטיב השליחות אינו כפי שציפה, סבורני, כי הוא היה צריך לוודא, שאכן המשיב 2 מצפה למעטפת כסף שמנה יחסית, ולברר, מדוע הוא לא עודכן בדבר. ביה"ד הארצי קבע, כי "בנסיבות בהן התבקש המערער 1 לסייע ללקוח מן העבר האחד, ולקולגה מן העבר השני, ואף וידא את דבר קבלת המעטפה במישרין מול עו"ד גרטי", לא הייתה צריכה להידלק נורה אדומה והמשיב 1 לא היה צריך להוסיף ולחקור ביחס למקור המעטפה וייעודה (בפסקה 23.4 לפסק הדין), אך אין בידי לקבל מסקנה זו. שכן, כאשר נוכח המשיב 1 לגלות שיש במעטפה כסף ולא מסמכים משפטיים כפי שהיה בטוח שיהיו בה, לא היה די בכך, שהמשיב 1 התבקש ע"י לקוח להעביר מעטפה לעורך דין אחר, שגם הוא מייצג את אותו לקוח – כדי להפיג כל חשד מליבו. גם לא היה די בכך, שאישר מול המשיב 2 את דבר ציפייתו למעטפה. הוא היה צריך לשוב ולברר עם המשיב 2 את טיב השליחות, וזאת במיוחד, בנסיבות בהן מי שמלכתחילה ביקש מהמשיב 1 לבצע את השליחות, הוא עבריין מורשע השוהה בכלא, אשר גם הוא לא אמר למשיב 1 שיש במעטפה כסף. נסיבות אלה היו צריכות לעורר חשד אצל המשיב 1, שדבר מה אינו כשורה וכי אולי הלקוח מנצל לרעה את שירותיו, ובתוך כך, גם את שירותיו של המשיב 2.
 
49.       ב"כ המשיב 1 טען בעניין זה, "מה הוא צריך לשאול מה יש במעטפה שהולכת לעו"ד?", אך ברור, שמבחינת האחריות והסיכונים שאדם נוטל על עצמו כשהוא מסכים לבצע שליחות, ישנו הבדל משמעותי בין נשיאת מסמכים לבין נשיאת כסף מזומן, ואין המדובר בשליחות מובנת מאליה שכל אדם יסכים לבצע, אפילו מדובר היה בהעברה של כספי שכ"ט. ודאי שכך, כאשר מדובר בהעברת מעטפת כסף "קצת עבה" וכאשר היא מיועדת אמנם לחבר למקצוע שלשניים לקוח משותף, אך עדיין, חבר למקצוע אותו הוא מכיר רק "במעורפל" (במוצג ת/2, בע' 568). היטיב להסביר זאת, בשינויים המחויבים, דווקא המשיב 2, בעת שתיאר את תגובתו שלו, כאשר נוכח לדעת שיש במעטפה סכום כסף רב: "אני לא הסכמתי להשאיר את הסכום הזה אצלי. לא הסכמתי. מסיבה מאוד פשוטה ... כשאתה מחזיק את זה במשרדך, אתה נוטל עליו איזושהי אחריות מסוימת ואני לא מוכן להחזיק כסף שמחר מחרתיים יפרצו לי את המשרד ... ואני אצטרך להיות אחראי" (בע' 54 ש' 6-13 לפרוטוקול מיום 30.7.13).
 
50.       בעניין זה, ער אני לגרסתו של המשיב 1 בביה"ד המחוזי, כי הוא לא ידע את הסכום המדויק המצוי במעטפה (הוא כלל לא פתח אותה) וכך גם כי הוא נשא עליו את המעטפה לפרק זמן קצר ביותר, שכן לאחר קבלתה "ישירות כבר נסעתי למשרד": "צריך לזכור שרבע שעה אחרי זה, בדיוק רבע שעה או 20 דקות, בסדר? 20 דקות אחרי זה זה בידיים שלו ... זה לא שאני אמור לשמור על זה עכשיו איזה ארבעה ימים במשרד" (בע' 12 ש' 24 ובע' 32 ש' 2-6 לפרוטוקול מיום 30.7.13). ברם, ברור, שנשיאת כסף מזומן בדרכים מחייבת זהירות מיוחדת, גם אם היא לפרק זמן קצר (כך, יכול היה המשיב 1 לעצור בדרך בתחנת דלק, בכספומט או בדוכן מזון, מבלי להקפיד על בטיחות המעטפה). לפיכך, אין בכך שדובר בשליחות "על הדרך" למשרדו בתל אביב, כדי להפיג את הצורך בבירור נוסף של הדברים, כאשר הבין המשיב 1 שהוא צריך לשאת סכום כסף, שאמנם הוא לא יודע את גובהו המדויק, אך הוא יודע, כי לא מדובר בסכום פעוט. וזאת במיוחד כאשר הכסף הועבר לו ע"י אדם שלא הכיר ולא נאמר לו מיהו, במחלף דרכים הרחוק 20 דקות נסיעה ממשרדו של המשיב 2, כך שלכאורה לא הייתה מניעה, שאותו שליח שהגיע למחלף הדרכים בכלי רכב כלשהו, ייסע את אותן "20 דקות" בעצמו וימסור למשיב 2 ישירות את המעטפה.
 
51.       לא למותר לציין כאן את עדותו המוקדמת יותר של המשיב 1, בבית המשפט המחוזי, שם טען בפירוט רב, כי "הפגישה לשם קבלת המעטפה הייתה באמצע היום, כשחזרתי מביהמ"ש" וכי הוא העביר למשיב 2 את המעטפה בשעות אחר הצהריים, כשחזר למשרדו בתל אביב, לאחר מנוחה בביתו: "התקשרתי אליו פעמיים שלוש ושאלתי אם הגיע. אם אני זוכר טוב, קשה לחנות באבן גבירול ולכן אמרתי לו שאני אעבור למשרדו כשהוא יהיה במשרדו – ואז יבוא אלי לרכב לקחת את המעטפה" (במוצג ת/2, ע' 570). כלומר, בניגוד לגרסתו בפני ביה"ד המחוזי, לפיה ממחלף הדרכים הוא נסע ישירות לתל אביב וכל מה ש"אני צריך, במקום לעלות במחלף של דרך השלום, לעלות בהלכה ולתת את המעטפה ובזה זה נגמר" (בע' 8 ש' 26 עד ע' 9 ש' 2), הרי שעל פי גרסתו בבית המשפט המחוזי, ממחלף הדרכים הוא נסע עם המעטפה לביתו, ורק מאוחר יותר נסע למשרדו של המשיב 2 בתל אביב, כך שיוצא, כי המשיב 1 החזיק במעטפת הכסף במשך מספר שעות ולא "20 דקות אחרי זה, זה בידיים שלו" (בע' 32 ש' 6-7).
 
52.       יתר על כן, בבית המשפט המחוזי, העיד המשיב 1, כי הוסבר לו, שהוא מתבקש לאסוף את המעטפה עבור המשיב 2, משום ש"גרטי טען שהוא לא במשרד אלא מחוץ לעיר". המשיב 1 הוסיף, כי הוא התגורר בראשון לציון ולכן, "הבן אדם התקשר אלי למשרד וקבע איתי בפגישה בראשל"צ" (ההדגשה שלי – א' כ') (במוצג ת/2, בע' 569). נראה, כי לנוכח כל אלה, החשד של המשיב 1 היה צריך להתגבר כאשר התברר לו שהשליחות היא להעביר מעטפת כסף: הוא היה צריך לשאול עצמו, מדוע השליח נסע במיוחד לפגוש אותו במחלף דרכים בראשון לציון ולא במשרדו בתל אביב? מדוע השליח לא נסע לפגוש את המשיב 2 ישירות, היכן שהמשיב 2 נמצא? מדוע המשיב 2 לא שלח שליח בעצמו לשם קבלת המעטפה? ומדוע במקום לעשות אחד מאלה, מפעילים דווקא אותו? נראה, כי מתאימה היא לכאן תגובתו של המשיב 1 כאשר נשאל מדוע "שתיפגש איתו בראשל"צ כשאתה בתל אביב?", אז אמר: "הדברים מוזרים. הדברים נשמעים מוזרים אבל זה מה שהיה" (במוצג ת/2, בע' 569). אוסיף, כי הדברים נשמעים אף יותר מוזרים, כאשר בוחנים את הדברים שמסר המשיב 1 בביה"ד המחוזי. שם, העיד, כי לאחר קבלת המעטפה במחלף הדרכים הוא נסע "ישירות" למשרדו של המשיב 2 בתל אביב, כך ש"אני יודע שעוד 20 דקות זה לא אצלי ... כי בינתיים גם גרטי היה במשרד כבר" (ההדגשה שלי – א' כ') (בע' 32 ש' 3-7). אם אכן המשיב 2 כבר נמצא במשרדו, היה צריך המשיב 1 לתמוה על אחת כמה וכמה, מדוע השליח לא נסע למשיב 2 בעצמו ובמקום זאת נסע להעביר למשיב 1 את המעטפה בראשון לציון?
 
יצוין, כי בטיעוניו במסגרת הערעור דנן, טען בכלל ב"כ המשיב 1, כי הוסבר למשיב 1 שהוא מתבקש להעביר את המעטפה משום ש"העו"ד נמצא בתל אביב ויש פקקים וכו'" (ההדגשה שלי – א' כ') (בע' 7 ש' 15 לפרוטוקול). 
 
53.       בתי הדין המשמעתיים לא התייחסו לגרסאות שונות אלה של המשיב 1, בדבר פרק הזמן בו החזיק במעטפה ובדבר ההסבר שניתן לו, מדוע השליח שמסר לו את המעטפה לא נוסע בעצמו למשיב 2. בעניין זה, אך עומדת לפניי התייחסותו הכללית של אב"ד המחוזי לגבי מהימנות עדותו של המשיב 1, לפיה "הפער בין עדותו של הנאשם מס' 1 בבית המשפט המחוזי לבין עדותו בפנינו, אינו מאפשר לתת אמון בעדותו" (בע' 16, פסקה 1), ולעומתה, קביעתו של ביה"ד הארצי, אשר לא מצא סתירה בין עדותו של המשיב 1 בביהמ"ש המחוזי לבין עדותו בביה"ד המחוזי. בשים לב לגרסאות השונות, כפי שראינו זה עתה, מקובלת עליי מסקנתו של ביה"ד המחוזי, אשר גם שמע את עדותו של המשיב 1 והתרשם ממנה בעצמו.
 
54.       עינינו הרואות, כי נסיבות העברת המעטפה לידיו של המשיב 1, היו צריכות לעורר אצלו מספר תהיות ושאלות: מדוע כשהלקוח ביקש מהמשיב 1 להעביר את המעטפה הוא לא אמר לו שהוא מתבקש להעביר כסף? מדוע כשאישר עם המשיב 2 את קבלת המעטפה, המשיב 2 לא אמר לו שיש בה כסף? מדוע השליח שמסר לו את המעטפה, גם הוא לא עדכן אותו שיש בה הכסף? ומדוע השליח שמסר לו את המעטפה לא נוסע 20 דקות בעצמו ומעביר אותה ישירות למשיב 2?
 
55.       הפעולה הטבעית והפשוטה ביותר שהיה על המשיב 1 לעשות כאשר הופתע לגלות שהוא נדרש להעביר כסף ולא מסמכים כפי שציפה, היא להתקשר למשיב 2 מצומת הדרכים, ולוודא עמו, כי אכן זהו טיב השליחות והמשיב 2 מצפה לקבל מעטפה עבה בכסף מזומן. הצדק עם ביה"ד המחוזי, כי אם היה עושה כן והמשיבים היו מדברים זה עם זה על תוכן המעטפה, היו עשויות להיות לכך "תוצאות מרחיקות לכת" (בע' 13, פסקה 3 להכרעת הדין), משלא מן הנמנע, שהשניים היו מבינים שהלקוח משתמש בהם כצינור להעברת כסף והם היו קוטעים את שרשרת העברת הכסף באיבה. לכל הפחות, היה מצופה, שהמשיב 1 יברר את זהותו של האדם אשר מסר לו את המעטפה, כמו גם כמה כסף יש בה (ואף יספור אותו), ולו כסוג של "תעודת ביטוח" לעצמו. שכן, כפי שציינה המערערת, "אם בסופו של יום ייגרם נזק למשלוח או יתברר כי מוסר המעטפה שלח יד בתוכנה, או כי הוא מבצע שליחות אסורה (העברת סמים, פצצה וכיו"ב), הרי שהדבר ירבוץ לפתחו של עורך הדין" (בסעיף 29.1 להודעת הערעור).
 
56.       ברם, המשיב 1, בחר שלא לברר את הדברים ולהמשיך בשליחות. אני מוצא, כי הימנעותו מלבצע ולו אחת מהפעולות שצוינו זה עתה ביחס למקור הכספים ולייעודם – כל אחת מהן לא דרשה מצדו כל מאמץ – חרף העובדה, שלדבריו שלו, העברת מעטפת כסף לא הייתה הפעולה לה ציפה והוא היה בטוח שיהיו בה מסמכים ("מה עורך דין יכול לחשוב שלקוח מבקש ממנו להעביר מעטפה ללקוח אחר? מסמכים, מסמך לתיק") – מעידה, כי המשיב 1 עצם עיניו לאפשרות שקיימת בעייתיות בשליחות שנתבקש לבצע ולכך שהלקוח (עבריין המרצה עונש מאסר בכלא) אולי מנצל את שירותיו למטרות לא חוקיות (ואפשר שגם את שירותיו של המשיב 2).
 
57.       חשוב להדגיש כאן, כי אין עסקינן בפעולה משפטית שהמשיב 1 התבקש לבצע עבור הלקוח, אלא בפעולה לא משפטית של שליחות גרידא, שאין כל קושי שאדם שאינו עורך דין יבצע אותה. סבורני, כי בסיטואציה כאמור, שומה על עורך הדין שלא לראות לנגד עיניו רק את חובתו לפעול בנאמנות כלפי הלקוח ולמלא אחר מבוקשו, שכן, כדברי ידיד בית המשפט, "נאמנות אינה בבחינת ציות עיוור לבקשת הלקוח והפיכת עורך הדין לשכיר חרב של הלקוח" (בסעיף 2 לעמדתו). כידוע, לצד חובת הנאמנות ללקוח (שמלכתחילה אינה חובה מוחלטת), מוטלת על עורך דין גם חובת נאמנות לחברה (שמירה על שלטון החוק) וחובת נאמנות למקצוע (שמירה על כבוד המקצוע ותדמיתו). בנוסף, ניתן לראות, כי סעיף 54 לחוק קובע, ש"במילוי תפקידיו יפעל עורך דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית המשפט לעשות משפט" (ההדגשה שלי – א' כ'), וכהשלמה, הוגדרו בסעיף 20 לחוק הפעולות שרק עורך דין יכול לבצע: ייצוג בפני גופים שונים; עריכת מסמכים בעלי אופי משפטי או ייצוג במשא ומתן משפטי לקראת עריכת מסמך משפטי; וייעוץ וחיווי דעת משפטיים. המשמעות היא, כי חובת הנאמנות חלה על עורך הדין בעוצמה פחותה יותר, כאשר הוא מבצע עבור הלקוח פעולה שאינה כרוכה בהענקת שירות משפטי. לפיכך, אני מוצא, כי כאשר עורך דין מתבקש לבצע פעולה שאינה משפטית, שכל אדם יכול לבצע אותה עבורו – אזי "בהתנגשות" בין חובת הנאמנות ללקוח לבין חובותיו האחרות לחברה ולמקצוע – על עורך הדין ליתן משקל רב יותר לשתיים האחרונות.
 
ובמילים אחרות: ככל שהזיקה בין הפעולה שמתבקש עורך הדין לבצע עבור הלקוח, לבין מקצוע עריכת הדין, היא רופפת יותר, כך גובר המשקל שעליו ליתן לחובותיו להגן על שלטון החוק ועל כבוד המקצוע.
 
58.       פועל יוצא של האיזון הנדרש בסיטואציה בה עורך דין מתבקש לבצע עבור הלקוח פעולה שאינה נחוצה לשם מתן שירות משפטי, הוא, כי מוטלת על עורך הדין במצב דברים זה חובת זהירות מוגברת, לבדוק היטב שמא אין כאן ניצול לרעה של שירותיו וכך גם עולה ביתר שאת הצורך מצדו להפעיל שיקול דעת. כפי שטען בטעם רב ידיד בית המשפט, "כאשר מדובר בפעולה לא משפטית ואף פעולה פשוטה כמו העברת מעטפה שיכולה להיעשות על ידי כל שליח, חייב עורך הדין להפעיל שיקול דעת ולברר עם הלקוח בטרם יסכים לבצע את הפעולה, מדוע  דווקא הוא מתבקש לעשות זאת ולא אדם שאינו עורך דין" (בסעיף 20). זאת במיוחד, בנסיבות כגון אלה שלפנינו: "כאשר השירות הוא עבור עבריין אסיר או עצור, או עבור מאן דהוא, וכאשר יש חשש סביר לכך שהלקוח מנצל את שירותיו של עורך הדין מסיבות ספק חוקיות או אף בלתי חוקיות" (בסעיף 11 לעמדת ידיד בית המשפט). ניתן לראות, כי באופן עקרוני, זו הייתה גם עמדתו של ביה"ד הארצי: "בהחלט ראוי שעורכי דין המתבקשים להעביר מעטפות ובהם מסמכים או כספי שכ"ט עבור עורכי דין אחרים, יעשו כן במשורה ותוך הפעלת שיקול דעת, שמא ינצלו צדדים שלישיים דרך זו לביצוע פעילות עבריינית".
 
59.       כאמור, במקרה דנן, לא הייתה כל זיקה בין הפעולה שנתבקש המשיב 1 לבצע עבור הלקוח לבין מקצוע עריכת הדין, ובהיותה כזו, שומה היה על המשיב 1 להקפיד הקפדה יתרה בטרם נטל לידיו את המעטפה וביצע את השליחות, ולברר את הדברים לאשורם עם הלקוח או עם המשיב 2, על מנת לוודא, שהלקוח אינו מנצל את שירותיו לרעה. ואולם, למרבה הצער, המשיב 1 פעל בדיוק ההיפך ובמקום לברר מהי תכולת המעטפה המדויקת והאם המשיב 2 אכן מצפה לה, הוא עצם עיניו ל"נורות האדומות" שעמדו לנגד עיניו ולא הפעיל כל שיקול דעת שהוא.
 
60.       ואחרון. ביה"ד הארצי הפנה לקביעתו של חב"ד המחוזי ברזילי, כי "אפשר, לא הוכח אחרת", שהמשיב 1 לא ידע כמה כסף יש במעטפה ו"עבור איזו עבודה הכסף", וכך גם "ישנה אפשרות סבירה", שהמשיב 1 "חשב שבמעטפה מצוי אך ורק שכר טרחה המגיע במלואו לעורך דין גרטי, הנאשם 2" (בע' 11 להכרעת דינו של חב"ד ברזילי). בהינתן קביעה זו, סבר ביה"ד הארצי, כי "הרשעת המערער 1 למרות האמור, מהנימוק כי ידע כי הינו מעביר 'הרבה כסף' מבלי לשאול, אינה מתיישבת עם קביעות ביה"ד הנ"ל ביחס לאפשרות ידיעתו המצומצמת של המערער 1, ואמונתו כי במעטפה יש את שכ"ט של עו"ד גרטי" (בסעיף 23.6 לפסק הדין).
 
61.       ברם, כפי שקבעתי בהרחבה לעיל, גם אם הניח המשיב 1 שמדובר בשכר טרחה המיועד למשיב 2 וגם אם לא ידע מה הסכום המדויק שישנו במעטפה, עדיין, הסיטואציה בה בניגוד לציפייתו הסובייקטיבית להעביר מעטפת מסמכים, התחוור למשיב 1 (רק במעמד קבלת המעטפה) כי הוא נדרש להעביר מעטפת כסף, שלדבריו הייתה "די עבה", בשילוב עם הימנעותו מלבצע פעולה פשוטה של שיחת טלפון למשיב 2 לברר העניין – מעידה על עצימת עיניים של המשיב 1 ביחס לבעייתיות שקיימת בשליחות שהוא מבצע, ובכלל זה, ביחס לתכולת המעטפה וייעודה הסופי. וראו דבריו של כבוד השופט א' א' לוי בע"פ 11699/05 סרפו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (ניתן ביום 23.6.08) (להלן – ע"פ סרפו): "התעורר בלבו של אדם חשד, והוא אינו טורח להזימו, יש לראותו כמי שעוצם את עיניו והתעלם במודע מאפשרות קיומה של נסיבה" (שם, בפסקה 4). ודאי, שהיה על המשיב 1 להזים את התמיהה שהתעוררה בליבו, בהיותו עורך דין אשר נתבקש לבצע שליחות לא משפטית, ע"י לקוחו השוהה בכלא.
 
62.       לפיכך, אני קובע, כי עצימת עיניו של המשיב 1 לבעייתיות שהתעוררה בנוגע למהות השליחות שהוא מתבקש לבצע ולאופן שבו היא מתבצעת, ובחירתו להעביר את המעטפה מבלי להוסיף ולחקור בנידון, מהווים "מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין" לפי סעיף 61(3) לחוק, כמו גם הפרה של החובה לפיה "עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע" לפי סעיף 53 לחוק.
 
המשיב 2
63.       המסכת העובדתית העומדת בבסיס הדיון בעניינו של המשיב 2, הינה כדלקמן: המשיב 2 שוחח עם הלקוח ודרש ממנו את תשלום שכר טרחתו, העומד על 1,000 דולר. הלקוח השיב לו, שהמשיב 1 יעביר לו את התשלום. לאחר תיאום טלפוני, הגיע המשיב 1 למשרדו של המשיב 2 בשעות הערב, ומסר לו את המעטפה. המשיב 2 נוכח לגלות, שבמעטפה ישנם 20,000 דולר במזומן, ולא 1,000 דולר כפי שציפה. הוא התקשר ללקוח ודרש ממנו שישלח מישהו לקחת את הכסף. כעבור זמן קצר, הגיע חג'בי. המשיב 2 לקח את 1,000 הדולרים שמגיעים לו כשכ"ט ומסר לחג'בי את 19,000 הדולרים הנותרים.
 
64.       לטענת המערערת, בנסיבות אלה, היה צריך המשיב לבדוק מהיכן הגיע הכסף ולאיזו מטרה הוא מיועד, בטרם יעבירו הלאה. שכן, כאשר פתח המשיב 2 את המעטפה ונוכח לדעת שיש בה סכום כסף מזומן הגבוה פי 20 מהסכום שהיה צריך לקבל, היו צריכות להתעורר אצלו מספר תהיות: מדוע השליח או המשיב 1 לא העבירו את הכסף ישירות ליעדו הסופי? מדוע נדרשו שני עורכי דין להעברת הכסף? מדוע הוא לא נתבקש לנסוע בעצמו לראשון לציון? מדוע השליח לא העביר לו את הכסף ישירות אלא באמצעות המשיב 1? מדוע השליח לא העביר לו רק את שכר טרחתו ובנפרד אותו שליח העביר 19,000$ לידי אדם אחר? לשיטתה של המערערת, "ההסבר היחיד" להימנעותו של המשיב 2 מלברר את התשובות לתהיות הללו ולבדוק מיהם הגורמים המעורבים ומהי מהות ההעברה, הוא שהמשיב 2 ידע או לכל הפחות עצם עיניו, לעובדה שהוא משמש "צינור להעברת כספים בין גורמים מפוקפקים" (בסעיפים 35 ו-41 להודעת הערעור). זו גם הייתה קביעתו של ביה"ד המחוזי: "הנאשם 2 אינו מנסה כלל וכלל להבין, גם אחרי שפתח את המעטפה ויודע בוודאות שתוכנה אינו שלו, למה הוא זה שמתבקש לבצע את המשימה הפשוטה הזו, הוא אינו שואל שאלות ואינו מעלה תהיות ... השתיקה הזו אינה תמימה. זו שתיקה שתכליתה לא לדעת" ... "מעשים אלה אינם מתיישבים עם תמימות, תם לב וחוסר ידיעה על תוכן המעטפה ועל יעדה" (בע' 14 פסקה 2 ובע' 16, פסקה 2).
 
יצוין, כי בהודעת הערעור טענה המערערת, כי גרסתו של המשיב 2 לפיה ידע מה סכום הכסף המצוי במעטפה רק כאשר היא נמסרה לידיו, אינה הגיונית, שכן "היעלה על הדעת, כי אסיר יורה על העברת סכום כסף גדול לידי עורך דין מבלי שיסוכם ביניהם מה ייעשה ביתרת הכסף המצוי במעטפה?" (בסעיפים 29.2 ו-39 להודעת הערעור). ואולם, בצד זה, היא ציינה כאחת מ"העובדות עליהן לא הייתה מחלוקת", את העובדה, ש"משיב 2 פתח את המעטפה וגילה כי במעטפה ישנו כסף הגדול משמעותית [פי 20 משכר הטרחה] משכר הטרחה לו הוא זכאי". בהמשך, אף ציינה, כי המשיב 2 "פתח את המעטפה והופתע לגלות, כי במעטפה מצוי סכום הגדול פי 20 משכר הטרחה לו הוא זכאי" (בסעיפים 29.2, 30ה ו-35 להודעת הערעור) (ההדגשות שלי – א' כ').  
 
65.       המשיב 2, מצדו, טען, כי "לבוא ולהגיד שאני צייתי להוראות הלקוח זו טעות והטעייה, הלקוח ציית לי. אני אמרתי לו הכסף לא נשאר פה. לא הוא אמר לי" (בע' 10 ש' 31-32 לפרוטוקול). מעבר לכך, ביקש להישען על קביעתו של ביה"ד הארצי, לפיה לא הוכח שהמשיב 2 "ידע מבעוד מועד כי תוכנה של המעטפה כולל סכום העולה על שכר טרחתו או כי אינו היעד הסופי של המעטפה" ולכן אין מקום לקבוע ש"התקיימה מצד המערער 2 עצימת עיניים או כי נולד הצורך להעמיק ולחקור ביחס למקורו של הכסף או הקשרים שבין הגורמים המעורבים" (בפסקה 22 לפסק הדין הארצי).
 
66.       ברם, אין בידי לקבל את מסקנתו זו של ביה"ד הארצי. בעניין זה, ובדומה למסקנתי לגבי המשיב 1, אני סבור, כי ישנן בעניינו של המשיב 2 שתי "נקודות קריטיות". "הנקודה הקריטית" הראשונה היא, מועד קבלת המעטפה מהמשיב 1. במועד זה, נוכח המשיב 2 לדעת, שיש במעטפה סכום כסף מזומן הגבוה פי 20 מזה שהיה צריך להיות בה. לדבריו שלו, הוא "נבהל" מכך: "זה סכום ענק וזה הפחיד אותי. זה לא תפקידי להיות שומר כספים" (בע' 10 ש' 23-24 לפרוטוקול מיום 30.3.15). במצב דברים זה, תחילה, היה טבעי, שהמשיב 2 יברר עם המשיב 1, מי מסר לו את המעטפה והאם מוסר המעטפה אמר לו משהו על תכנה. ברם, כל שמסר המשיב 2 בהקשר זה בחקירתו בביהמ"ש המחוזי, היה, כי "דיברנו מחוץ למשרד על דברים שלא כל כך קשורים לנאשם 1, אבל גם דברים הקשורים לנאשם 1" (במוצג ת/1, ע' 369). הוא לא טען, כי השניים הצליבו מידע וניסו להבין את פשר העניין וגם בעדותו בפני ביה"ד המחוזי, כל שמסר הוא, כי המשיב 1 לא ידע להסביר לו את פשר ההפרש במעטפה (בע' 59 ש' 27 לפרוטוקול מיום 30.7.13).
 
67.       בנוסף, חשוב לשים לב, כי המשיב 2 כלל לא הזכיר בעדותו בביהמ"ש המחוזי, כי הוא הופתע לגלות שבמעטפה ישנם 20,000 דולר במזומן, גם לא שהוא התקשר ללקוח ודרש ממנו שישלח מישהו לקחת את הסכום. בעניין זה, יובהר, כי אף שהמשיב 2 העיד בפני ביהמ"ש המחוזי, שהמשיב 1 "הושיט לי מעטפה עם כסף ונאמר לי כי מתוך אותו סכום שהתקבל אקח את שכר הטרחה שמגיע לי ואת שאר הסכום אשאיר ויגיע חג'בי לקחת אותו" (ההדגשה שלי – א' כ'), הרי שבעדותו בפני ביה"ד המחוזי, הבהיר, כי הלקוח הוא שאמר לו זאת (ולא המשיב 1), לאחר שדרש ממנו שיבוא מישהו לקחת את הכסף (בע' 61 ש' 5-12 לפרוטוקול מיום 30.7.13). כן יצוין, כי בעדותו בפני ביה"ד המחוזי, טען המשיב 2, כי הוא ביקש מהמשיב 1 לקחת בחזרה את המעטפה והמשיב 1 סרב, אך גרסה זו לא התקבלה ע"י ביה"ד המחוזי (בע' 11, פסקה 4 להכרעת הדין).
 
68.       הפעולה השנייה המתבקשת מצדו של המשיב 2, הייתה ליצור קשר עם הלקוח בנידון. המשיב 2, אמנם עשה זאת והתקשר מיד ללקוח, אך בשיחה עמו, הוא רק מצא לנכון להביע בפני הלקוח "תרעומת" על כך שהוא צריך להיות אחראי עכשיו על סכום כסף, שלא "מגיע לי" ו"לא צריך להיות אצלי". בנוסף, דרש מהלקוח ש"יבואו לקחת" את יתרת הכסף (בע' 54 ש' 13-18 לפרוטוקול מיום 30.7.13). הא ותו לא. הוא לא שאל את הלקוח את השאלה הזועקת, מדוע מלכתחילה הוא קיבל מעטפה שבה סכום גבוה פי 20 מזה שהיה צריך להיות בה ומדוע הלקוח לא עדכן אותו על כך?
 
69.       ביה"ד הארצי סבר, ש"בהעדר כל ראיה או אינדיקציה לידיעה מוקדמת מצד המערער 2 לסכום שהיה במעטפה ולאפשרות העברתה ליעד נוסף אחריו, לא ניתן לומר כי שומה היה עליו לחקור ולשאול, ולנהוג אחרת מכפי שראה לנכון בנסיבות" (בפסקה 24.3 לפסק הדין). ברם, נראה, כי ההיפך הוא הנכון. דווקא משום, שהמשיב 2 לא עודכן מבעוד מועד שיש במעטפה 19,000 דולר "אקסטרה" וזהו סכום שלדבריו אין כל סיבה שיגיע לידיו, ודווקא משום, שלדבריו שלו, הוא הבין את הבעייתיות שבהחזקת סכום כסף כה גבוה במזומן ("זה סכום ענק וזה הפחיד אותי. זה לא תפקידי להיות שומר כספים") – שומה היה על המשיב 2 לא להסתפק בדרישה מהלקוח שישלח נציג לקבל את יתרת הכסף, אלא להוסיף ולחקור בדבר. ודאי שכך, כאשר מדובר בסכום שמקורו בעבריין המרצה את עונשו בבית הסוהר. במצב דברים זה, היה חייב המשיב 2 לבצע בירור כלשהו לפני שהוא מעביר את המעטפה הלאה כך סתם.
 
70.       ואולם, למרבה הצער, המשיב 2 בחר לעצום עיניו לנסיבות המחשידות שלפניו, ולא לבצע ולו בירור מינימאלי – לא מול המשיב 1 ולא מול הלקוח. כך, לדבריו שלו, שיחתו עם הלקוח אך נועדה להוציא את עצמו מהתמונה, ולא היה בה שמץ של ניסיון להבין מדוע מלכתחילה נוצרה הסיטואציה: "אני לא מחפש את ההסבר ... אותי מעניין דבר אחד. לקבל את הדרישה שאני דרשתי ... נקודה נוספת שמעניינת אותי, שאותה יתרה לא נשארת אצלי במשרד" (בע' 59 ש' 14-22 לפרוטוקול מיום 30.7.13). ודאי, שהתנהלות זו אינה תואמת סטנדרטים מקצועיים ואתיים של עורך דין, ובעניין זה, מקובלים עליי דבריו של ביה"ד המחוזי: "אם הנאשם 2 מבין שהוא לא יכול להחזיק בכסף עד לבירור, עליו להימנע מלקבל את הכסף ואם קיבלו בטעות, עליו ללבן את הדברים עם שולחיו ולפחות עם הנאשם 1 [המשיב 1] לפני שיעביר את הכספים לאחר ... במקום לעצור את המהלך, להתעכב ולחשוב על משמעות פועלו, במקום לעשות כן, הוא ממהר להיפטר ממה שהוא מבין היטב שהוא תפוח אדמה לוהט ... כשכל שמעניין את הנאשם, הוא להרחיק את עצמו מהעניין. לא כך, ראוי שינהג עורך דין" (בע' 14 פסקאות 3-4).  
 
71.       הדברים מקבלים משנה תוקף בבואנו לבחון את התנהלותו של המשיב 2 כאשר מסר את המעטפה לנציג ששלח הלקוח – חג'בי. זוהי למעשה "הנקודה הקריטית" השנייה. מעדותו של המשיב 2 בבית המשפט המחוזי, עולה, כי זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה הוא פגש את חג'בי. המשיב 2 מסר, כי באותה תקופה הלקוח "היה מנוע מלשוחח בטלפון, ולדעתי היה מוגבל אף בתנועותיו ... הנאשם 1 [הלקוח] היה בסג"ב (סיכון גבוה לבריחה)" (במוצג ת/1, בע' 367-368). לדבריו, הלקוח יזם את ההכרות בין המשיב 2 לבין חג'בי, אשר הוצג בפניו כאחד מחבר ילדות של הלקוח, אשר מנהל את עסקי שכירויות הנדל"ן הלגיטימיים של הלקוח בצפון הארץ. בפגישתם, שאל אותו חג'בי האם "ידוע לי על כספים שהנאשם 1 [הלקוח] אמור להעביר אליו" והמשיב 2 השיב לו, כי הוא ישאל על כך את הלקוח בפגישתם הבאה. לדבריו, "אז חג'בי הוציא טלפון נייד ומסר לי אותו וביקש שניצור קשר בעתיד, אני והוא, באמצעות מכשיר זה, וכאן הסתיימה הפגישה שלנו. אני קיבלתי מחג'בי מכשיר פלאפון סלולרי לבקשתו, כדי שרק באמצעותו ניצור קשר אחד עם השני" (ההדגשה שלי – א' כ'). המשיב 2 ציין, כי באותה פגישה "לא מסרו לי פרטים אודות עסקי הנדל"ן" (במוצג ת/1, בע' 368- 369).       
 
72.       פגישתם השנייה של המשיב 2 וחג'בי, הייתה באירוע נשוא הפרשה, כחודש לאחר הפגישה הראשונה. המשיב 2 העיד, כי לאחר שהמשיב 1 מסר לו את המעטפה, "נאמר לי" (כאמור, בעדותו בפני ביה"ד המחוזי הבהיר, כי הדברים נאמרו לו ע"י הלקוח), ש"מתוך אותו סכום שהתקבל אקח את שכר הטרחה שמגיע לי ואת שאר הסכום אשאיר ויגיע חג'בי לקחת אותו בתור שותפו לעסקי הנאשם 1 [הלקוח]... לאחר מכן הגיע חג'בי למשרד, וזו הייתה הפגישה השנייה אתו ... זו הייתה שעת ערב ומאוד מיהרתי, נתתי לו את הכסף, הוא ספר את הכסף ונפרדנו" (במוצג ת/1, בע' 368-369 ובע' 61 ש' 5-12 לפרוטוקול מיום 30.7.13). המשיב 2 הוסיף, כי הוא שאל את חג'בי באותה פגישה האם הוא נוסע לחו"ל, וחג'בי השיב בחיוב. לשאלה, מדוע שאל זאת את חג'בי ומי אמר לו את הדברים, השיב: "אם אני זוכר נכון אז האדם שיכול היה להגיד את זה הוא נאשם 1 [הלקוח]" (במוצג ת/1, ע' 370).
 
בהמשך עדותו בביהמ"ש המחוזי, נשאל המשיב 2 האם היה לו קשר נוסף עם חג'בי לאחר הפגישה השנייה, וסיפר על פגישה שלישית שהתקיימה בין השניים, לאחר מספר שבועות, אולי אף חודשים. לאחר מכן, נשאל בכלליות, האם היה לו קשר טלפוני עם חג'בי מלבד אותן שלוש פגישות, והשיב: "כן, אבל נושא השיחות היו רוטינה ... כסף ... כסף שהיה אמור להגיע מנאשם 1 [הלקוח] לחג'בי" (בע' 370-371).
 
73.       להשלמת התמונה, יצוין, כי במהלך עדותו בבית המשפט המחוזי, ציין המשיב 2, שמלכתחילה הקשר עם הלקוח נוצר, לאחר שנודע לו, שהלקוח מצוי בקשר עם אדם בשם אליאס דלי, שהיה חייב למשיב 2 שכר טרחה בסך 60,000 דולר, אך ניתק עמו קשר. לדברי המשיב 2, הלקוח אמר לו, כי הוא "מסוגל לסייע לי לגבות את אותו חוב, ליצור קשר עם אותו אליאס או מישהו מטעמו כדי שהוא ישלם את שכר הטרחה", ו"בשלב מסוים הוא אמר שהוא מסוגל להשיג את הכספים תוך 30 יום", באמצעות גברת שנמצאת בבלגיה "וקשורה לאליאס דאלי". המשיב 2 הוסיף, כי הוא הבין שאדם מקורב ללקוח בשם "אריק הנכה" יטוס לחו"ל על מנת להסדיר את הנושא, אך כאשר נשאל האם מלבדו הוזכרו אנשים אחרים שייתכן שיביאו את הכסף, השיב, כי "יכול להיות", שהוזכר בפניו, שחג'בי יעשה זאת (בע' 376). כן אישר, כי נאמר לו, שה-60,000 דולר שהוא אמור לקבל, הם חלק מסכום גדול יותר שצריך להגיע מבלגיה (של 200,000 דולר) וכי אף התייעצו עמו כמה כסף מזומן אפשר להכניס לארץ (בע' 385).
 
לשאלה, האם כשנוצר הקשר הראשוני עם חג'בי הוא הבין שחג'בי אמור לנסוע לחו"ל להביא לו את הכסף, השיב המשיב 2, כי "הבנתי בשלב מסוים שהוא אמור לנסוע להביא את הכסף והוא גם אמר לי את זה. אני שאלתי אותו והוא חייך משהו כזה". לאחר מכן, נשאל המשיב 2 האם הוא מסר לחג'בי את הסכום של 19,000 דולר מתוך ידיעה שהסכום ישמש את חג'בי לנסיעה לחו"ל, והשיב בשלילה. משכך, נשאל, מדוע דיבר עם חג'בי במעמד העברת 19,000 דולר על הנסיעה לחו"ל, והשיב: "אמרו לי שהוא אמור לנסוע, לא ידעתי אם הכסף הספציפי הזה מועבר לחו"ל או מיועד לצרכים של נסיעה לחו"ל". לשאלה, האם לא התעניין מהי מטרת הנסיעה לחו"ל של חג'בי, שכן הוא היה צפוי לקבל סכום כסף לא מבוטל, השיב המשיב 2 בשלילה: "לא. ממש לא ... לא ידעתי שמטרת הנסיעה שלו זה לאו דווקא לחוב הזה. מי שהיה אמור לטפל בכל הנושא של החוב זה האריק הראשון, אריק הנכה. אם הוא נסע לנופש שלו לחו"ל או למשהו אחר זה פחות עניין אותי. יכול להיות שהוא נסע גם לזה, זה לא היה מרכז העניין פה" (בע' 386) (למען הבהירות יצוין, כי חג'בי הציג עצמו בפני המשיב 2 בשם אריק).
 
74.       מן האמור עולה התמונה הבאה: המשיב 2 מקבל מהמשיב 1 מעטפה ומופתע לגלות שבמקום 1,000 דולר היא מכילה 20,000 דולר. הוא מתקשר ללקוח ודורש ממנו שישלח מישהו לקחת את 19,000 הדולרים העודפים. לאחר "פרק זמן לא כל כך גדול" (בע' 54 ש' 20-21 לפרוטוקול מיום 30.7.13), מגיע למשרדו נציג, שמתברר לו (אפשר שגם ידע על כך כבר בשיחתו עם הלקוח), כי זהו אותו חג'בי, שבמפגש הקודם שלהם, מסר לו טלפון שרק באמצעותו ישוחחו, ואמר לו, כי הוא מצפה לכסף מהלקוח (אשר הוגדר כאסיר בסיכון גבוה לבריחה ומשכך הוגבל בתנועותיו והיה מנוע מלשוחח בטלפון עם גורמים מחוץ לכלא). המשיב 2, מעביר לו את 19,000 דולר מבלי לשאול דבר בנידון, לא את חג'בי ולא את הלקוח: הוא לא שואל, לאיזה מטרה מיועד הכסף? מדוע השליח או המשיב 1 לא העבירו את הכסף ישירות לחג'בי? מדוע לא פיצלו את הכסף לשתי מעטפות? ומדוע בכלל נדרשו שני עורכי דין להעביר את הכסף? 
 
75.       אני מוצא, כי בכך שהעביר את המעטפה לחג'בי מבלי להוסיף ולחקור בדבר, סטה המשיב 2 מנורמת ההתנהגות המצופה מעורך דין. ביה"ד הארצי קבע, כי לא הובאה "כל ראיה להוכחת ידיעתו של המשיב 2 מבעוד מועד, כי הסכום הנוסף במעטפה מיועד להעברה בין 'עבריינים'", ולכן לא ניתן לומר, כי היה צריך לנהוג אחרת מכפי שראה לנכון לנהוג באותן נסיבות (בפסקה 24.3 לפסק הדין). ברם, כפי שעולה מעדותו של המשיב 2 עצמו – לא כך הוא. אמנם, כאשר נשאל המשיב 2 בעדותו בפני בית המשפט המחוזי, האם לא היה חשוד בעיניו שחג'בי מעביר לו מכשיר סלולרי שרק באמצעותו ישוחחו, השיב המשיב 2 בשלילה. ברם, בצד זה, מהסברו מדוע לא חשד בדבר, עולה, כי הוא עצמו לא סבר שעולם הפשע זר לחג'בי: "כשאתה עובד כסנגור ועובד עם גורמים כאלה, שריצו ומרצים עונש מאסר, האמון שלהם גם בפעולות עסקיות לגיטימיות הוא מאוד מצומצם. הם מאבדים אמון בכל דבר שיש ובגלל שאתה יודע שאתה מתעסק עם מטריה כזו, ובגלל שמדובר בפעילות לגיטימית, כי הפרזנטציה שלי הייתה עסקים עם נדל"ן, לא העלתה בי חשד" (ההדגשה שלי – א' כ') (במוצג ת/1, ע' 369). 
 
76.       מכל מקום, אף ש"בבסיסו של הרעיון בדבר עצימת-העיניים ניצב חשד אישי, סובייקטיבי, המתעורר בליבו של העושה פנימה", הרי שגם נקבע בפסיקה, כי "כאשר ממערכת הנסיבות האובייקטיביות עולה כי בלבו של כל אדם בר-דעת היה מתעורר חשד, עשוי הדבר להקים חזקה עובדתית הפועלת לחובת הנאשם. כך, ניתן להניח כי מערכת נסיבות שהייתה מעוררת חשדו של כל אחד אחר, ודאי עוררה, בפועל, גם את חשדו של העושה"ע"פ סרפו, בפסקה 4). כך הוא במקרה דנן. מערכת הנסיבות האובייקטיביות –  בה עורך דין מקבל מלקוחו השוהה בכלא מעטפה ובה 19,000 דולר במזומן שלא ציפה לקבל; כאשר ידוע לו, שאותם 19,000 דולר עברו מאדם אחד לשני לפני שהגיעו לידיו; וכאשר נאמר לעורך הדין ע"י הלקוח (שהינו עבריין מורשע המרצה עונש מאסר בבית הסוהר ונאסר עליו "מלדבר בטלפון וליצור קשר בכלל"), להעביר את 19,000 דולר לאדם שלישי, שמקורב ביותר לאותו לקוח, ואשר שאל בפגישה קודמת ביניהם על כסף שהלקוח צריך להעביר אליו ולאחר מכן מסר לעורך הדין טלפון שרק באמצעותו ישוחחו – הייתה מעוררת חשד בלבו של כל אדם, כי הוא משמש כצינור להעברת כספים למטרות לא כשרות וכי למעשה הוא כלל לא "מחזיר" את הכסף ללקוח. קל וחומר, כי היה מתעורר חשד כזה, בלבו של עורך דין. מכאן, שניתן לקבוע חזקה עובדתית לפיה, מערכת הנסיבות שהייתה פרוסה בפני המשיב 2, עוררה את חשדו.
 
77.       אציין, כי לא נעלם ממני, שבע"פ סרפו גם נקבע, ש"חזקה זו (כדרכן של חזקות מסוגה) ניתנת לסתירה, וגם מעל משוכה זו יצליח הנאשם לדלג אם יעלה בידו להוכיח, כי מה שנכון לגבי אחרים – לא נכון לגביו, ועל-אף חשדם של אחרים, בליבו-שלו לא התעורר חשד כזה, בשל נתוניו האישיים או נסיבותיו המיוחדות של האירוע". ברם, המשיב 2, לא רק שלא סתר חזקה זו, אלא שטענתו, כי הוא לא חשד בדבר, משום שטיפל עבור חג'בי בפעילות לגיטימית של נדל"ן, נסתרת ע"י דבריו שלו, כי באותה פגישה ראשונה עם חג'בי בה נמסר לו הפלאפון "לא מסרו לי פרטים אודות עסקי הנדל"ן" וכי חג'בי רק שאל אותו על כסף שמגיע לו מהלקוח (במוצג ת/1, בע' 369). מעבר לכך, ניתן לראות, כי כאשר נשאל המשיב 2 בכלליות, על מה נסוב הקשר שלו עם חג'בי (ועם שני חברים אחרים של הלקוח), הוא השיב כדלקמן: "הקשר נסוב על כספים שלטענת נאשם 2 ואותו אריק [הכוונה לחג'בי] הנאשם 1 [הלקוח] חייב להם" (במוצג ת/1, בע' 367). המשיב 2, לא הזכיר כלל, עסקי שכירויות נדל"ן. בנוסף, אין להתעלם מדבריו של המשיב 2, כי "יכול להיות" שנאמר לו, שחג'בי יטוס לבלגיה כדי להעביר משם כסף לישראל, ובין היתר, את שכר הטרחה בסך 60,000 דולר שמגיע למשיב 2 מאליאס דלי (בע' 376). ודאי, שיש בכך להעלות תהייה, מה בין ניהול עסקי שכירות נדל"ן של הלקוח בצפון הארץ, לבין גביית כספים בבלגיה?
 
78.       בשים לב לנתונים המחשידים שנפרסו בפניו, כמפורט לעיל, אני סבור, כי בחירתו של המשיב 2 להעביר את המעטפה לחג'בי מבלי לבצע כל בירור שהוא, שנועד לנסות להבין מדוע מלכתחילה הגיעה לידיו מעטפה המכילה סכום העולה פי 20 מהסכום שציפה לקבל ומהי מטרת הכספים – ומבלי, לכל הפחות, לעצור ולנסות להבין את ההשלכות האפשריות של העברת המעטפה לידי חג'בי (ואפשר גם להיוועץ בוותיקים ממנו מה לעשות בסיטואציה אליה נקלע) – אינו עולה בקנה אחד עם ההתנהלות המצופה מעורך דין. כפי שציין בטעם רב ידיד בית המשפט, שיקול הדעת "הוא בליבת המקצוע. הוא המבדיל את עורך הדין מבעל מקצוע שאינו עורך דין", ובנסיבות בהן עורך דין מתבקש לבצע פעולה שאינה משפטית, עליו להפעיל שיקול דעת זה ביתר שאת. עליו להפעיל שיקול דעת ש"הוא יותר מעמיק ממבט ראשון וחטוף": "במחשבה על דרכי פעולה אפשריות, בשקלול מצב דברים לאור כל הנסיבות הקונקרטיות, בבחינת ההשלכות שעשויות להיות לפעולה, ובקבלת החלטה רק לאחר ביצוע מהלך מחשבתי שכזה" (ההדגשה שלי – א' כ') (בסעיפים 25 ו- 26).
 
79.       אכן, עולה השאלה, מה היה על המשיב 2 לעשות במקום לדרוש מהלקוח לקחת את הכסף בחזרה. האם היה עליו לפנות למשטרה? האם היה עליו להיוועץ עם הסנגוריה הציבורית? האם היה עליו פשוט להחזיק בכסף? שאלה נוספת שמתעוררת היא, מה היה על המשיב 2 לעשות, אם היה שואל את הלקוח מדוע העביר לו 19,000 דולר עודפים ולאיזה מטרה הם עתידים לשמש, והלקוח היה משיב לו, כי העביר לו את הכסף בשגגה או היה "ממציא" הסבר קלוש אחר. ואולם, יש לשים לב, כי שאלות אלה הן שאלות שהיה על המשיב 2 לשאול עצמו בשלב השני, לאחר שביצע בירור בנידון עם הלקוח ועם המשיב 1. במועד זה, גם אם היה מחליט בסופו של דבר להעביר את הכסף לחג'בי, אפשר שזו הייתה פעולה סבירה בהינתן התשובות שקיבל, שאין בה כל פסול משמעתי. לחלופין, לא מן הנמנע, שלאחר הצלבת מידע עם המשיב 1 ושקילת כל הנתונים, היה על המשיב 2 להגיע למסקנה, כי אין מנוס אלא להעדיף את נאמנותו לחברה על פני נאמנותו ללקוח, ולפנות לרשויות בנידון. כפי שנידון לעיל לגבי המשיב 1, בצד החבות שיש לעורך דין כלפי לקוחותיו, יש לו גם חבות כלפי החברה וכלפי המקצוע, ובנסיבות מסוימות, על חובת הנאמנות ללקוח לסגת מפני "חובת עורך הדין לשמור על שלטון החוק כחלק מהסדר החברתי המשפטי החיוני לקיומה של חברה ולא לקחת חלק בקידום ביצוע מעשה בלתי חוקי" (בסעיף 6 לעמדת ידיד בית המשפט). נכון הוא, כי מורכבות זו של התפקיד מטילה על עורך הדין נטל כבד, אך אלה הם ממאפייניו של המקצוע המיוחד של עריכת דין, ובמיוחד של העוסקים בתחום הפלילי. מחובתם, לנהוג ביתר זהירות ולהקפיד כפל כפליים כאשר הם מתבקשים לבצע עבור הלקוח פעולה שאינה בזיקה משפטית, על מנת למנוע מצב בו "יגלשו" באופן מודע או לא מודע, למעגל הביצוע העברייני (בענייננו, כבלדרים או שליחים).
 
80.       סיכומם של דברים: השאלה שלפנינו היא, מהו סטנדרט ההתנהגות המצופה מעורך דין בסיטואציה אליה נקלע המשיב 2, והאם המשיב 2 עמד בסטנדרט זה. אני מוצא, כי לנוכח החשדות שהתעוררו, היה מחובתו של המשיב 2 להוסיף ולחקור בדבר בטרם העביר את המעטפה לחג'בי ובכך שלא עשה כן – ביצע המשיב 2 עבירה אתית. ובמילים אחרות: הפגם שנפל בהתנהלותו של המשיב 2 הוא בעצם הימנעותו העקבית – הן במעמד קבלת המעטפה והן במעמד מסירתה לחג'בי – מלנסות לברר את הדברים לאשורם, לחשוב ולתהות לגבי טיבה של הסיטואציה אליה נקלע, חרף החשד שעמד לנגד עיניו. במחדלו זה מלחקור, נהג באופן שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין. ניתן לראות, כי גם ביה"ד הארצי קבע, שאילו הייתה מוכחת ידיעה או עצימת עיניים "ולו קלושה" מצד המשיב 2 נוכח חשדות שהתעוררו בקשר להעברת המעטפה, "לא הייתי מהססת להותיר הרשעתם על כנה, נוכח המחדל לעצור, לחקור ולשאול" (ההדגשה שלי – א' כ') (בסעיף 30 לפסק הדין).
 
81.       לבסוף, אציין, כי אין גם להתעלם מדבריו של המשיב 2, כי במעמד מסירת המעטפה לחג'בי, "אני שאלתי אותו אם הוא נוסע לחו"ל" וחג'בי השיב בחיוב. לשאלה, מדוע שאל זאת את חג'בי ומי אמר לו את הדברים, השיב: "אם אני זוכר נכון אז האדם שיכול היה להגיד את זה הוא נאשם 1 [הלקוח]" (במוצג ת/1, ע' 370). בחירתו זו של המשיב 2 לשאול את חג'בי דווקא שאלה זו, ולא לשאול לאיזו מטרה ספציפית מיועד הכסף, מקימה את הרושם, כדברי ביה"ד המחוזי, כי המשיב 2 העביר את הכסף לחג'בי "מתוך כוונת מכוון, בידיעה ומתוך שיתוף פעולה ואינטרס שהיה לו", שחג'בי ייגבה עבורו את שכר הטרחה מאליאס דלי: "הבחירה הזו, שלא לדעת, נובעת מהידיעה, שמוטב שלא לדעת" (בע' 14, פסקה 2). מוטב שלא לדעת, כיצד ייגבה שכר הטרחה ומה עומד מאחורי דבריו של הלקוח, ש"הוא [הלקוח] מסוגל להשיג את הכספים תוך 30 יום" (במוצג ת/1, בע' 376), ומוטב שלא לדעת, מדוע חג'בי והלקוח מבצעים שירות זה עבורו, מבלי לבקש תמורה עבור כך. למעשה, נראה, שעצם פנייתו של המשיב 2 לעבריין מורשע המרצה עונש מאסר בבית הסוהר, על מנת שייגבה עבורו כספים, יש בה כשלעצמה משום התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. על מי שהולך בדרכים אלה, לצפות, שדברים יתפתחו לכיוונים שליליים, וכדברי הפתגם הידוע: "מי שהולך בבוקר בגשם, שלא יתפלא שאחר כך יירטב".
 
82.       לפיכך, אני קובע, המשיב 2 עצם עיניו לאפשרות, שהוא משמש כצינור להעברת כספים בין גורמים מפוקפקים וכי הימנעותו מלברר את הדברים לאשורם, מהווה "מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין" לפי סעיף 61(3) לחוק ואת חובת הזהירות המוטלת עליו, כמו גם הפרה של החובה לפיה "עורך דין ישמור על כבוד המקצוע של עריכת דין ויימנע מכל דבר העלול לפגוע בכבוד המקצוע" לפי סעיף 53 לחוק.
 
סיכום
 
5129371
83.       התוצאה היא, אפוא, כי דין הערעור להתקבל – ביחס לשני המשיבים.
 
לפיכך, אני מרשיע את המשיבים בביצוע עבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק ועבירה של מעשה הפוגע בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק.
 
84.       בהתאם להסכמת הצדדים בדיון שהתקיים ביום 30.3.15, אני מורה על החזרת התיק לביה"ד הארצי, לדיון בערעורה של המערערת על קולת העונש שהוטל על המשיבים בביה"ד המחוזי.
5129371
54678313המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים וכן תשלח העתק לפורום המרצים לאתיקה מקצועית של עורכי דין, בבתי הספר ובפקולטות למשפטים בישראל
 
 
ניתן היום,  ז' סיוון תשע"ה, 25 מאי 2015, בהעדר הצדדים.
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב