Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> חיוב עורך דין בהוצאות אישיות על ידי בית משפט אימתי?
 

הלכה לפיה בית המשפט רשאי להורות כן, מכוח סמכותו הטבועה, נקבעה בבית המשפט העליון עוד בתקופת המנדט הבריטי, ומאז אושררה שוב ושוב בפסיקה (ראו, למשל, המ' 183/52 ש. א. שצ'ופק נ' מועצת עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ז 603, 606-605 (1953) (להלן – עניין שצ'ופק) והאסמכתאות שם; ע"א 557/69 הופמן נ' "תלוה מודל" שותפות רשומה, פ"ד כד(1) 14, 15 (1970); ד"נ 8/86 המשחטה המאוחדת שוק הכרמל נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ט(2) 157, 160 (1986); ע"א ניר, בעמ' 645; ע"א 6185/00 חנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 366, 378-377, 383 (2001) (להלן – עניין חנא). ראו גם, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 733-732, 1377 (מהדורה 11, 2013); שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 67 (מהדורה שניה, 2008); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי 363-349 (2007)). זאת עד כדי כך שבאחד המקרים העיר בית המשפט כי הלכה זו "נשתרשה בארץ במידה כה גדולה עד שהייתי סבור, שאין מערערים עליה עוד" (בג"ץ 357/64 רקביץ נ' פקיד השומה גוש דן, פ"ד יח(4) 729, 743 (מ"מ הנשיא ש' אגרנט) (1964) (להלן – עניין רקביץ); באותה הרוח, בע"א ניר צוין, בעמ' 645, כי "בשאלת סמכותו של בית המשפט לחייב עורך דין בתשלום הוצאות מעולם לא הוטל ספק, וגם בית משפט זה עשה, לא פעם, שימוש בסמכות זו"; בנוסף, ראו, ע"א 5075/02 ברדוגו נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 860, 862 (2004)). יודגש, כי אף הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט, בראשות השופטת (בדימוס) ט' שטרסברג-כהן, הכירה בקיומה של סמכות כאמור (ראו, הוועדה לקידום התנהלות דיונית תרבותית בבתי המשפט דו"ח הוועדה 14 (2011) (להלן – דו"ח הוועדה)). יש להעיר, כי לאור העובדה שמדובר בוועדה משותפת למערכת בתי המשפט וללשכה, יש לתמוה על העמדה שהציגה הלשכה במקרה דנא, ולכך עוד אשוב בהמשך. מכל מקום, על אף האמור, נוכח הטענות שנטענו לפנינו, נראה כי יש מקום לחזור בקצרה על מושכלות ראשונים בעניין זה. ייאמר כבר עתה כי לא ראיתי מקום לשנות מההלכה הוותיקה והמבוססת לפיה מוסמך בית המשפט להשית הוצאות אישיות על עורך דין המופיע בפניו.

הלכה היא, כאמור, כי בית המשפט מוסמך, מבחינה עקרונית, להטיל הוצאות אישיות על עורך דין מכוח סמכותו הטבועה וזאת על מנת שבית המשפט יוכל למלא את תפקידו. סמכותו הטבועה של בית המשפט מתפרשת על פני מגוון רחב של נושאים. כך, למשל, היא מאפשרת למחוק תובענה אף בנסיבות שאינן מנויות במפורש בתקנות סדר הדין (ראו, ע"א 8/74 לייזרוביץ נ' לייזרוביץ, פ"ד כח(2) 436, 440 (מ"מ הנשיא י' זוסמן) (1974). באותו עניין נמחקה תובענה אשר היוותה ניצול לרעה של הליכי משפט; כן ראו, אבישי אדד שימוש לרעה בהליכי משפט – הגנה דיונית מפני ניצול לרעה של זכות הגישה לערכאות 67-66 (2013) (להלן – אדד)). לדוגמאות נוספות לסמכויות היונקות כוחן מסמכותו הטבועה של בית המשפט, ראו, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199, 264-263 (השופט מ' חשין) (1999); פנחס גולדשטיין "ה'סמכות הטבועה' של בית המשפט" עיוני משפט י(1) 37, 38-37, 58-49 (1984) (להלן – גולדשטיין)). קיים קושי להגדיר באופן ממצה וחד משמעי את הסמכות הטבועה (בג"ץ ניר, בעמ' 209); גולדשטיין, בעמ' 40-39). באופן כללי, ניתן לומר כי הכוונה היא לכוחו של בית המשפט ליצור, במקרים יוצאי דופן, כלים שהם חיוניים לצורך מילוי התפקיד שלמענו הוא קיים. היינו, אמצעים הנחוצים לו באופן טבעי לשם מילוי תפקידו, כדי להגן על יכולתו לתפקד ולמנוע ניצול לרעה של הליכי המשפט ואי-צדק ברור ובולט (ראו, ד"נ 22/73 בן שחר נ' מחלב, פ"ד כח(2) 89, 96 (1974); ע"א ניר, בעמ' 646-645; גולדשטיין, בעמ' 40-39). ויודגש, תכליתם של כלים אלה אינה להגן על כבודו של בית המשפט כשלעצמו, כי אם לאפשר את תפקודו התקין, וזאת על מנת להבטיח את זכותו של ציבור המתדיינים כי המערכת השיפוטית תתפקד כהלכה (ראו, בג"ץ ניר, בעמ' 208-207). על כן, נקבע כי הגינוי, הכרוך בהטלת הוצאות על עורך הדין, נוגע לדרך ניהול הדיון ולאופן ייצוג הלקוח על ידו, ולא לגבי התנהגות של פרקליט מחוץ לבית המשפט (ע"א 2664/90 פרלוב נ' נסימי, פ"ד מח(1) 787, 799 (1994) (להלן – עניין פרלוב)).

 הסמכות להטיל הוצאות על עורך דין היא אחת מבין הדוגמאות הרבות לסמכויות שמקורן בסמכות הטבועה של בית המשפט. סמכות דומה קיימת גם במשפט האנגלי, משם היא נשאבה למשפט הישראלי (כפי שהובהר בעניין שצ'ופק, בעמ' 606, אף שבמרוצת השנים, הותקנו באנגליה תקנות מיוחדות בעניין זה, הרי שהסמכות לחייב עורך דין בהוצאות, קיימת שם "גם בתוקף כוחותיו הכלליים של בית המשפט על פי המשפט המקובל"). יצוין, כי חיובו של עורך דין בהוצאות עשוי לבוא לא רק בתגובה להתנהלות באולם המשפט, אלא גם בעקבות כתבי בי-דין ומסמכים אחרים שהוגשו על ידו לבית המשפט (כדוגמה לכך, ראו, בג"ץ 308/52 קדרי נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל, פ"ד ז 560 (1953); ע"א 415/70 אליהו נ' נציגות הבית המשותף הידוע כבית המעלות, פ"ד כה(2) 139, 140 (1971); בש"א 329/89 הופר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מג(4) 756 (1989) (להלן – עניין הופר); רע"א 9570/10 לוי נ' כהן, פיסקה 3 (26.1.2011); עע"מ 2294/12 וגנר נ' מדינת ישראל (11.9.2013)). אמצעי זה נחוץ לשם הטלת מרות ומשמעת (ראו, בג"ץ 6887/07 ארנון נ' בית הדין האזורי לעבודה ירושלים, פיסקה 5 (16.4.2008) (להלן – עניין ארנון)). בנוסף, בעניין רקביץ, הובעה הדעה כי כלי זה נועד גם לשפות את בעלי הדין ואת בית המשפט על הוצאות שנגרמו להם בשל התנהלותו של עורך הדין (שם, בעמ' 742-741. ראו גם, עניין חנא, בעמ' 383-382). בכך ניתן ביטוי לתפישה, כי לעיתים לא יהא זה ראוי שבעל הדין יישא בעלויות הנובעות מהתנהלות בעייתית של בא כוחו (ראו, ע"א 46/60 יולזרי נ' נבון, פ"ד יד 2199, 2206 (1960); עניין רקביץ, בעמ' 738). זהו, אפוא, משום מענה ל"בעיית הנציג" שעלולה להתעורר בין עורך הדין, המנהל את ההליך המשפטי, לבין לקוחו, האמור לשאת בעלויות ההליך (ראו, ארנה רבינוביץ'-עיני ודורון דורפמן "שימוש לרעה וחוסר תום לב בהליך האזרחי: הפער שבין מודל דיוני פוסט-אדברסרי למודל ייצוגי מסורתי" ספר שלמה לוין 255, 278-277, 295-291 (אשר גרוניס, אליעזר ריבלין ומיכאיל קרייני עורכים, 2013)).

 אם כן, לבית המשפט נתונות הן סמכויות הנובעות מסמכותו הטבועה לניהול ההליך השיפוטי הן סמכויות שהוקנו לו במפורש על ידי המחוקק. הסמכות הטבועה משלימה את הסמכויות שניתנו לבית המשפט בחוק והיא בבחינת כלי שיורי. במילים אחרות, מקום בו נקבע בחוק הסדר ממצה בעניין מסוים, אין עוד להיזקק לסמכות הטבועה (בג"ץ ניר, בעמ' 207; רע"א 2327/11 פלוני נ' פלוני, פיסקה 16 (28.4.2011) (להלן – עניין פלוני); רע"א 4990/05 ממן נ' עיריית הרצליה, פיסקאות 19-18 (7.10.2009) (להלן – עניין ממן); וכן, גולדשטיין, בעמ' 40).

 
+ שלח משוב