Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> סמכות מקומית לפי תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד -1984
 

                                    סמכות מקומית



תקנה 3 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984  הדנה בתובענה שאינה כולה במקרקעין, קובעת חלופות אלטרנטיביות למקום השיפוט. על פי הוראות התקנה, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי המשפט, שבאזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
 
          (1)         מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע:
          (2)         מקום יצירת ההתחייבות:
          (3)         מקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות:
          (4)         מקום המסירה של הנכס:
          (5)         מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים:

מושכלות ראשונים הם כי, די בקיומה של אחת מן החלופות דלעיל, כדי להקנות לבית המשפט את הסמכות המקומית לדון בעניין שלפניו ואי צורך בהתקיימות כל אותם התנאים.


לעניין זה, בהתאם לתקנה 9 (6) לתקנות סדר הדין האזרחי, בעת הגשת התביעה על התובע לפרט גם  את העובדות המראות שבית משפט מוסמך לדון בתובענה.

תקנה 9 לתקנות קובעת רשימה סגורה של פרטים שעל כתב תביעה להכיל ובין היתר את העובדות המראות, שבית המשפט מוסמך לדון בתובענה. בכל הנוגע לסמכות המקומית, אומר ד"ר יואל זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 162 דברים אלו:

"פעמים מבוסס השיפוט, מבחינת המקום, לא על מקום מגוריו של הנתבע דווקא, אלא על מקום אחר, כגון על מקום יצירת ההתחייבות, לפי תקנה 3(א)(2)".
 
על פי האמור לעיל, בדבריו של כב' השופט זוסמן, די בכך שתובע יכלול בכתב תביעתו את העובדות המעידות על סמכותו המקומית של בית המשפט שאליו הוגשה התובענה, כדי להקנות לו סמכות לדון בה.

ברע"א 28/90 שרותי אשראי מסחרי (ישראל) בע"מ נ' מירון - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד מד(1) 519 (1990)). שם, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו תביעה נגד המשיב, שעילתה אי תשלום דמי שכירות בעבוד ציוד שהושכר למשיב. בכתב התביעה נטען, כי בין המבקשת לבין משקי תנועת המושבים בע"מ נחתם בתל-אביב הסכם מסגרת להשכרת הציוד למשיב, אך המשיב לא היה צד לו. בכתב התביעה נטען עוד, כי בגין כל פריט ציוד נחתם הסכם שכירות נפרד בין המבקשת לבין המשיב. המשיב עתר להעברת התובענה לבית המשפט המחוזי בנצרת מחמת היעדר סמכות מקומית ובקשתו התקבלה, ועל כך הוגשה בקשת רשות ערעור.
 
בית המשפט העליון (כב' השופט (כתוארו אז) ש' לוין) נתן רשות לערער וקיבל את הערעור בקבעו כך: "בשלב הנוכחי אין ענייננו בשאלה, אם המבקשת תוכיח את תביעתה או אם למשיב יש טענות הגנה, אלא אך בשאלת הסמכות המקומית. לפי הנטען בכתב התביעה ובטיעונים המתבססים על חומר הראיות, שהוגש לבית המשפט המחוזי, קיימת נוסחת הקשר בין [הסכם המסגרת להסכמים הנפרדים אמת נכון הדבר, שחלק מהמוצגים אינם חתומים על-ידי המשיב...; אך בשלב הנוכחי איני דן בשאלה, אם כתב התביעה לגבי מוצגים אלה מגלה עילה אם לאו, שאלה שלגביה איני מחווה דעה, אלא אך בשאלת הסמכות המקומית".

 

סמכות מקומית  בשל המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות תקנה 3 (א) (3) לתקנות סדר הדין האזרחי

 
אשר למקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות, הלכה פירשה חלופה זו על פי הדין המהותי, החל על ההתחייבות הספציפית נשוא התביעה. על פי סעיף 44 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הקובע כי בהעדר הסכמה אחרת יש לבצע את התשלום במקום מושבו של הנושה . (ר"ע 1745/04 (מחוזי חיפה) אפרת רבי יתפטם נ' אלפסי; בש"א 1146/04 (מחוזי נצרת) גדי ציון נ' דנינו עזיז; ת.א. 6080/04 (שלום י-ם) נצר ים ניהול ויישום בע"מ ואח' נ' טטרון שירותי טלוויזיה ואלקטרוניקה– פורסמו באתר נבו).
 

מכאן שבתביעה כספית שמקורה בהתחייבות חוזית ניתן לטעון שהחלופה השלישית לתקנה 3(א) מתקיימת  ודי בה כדי להקנות לבית משפט  סמכות לדון בתובענה, וזאת בהתאם להוראות סעיפים 44 ו 61 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, לפיהם היה על הנתבעת לשלם תמורת השירותים שקיבלה, במקום עסקה של המבקשת וזאת כל עוד לא הוסכם אחרת.

בהקשר לכך, יפים הם לענייננו דבריו של כב' המשנה לנשיא ש' לוין (כתוארו אז), ברע"א 6920/94  יאיר לוי נ' צבי פולג ואח':
 
"אנו סבורים שהדין הוא כגרסת בית המשפט המחוזי; הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי: ע"א 54/53 החברה הישראלית  למשכנתאות ולבנין בע"מ, תל-אביב נ' היועץ המשפטי [1] (יש להגיש תביעה לתשלום אגרת רישום על-פי פקודת החברות [נוסח חדש], תשמ"ג-1983, ואגרות הון לבית המשפט בירושלים שם יושב רשם החברות);
ער אני לעובדה שפסק- דיננו יכול שיצמצם במידה ניכרת את היקף התפרסותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת  מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות.... בדין כתב פרקליט המשיבים בסיכומו כי במקרה שטעמי נוחות מחייבים את הדבר, עדיין קיימת אפשרות של רגולציה של מקום השיפוט על-ידי פנייה לנשיא בית המשפט העליון לפי סעיף 78 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984". (ראה גם רע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט (2) 733)



העלאת הטענה של חוסר סמכות מקומית של בית משפט עשויה לחשב כחוסר תום לב דיוני
 
ברע"א 6920/94 לוי נ' פולג, פ"ד מט (2) 731, 734 (1995), מפי המשנה לנשיא ש' לוין) נקבע כי
 
"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות."


מכאן שבנסיבות רגילות, בהן לא מדובר במרחק גדול בין בתי המשפט, עשויה עצם הטענה של העדר סמכות מקומית להדחות בשל חוסר תום לב דיוני גם לאור קביעותיו העקרוניות של בית משפט עליון ברע"א לוי נגד פולג הנ"ל.

____________________________

חזרה ל סדר דין אזרחי