Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> דוגמא לסיכומים מטעם הנתבעים כנגד תביעת פינוי במתחם תגורים בכפר שלם
 
בבית משפט השלום                                                                                 ת.א 40165-10-14
בתל אביב
 
 
התובעים:                     1.         ניב אריאל
                                    2.         מור מזל
                                    ע"י ב"כ יורם חגבי חגי ואח'
                                    מרחוב שדרות שאול המלך 8 תל אביב 64733.
                                    טל: 03-6957974 פקס: 03-6958453
 
 
-נ ג ד -
 
 
הנתבעים:                      1.         גלעד אריאל
                                     2.         בועז אריאל
                                          מרחוב ח' 7 כפר שלם תל אביב
                                          ע"י ב"כ עוה"ד ניר טולדנו ו/או רימה גרסימוב
                                          מרחוב מוטה גור 9 ת.ד 10450 פתח תקווה 49003.
                                          טל: 03-9309677  פקס: 03-9309674
 
סיכומים מטעם הנתבעים
 
הנתבעים מתכבדים להגיש סיכומים בכתב מטעמם, בהתאם להחלטת בית משפט (כב' השופטת כרמלה האפט) מיום 13.12.16.
 
א.   מבוא
 
התובעים אשר הינם ילדיו של אילן אריאל ז"ל (להלן: "המנוח") אשר נפטר ביום 16.02.14 הגישו במסגרת תיק זה תביעה נגד הנתבעים, אשר הינם אחיהם של המנוח. במסגרת תביעתם עתרו התובעים לסעד של פינוי הנתבע 1 מבית ברחוב ח' 7 כפר שלם, ששימש כבית הורי המנוח והנתבעים (להלן: "בית ההורים") וכן למתן צו לנתבע 2 לחדול מלהשכיר יחידות דיור השייכות להם לטענתם וכן להשבת כספי השכירות שהתקבלו.
 
כבר בפתח סיכומי ב"כ הנתבעים ידגיש הוא  כי מעיבוד חומר הראיות ומניתוח העדויות שעלו וצפו בתיק זה, עלתה תמונה ברורה וחד משמעית לפיה אין ולא היתה כל עילת תביעה כנגדם לגבי פינוי בית ההורים בכלל  ולגבי תשלום דמי שכירות בפרט וכי דין תביעתם של התובעים כנגדם להידחות בהעדר עילה ולגופו של עניין.
 
 
 
 
ב.    טענות הצדדים
 
       עיקר טענות התובעים:
 
1.       לטענת התובעים אביהם המנוח ומשפחתו החזיקו שנים רבות במקרקעין וזאת מלפני שנת 1948 ונהג מנהג בעלים במקרקעין ללא עוררין במשך שנים רבות (סעיף 2 לכתב התביעה).
 
2.       לטענת התובעים אביהם המנוח הוא בעל זכות בבית ההורים והיה המחזיק הבלעדי בשתי יחידות דיור ששיפץ כביכול עבור התובעים (סעיף 30 לכתב התביעה).
 
3.       עוד טענו התובעים כי לאחר גירושי אביהם המנוח מאימם בשנת 1995, הם התגוררו עם אביהם המנוח בבית ההורים בהתאם להסדרי המשמורת, כאשר אביהם המנוח החזיק באופן בלעדי בבית זה, טיפל בו השביח אותו, שיפץ אותו עשרות בשנים עד לפטירתו (סעיפים 3-4 לתצהיר התובע).
 
4.       עוד הוסיפו וטענו התובעים כי המנוח שיפץ בניין קיים אותו כינו "יחידות התובעים" וכי הם זכאים לקבלת כספים בגין השכרת יחידות אלו (סעיפים 6-7 לכתב התביעה).
 
עיקר טענות הנתבעים:
 
5.       לטענת הנתבעים, בניגוד לתמונה "שובת הלב" אותה מנסים התובעים לצייר בכתב תביעתם, הרי שהמנוח היה במעמד של בר רשות חינם במקרקעין, זכות שפקעה עם פטירתו, וכי התובעים אשר לא התגוררו בעצמם בבית אינם יכולים לרשת "זכות" זו (סעיף 2 לכתב ההגנה).
 
6.       המנוח הסתלק מחלקו בעיזבון הוריו המנוחים עוד בשנת 1998 עת חתם על תצהיר הסתלקות וגם מנימוק זה לא עומדת לתובעים כל עילת תביעה לגבי בית ההורים (סעיף 3 יב' לכתב ההגנה).
 
7.       המנוח היה במצב כלכלי קשה מאוד לאחר גירושיו מאימם של התובעים והנתבע 2 מימן למעשה את כל צרכיו והוא אף נשא בעלות שיפוץ בית ההורים (סעיפים 3 ה'-ט' לכתב ההגנה).
 
8.       יחידות הדיור מעולם לא היו שייכות למנוח שכן יחידות הדיור הנוספות שייכות לדודים ה"ה משה ומאיר אריאל ודמי השכירות שנגבו בגינם מועברות להם ולמנוח לא היתה מעולם כל זכות ביחידות אלו (סעיף 4 ח לכתב ההגנה).
 
9.       הלכה למעשה שהתובעים אשר לא היו בקשר עם אביהם המנוח במשך 15 שנה זועקים בתביעתם את "זעקת הקוזק הנגזל" שכן הם לא השתתפו אפילו בהוצאות קבורתו של אביהם המנוח ובהוצאות קיום השבעה אשר מומנו על ידי נתבע 2 בלבד ובוודאי שלא התגוררו מעולם בכפר שלם (סעיפים  3 י', יא' ו- יג' לכתב ההגנה).
 
 
ג.       השאלות האמיתיות הטעונות הכרעה
 
10.     לאור האמור לעיל, דומה כי השאלות האמיתיות הטעונות הכרעה בתיק הינן:
 
א.      האם לתובעים עומדת בכלל עילת תביעה כנגד הנתבעים לסעד של פינוי וסילוק יד מבית ההורים?
 
ב.       האם התובעים הוכיחו שהמנוח היה בעל הזכויות בשתי יחידות דיור ברחוב ח' 7 כפר שלם? במידה והמענה לשאלה זו שלילי אין מקום לדון בעתירתם המשונה לקבלת דמי שכירות אשר שיעורו לא פורט ממילא בכתב תביעתם!
 
ד.      העדים
 
11.     בישיבת שמיעת הראיות שהתקיימה ביום 06.12.16 העידו מטעם התובעים, מר יחיאל לוי, והתובעים הגב' מור מזל ומר ניב אריאל. מטעם הנתבעים באותו מועד נשמעה גם עדותה של הגב' מדינה אינגבר. בישיבת שמיעת הראיות שהתקיימה ביום 13.12.16 העידו מטעם הנתבעים מר עופר דמארי והנתבעים עצמם ה"ה גלעד אריאל ובועז אריאל.
 
ה.      הדיון בטענות:
 
          דחיית התביעה כנגד הנתבעים לסעד של פינוי וסילוק יד מבית ההורים
 
12.     לתשומת לב בית משפט שבמבוא לכתב התביעה הגדירו התובעים את הנכס ממנו עתרו לפנות את הנתבעים כבית ברחוב ח' 7 כפר שלם תל אביב (להלן: "הבית" ו/או "המקרקעין") וזאת בשונה מיחידות הדיור הנוספות אשר לגביהם הם עתרו רק לסעד של קבלת דמי שכירות אך ללא סעד פינוי כעולה מסעיף 31 ב לכתב התביעה.
 
13.     לפיכך, דומה כי בטרם דיון ענייני בטענות הצדדים יש לברר תחילה האם הבית אשר ממנו עתרו התובעים לפנות את הנתבע 1 הוא הבית שהיה שייך להוריהם המנוחים של הנתבעים והמנוח או שמא מדובר בבית אחר?.
 
14.     בכתב הגנתם ובתצהיריהם הדגישו הנתבעים כי הבית, אשר ממנו עתרו הם לסעד של פינוי, הוא בית הוריהם המנוחים, רחל ואפרים אריאל ז"ל בו נולדו וגדלו וכי בבית זה מתגורר כיום הנתבע 1 (סעיף 6 לתצהיר הנתבע 2, סעיף 4 לתצהיר הנתבע 1, וכן סעיף 10 לתצהירו של מר עופר דמארי).
 
15.     לעומת זאת, בסעיף 2 לתצהירו של התובע, מר ניב אריאל טען הוא כי  הבית אשר ממנו הוא עותר לסעד פינוי נגד הנתבע 1 הוא הבית בו נולד ונפטר אביו המנוח אך זאת מבלי לציין כי בבית זה  נולדו וגדלו גם הנתבעים!
16.     רק במסגרת חקירתו הנגדית של התובע "יצא המרצע מהשק" עת התברר לנו כי הבית אשר ממנו הוא עותר לסעד פינוי נגד הנתבע 1 היה הבית של הורי הנתבעים ובו נולדו וגדלו גם הנתבעים 1 ו 2:
 
"ש:   אז בעצם, אתם טוענים, תאשר לי שאתם טוענים בעצם שאבא, המנוח, היה בעל זכויות המקרקעין, קרי בבית הוריו. אתה מאשר לי שהבית, שכעת  מתגורר הנתבע 1, הוא בעצם בית סבא וסבתא? שזה בית ההורים של אבא שלך.
ת:      למיטב ידיעתי הוריו של סבא וסבתא שלי לפני שהם עברו לבין חייל, התגוררו שם.
ש:     התגוררו שם?
ת:      בעבר,
ש:     בבית ההורים.
ת:      רגע,
ש:     כן,
ת:      הם נפטרו לא בבית הזה, הם נפטרו,
ש:     לא, לא שאלתי איפה הם נפטרו,
ת:      אני עונה לך,
ש:     לא שאלתי איפה הם נפטרו.
ת:      או קיי,
ש:     תאשר לי שזה הבית שההורים התגוררו במשך השנים. כשאתם כותבים, המנוח ומשפחתו התגוררו שמה. אתה בעצם מתכוון המנוח, הוריו והנתבעים גם התגוררו בבית הזה, נכון? שמה הם גדלו,
ת:      נכון,
ש:     זה הבית ששמה גם הנתבע 1 התגורר, וגם הנתבע 2, כל הילדים גדלו בבית הזה,
ת:      נכון,
ש:     זה בית ההורים,
ת:      היה תקופה,
ש:     סבא וסבתא גרו שם.
ת:      היה תקופה שבאמת הם התגוררו שם, נכון.
ש:     יופי,
ת:      כולם יחד." (עמוד 56 שורות 29-33 ועמוד 57 שורות 1-22 לפרוטוקול הדיון מיום 06.12.16)
 
17.     להשלמת התמונה העובדתית יצוין שגם בעדותו של מר יחיאל לוי בבית משפט, הוא אישר כי הבית בו התגורר המנוח היה בית ההורים:
 
"ש:   ב-2002, הוא פנה אלייך ואמר לך שהוא רוצה לשפץ את בית ההורים,
ת:      נכון,
ש:     אחרי שהם נפטרו,
ת:      כן,
ש:     נכון?
ת:      נכון. " ( עמוד 17 שורות 23-28 לפרוטוקול הדיון מיום 06.12.16).
18.     לפיכך, יש לגנות ולהוקיע את התנהלותם השערורייתית של התובעים בתיק זה, אשר במסגרת כתב תביעתם מצאו לנכון לגלות  טפח אך להסתיר טפחיים עת מחד גיסא ציינו בכתב תביעתם כי אביהם המנוח נולד וגדל בבית אך באותו נשימה לא מצאו לנכון לציין את העובדה הרלוונטית כי בבית זה נולדו וגדלו גם הנתבעים!
 
19.     לאור האמור לעיל, יש לקבוע כממצא עובדתי כי הבית ברחוב ח' 7 כפר שלם, אשר ממנו עותרים התובעים לסעד של פינוי היה שייך טרם פטירת הוריהם המנוחים של הנתבעים והמנוח לה"ה רחל ואפרים אריאל ז"ל ובבית זה נולדו וגדלו גם הנתבעים לצד המנוח!
 
דחיית תביעת הפינוי מחמת הסתלקות המנוח מחלקו בעיזבון  הוריו
 
20.     מאחר והבית אשר ממנו עתרו התובעים לסעד של פינוי הוא בית הורי המנוח והורי הנתבעים, דומה כי יש לדון תחילה בטענת הנתבעים לדחיית התביעה כנגדם מחמת הסתלקות המנוח מחלקו בעיזבון הוריו המנוחים, הכולל מטבע הדברים גם את בית ההורים! (סעיף 3 יב' לכתב ההגנה)
 
21.     כאן המקום לציין שהן  לכתב הגנתם של הנתבעים והן לתצהיר עדותם הראשית צורף צו ירושה שניתן בעניין עיזבון אימם המנוחה של הנתבעים והמנוח, רחל אריאל ז"ל אשר נפטרה ביום 23.08.98 וכן תצהיר הסתלקות של אביהם המנוח של התובעים ושל הנתבע 1 לטובת נתבע 2 (נ' 6). אין מחלוקת עובדתית כי אביהם המנוח של הנתבעים אפרים אריאל ז"ל נפטר לפני אימם המנוחה ועוד בשנת 1993, כעולה מסעיף 9 לתצהיר הנתבע 2.
 
22.     הינה כי כן, מצו הירושה ומתצהיר הסתלקות של אביהם המנוח של התובעים עולה תמונה ברורה וחד משמעית כי היורש היחיד של כל עיזבון ההורים הינו הנתבע 2 מר בועז אריאל בשלמות.
 
23.     בהקשר זה העיד הנתבע 2 כי הסיבה להסתלקות אביהם המנוח של התובעים לטובתו היתה אך בשל העזרה והתמיכה הכספית המרובה שהעניק למנוח במשך שנים רבות וגם לאור כך שהמנוח השתמש בחסכונות ההורים עוד בעודם בחיים (סע' 29-30 לתצהירו של הנתבע 2).
 
24.     ויודגש כי עדותו של הנתבע 2 לעזרה והתמיכה הכספית חסרת התקדים שהעניק למנוח כאחיו האהוב בשל מצבו הכלכלי לא נתמכה רק בעדותו הקוהרנטית של נתבע 2, אלא אף בראיות ומוצגים רבים שצורפו בחלקם לתצהירו, לרבות תדפיסי כרטיס אשראי השייך לנתבע 2, ממנו עולה כי מימן עבור המנוח הן את רכישת החומרים עבור שיפוץ בית ההורים והן הוצאות שוטפות של המנוח, לרבות מנוי בקאנטרי קלאב ותשלום חשבונות חשמל (סעיפים 19-27 לתצהיר נתבע 2 וכן כעולה מ נ' 4, נ' 5 ו נ' 16 לתצהירו).
 
25.     גם מעדותו של נתבע 1 בסוגיה זו אשר לא נסתרה עלה כי הנתבע 2 תמך כלכלית במנוח, אשר היה שבר כלי, במשך שנים רבות ולמעשה מימן את כל צרכי מחייתו ואף אפשר לו להמשיך להתגורר בבית ההורים במעמד של בר רשות חינם לאחר פטירת ההורים (סעיף 13 לתצהיר הנתבע 1).
 
26.     תוספת תימוכין לעדותם של הנתבעים באשר לנסיבות הסתלקות המנוח מחלקו בעיזבון הוריו , בין היתר, בשל כך שעוד בחייו השתמש בכל חסכונות הוריו לרבות  חסכונות ופיצויים שקיבלו עם פרישתם מהעבודה עלתה וצפה גם  מדבריו של המנוח בעצמו לבית הדין הרבני מיום 30.12.96:
 
"הגענו ארצה ב- 08/92 הקמנו חברה שעסקה ביצור בגדי נשים. עקב הגירושין נאלצנו לסגור את העסק (מאחר והיא היתה חלק העיקרי מבחינת קיום העסק) בהפסד של כ – 750,000 ₪ כאשר 350,000 ש"ח השקעתי אישית, ומחצית מהסכום נלקח כהלוואה מהוריי, מהפיצויים שקיבלו עם פרישתם מהעבודה. היום נותרתי עם חובות כבדים של 400,000 ₪ למוסדות שונים, שנשפטתי על ידם ואני חייב לשלם אותם. ברצוני לציין כי אני היום אדם שבור ללא אישה וילדים , במתח נפשי עצום ללא יכולת לתפקד בצורה נורמלית. על אף כל זאת, אני עובד כשומר באולם אירועים ומשכורתי החודשית הממוצעת כ 1,500 ₪. בנוסף לאמור לעיל, אני מתגורר בבית הוריי ששניהם חולים במחלת אלצהיימר, ואינם מסוגלים לעשות דבר ללא עזרתי כך שאין לי שום אפשרות למצוא תעסוקה נוספת מלבד העבודה שהוזכרה לעיל כי את רוב הזמן הפנוי אני מקדיש לטפל בהם."
 
27.     גם מחקירת יכולת שעבר המנוח ביום 26.01.2000 ומהחלטת רשם הוצל"פ מאותו היום עולה כי אין מחלוקת עובדתית שהמנוח היה במצב כלכלי קשה מנשוא והתנהלו נגדו 11 תיקי הוצל"פ ולכן נתמך בידי הנתבע 2, כעולה מנ' 10 לתצהיר הנתבע 2 שם הצהיר המנוח כי:
 
"יש לי הוצאות נוספות כמו מים, חשמל, ארנונה, טלפון, כלכלה. הוצאות שלי כ 6,300 ₪. יש לי מינוס 4,000 ₪ כל חודש. האחים שלי גם זה שנמצא כאן תומכים בי. גם 12 דודים וחברים. כשהאחים שלי לא עזרו לי בעבר אני ישנתי בפארק הלאומי" (עמ' 2 לנ' 10).
 
28.     מאחר ואביהם המנוח של התובעים הסתלק מעיזבון הוריו, הן בתצהיר הסתלקות אשר נחתם על ידו כדת וכדין והן כעולה מצו ירושה, הרי שלית מאן דפליג שאין לתובעים כל עילת תביעה לפינוי המופנית כלפי הנתבעים הנוגעת לבית ההורים, שהרי התובעים לא יכולים לרשת "זכות" ממנה הסתלק אביהם המנוח לפני 18 שנים ועוד בעודו בחיים לטובת הנתבע 2!
 
29.     לפיכך, מעיבוד חומר הראיות בתיק זה יש לקבוע כממצא עובדתי כי אביהם המנוח של התובעים היה במצב כלכלי קשה מנשוא ונתמך בידי משפחתו ובמיוחד על ידי נתבע 2 אשר סיפק הלכה למעשה את צרכי מחייתו ולכן יש לקבל את עדותם של הנתבעים באשר לנסיבות הסתלקות המנוח מחלקו בעיזבון  הוריו.
 
קריסת טענת הבדים של התובעים כאילו הסתלקות המנוח מעיזבון הוריו היתה למראית עין
 
30.     לתשומת לב בית משפט כי בכתב התביעה שהוגש על ידי התובעים לא נטען בשום מקום כי אביהם המנוח הסתלק מחלקו בעיזבון הוריו בכלל וכי הסתלקות זו נעשתה למראית עין בפרט, כפי שניסה התובע  לטעון בהבל פיו במסגרת תצהיר עדותו הראשית!
 
31.     חמור מכך, התובעים הסתירו מעיני בית משפט בכתב התביעה הקנטרני שהגישו את עובדת הסתלקות אביהם המנוח מעיזבון הוריו, תוך שבמקביל לא התביישו לעתור לסעד של פינוי מבית ההורים!
 
32.     זאת ועוד, כתב התביעה שהגישו התובעים איננו מכיל עתירה לסעד הצהרתי או סעד אופרטיבי של בטלות צו הירושה, ממנו הסתלק אביהם המנוח ביום 29.10.98 (לפני למעלה מ- 18 שנים) וגם מטעם זה אין מקום לקיים דיון בטענה שלא הועלתה בכתב התביעה ולא התבקש סעד אופרטיבי בגינה.
 
33.     רק בסעיף 7 לכתב התשובה לכתב ההגנה, העלו התובעים לראשונה את הטענה כי המנוח הסתלק מחלקו בעיזבון הוריו מחמת כך שלא רצה לחלוק כביכול את רכושו עם גרושתו שהיא אימם של התובעים. לפיכך, ניסיון התובעים להעלות לראשונה טענה זו של הסתלקות המנוח למראית עין בלבד, מהווה ניסיון פסול לשינוי חזית שכן בכתב התביעה לא הועלתה טענה זו כלל ואף לא התבקש סעד אופרטיבי לגביה.
 
34.     יתרה מכך, בסעיף 24 לתצהירו של התובע הוא הגדיל לעשות כאשר הצהיר "לאחר שהוזהר כי עליו לומר את האמת וכי היה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן" כי על הסתלקותו למראית עין כביכול של אביו המנוח למד באופן אישי מאביו המנוח,  ובלשון התובע:
 
"ידוע לי מאבי המנוח, כי הויתור על הירושה והתנהלותו בארץ כחסר כל, היה למראית עין ותו לא.." (סעיף 24 לתצהיר התובע מר ניב אריאל)
 
35.     דא עקא, שריח חריף של חוסר אמינות נדף מגרסתו זו של התובע ואכן בסופו של יום היא  התמוטטה כליל, עת הודה בחקירתו בפה מלא כי בעת הגשת התביעה לא ידע כלל על הסתלקות אביו מעיזבון הוריו!
 
ש. "אז אפשר לסכם את השאלה שלי בתשובה ברורה, שבזמן שהגשתם את התביעה אתה לא ידעת שאבא הסתלק מחלקו בעיזבון הוריו המנוחים? נכון? לא שאלתי למה,
ת:                   לא, או קיי,
ש:                  לא ידעת, לא ידעת?
ת:                   לא." (עמ' 63 שורות 30-33 ועמ' 64 שורות 1-2 לפרוטוקול הדיון)  
                           
"עו"ד טולדנו:       אתה כתבת בסעיף 24 לתצהיר שלך, בנוסף להצהרתו הנ"ל של הנתבע מספר 2, ידוע לי מאבי המנוח, ידוע לי מאבי המנוח, כי הויתור על הירושה והתנהלותו בארץ כחסר כל, היה למראית עין בלבד ותו לא. אתה כתבת בתצהיר שלך,
העד, מר אריאל:    נכון,
ש:                        שזה ידוע לך מאביך,
ת:                         כמובן.
ש:                        אתה הרגע אישרת לי שאתה לפני שהגשת את התביעה, לא ידעת בכלל,
 
ת:                         על מכתב,
ש:                        הסתלק, סליחה,       
ת:                         של מכתב של הסתלקות לא ידעתי,
ש:                        אתה אישרת לי שלא ידעת,
ת:                         נכון, או קיי,"  ( עמוד 64 שורות 15-26 לפרוטוקול מיום 06.12.16) .
 
36.     לפיכך, יש לקבוע כי התובע לא אמר אמת בתצהירו כאילו ידוע לו מידיעה אישית שאביו המנוח הסתלק למראית עין מחלקו בעיזבון הוריו שכן בחקירתו התובע התוודה כי לא ידע כלל בעת הגשת התביעה על עצם הסתלקות אביו המנוח מחלקו בעיזבון הוריו!
 
37.     מהמקובץ עולה כי לתובעים אין כל עילת תביעה כנגד מי מהנתבעים הנוגעת לבית ההורים מחמת כך שאביהם המנוח הסתלק טרם פטירתו מחלקו בעיזבון הוריו המנוחים אשר כלל גם את בית ההורים בכפר שלם וכי גרסתם "הכבושה" של התובעים כאילו הסתלקות אביהם היתה למראית עין קרסה "כמגדל קלפים"!
 
התובעים לא הוכיחו שלמנוח היתה זכות לפיצוי מחברת חלמיש ושזכות זו גם אם היתה קיימת ניתנת להעברה בירושה לדור רביעי שלא מתגורר בכפר
 
38.     יש להרים גבה על הגשת תביעה לפינוי וסילוק יד במסגרתה טענו התובעים לזכויות קנייניות שיש להם כיורשיו של אביהם המנוח בבית ההורים וביחידות דיור נוספות המצויות בכפר שלם, כאשר התובעים לא טרחו במקביל לצרף לכתב תביעתם כל אישור זכויות או נסח טאבו המעיד לשיטתם על מהות הזכות הקניינית הנטענת על ידם!. טעם זה כשלעצמו מצדיק כמובן אף הוא את דחיית כל התביעה שכן בית משפט לא יכול להידרש לסעד פינוי מבלי שמונחת בפניו תשתית ראייתית מתאימה לזכויות הבעלות!
 
39.     זאת ועוד, התובעים אפילו לא טרחו לצרף לתביעתם אישור זכויות מחברת חלמיש אשר אצלה מתנהל המרשם לגבי התושבים שלגביהם מתנהל תיק בחברת חלמיש והם מוכרים על ידו כזכאים לפיצוי במקרה של פינוי כפר שלם וגם מטעם זה יש לדחות את התביעה.
 
40.     יתרה מכך, ככל ולתובעים ישנם טענות הנוגעות לזכאות נטענת לירושת זכות הפיצוי של אביהם המנוח היה עליהם להתכבד ולתבוע את הגורם המתאים, קרי את חברת חלמיש ו/או רמ"י ולכל הפחות היה מן הראוי שיצרפו אותם כצד להליך ו/או היה עליהם למצער לבקש לזמן את בעל התפקיד המתאים לעדות בתיק.
 
41.     בעדותה בבית משפט אישרה התובעת, הגב' מור מזל, כי בטרם הגשת התביעה לא טרחה כלל לפנות לחברת חלמיש כדי לברר את שאלת הזכויות של המנוח:
 
 
 
 
"עו"ד טולדנו:                          כן, עשית איזשהו ניסיון לפנות לחברת חלמיש, לבקש, לברר את מצב הזכויות, אם לאבא יש זכויות רשומות? כן, אם את עשית,
העדה, גב' מזל:            אני לא ניסיתי,
ש:                              לפני הגשת התביעה.
ת:                               אני באופן אישי לא עשיתי שום דבר כזה."
(עמ' 51 שורות 13-17 לפרוטוקול)
 
42.     תמונת מצב דומה התבררה גם מעדותו של התובע, מר ניב אריאל עלה כי לא נעשתה כל פניה על ידו לצורך בירור שאלת זכויות המנוח טרם הגשת התביעה!
 
"ש:   אתה, קיבלתם צו ירושה, פנית לחברת חלמיש? לא ניסית לברר איפה אפשר, אולי יש זכויות, אפשר לרשום אותם בטאבו, אולי בחברת חלמיש? ניסית לעשות איזושהי פניה אליהם, בנושא הזה?
ת:      אדוני לא עורך דין, אני לא ידעתי למי לפנות,
ש:     ברור שאתה לא עורך דין,
ת:      אני עונה לך, אני עונה לך,
ש:     בפן העובדתי, פנית אליהם?
ת:      בפן העובדתי, לא."  (עמוד 58 שורות 23-30 לפרוטוקול דיון מיום 06.12.16)
 
43.     מאחר והתובעים לא הניחו תשתית ראייתית לכאורית בדבר זכויות כלשהן של אביהם המנוח ללא כל הסבר סביר והגיוני הרי שלית מאן דפליג שהם לא הצליחו לצלוח את המשוכה הראשונה שעומדת בפני כל תובע שמגיש תביעה לפינוי ו/או לתשלום דמי שכירות!
 
הימנעות התובעים מהבאת עדים רלוונטיים אשר בהישג ידם
 
44.     התובעים נמנעו במכוון מהבאת עדויות רלוונטיות שיכלו לתמוך בגרסתם הן לגבי שאלת זכויות המנוח, הן באשר לטענתם להסתלקות למראית עין והן באשר לטענתם כי התגוררו בעצמם כביכול בכפר שלם והן באשר לזכויות כלשהן ביחידות דיור נוספות.
 
45.     ואכן, התובעים לא נתנו הסבר הגיוני וסביר לבית משפט מדוע אפילו לא טרחו להביא לעדות את אימם שהיתה גרושתו של אביהם המנוח ואין ספק שיש בנסיבות אלו, לייחס להימנעות זו מהעדה את המשמעות הראייתית הנדרשת!
 
46.     ואכן, בעדותה של התובעת היא אישרה כל לא היתה כל סיבה עניינית לאי הבאת אימה לעדות:
 
"ש:   בתור ילדה. עכשיו, יש איזה סיבה שלא הבאת את אמא לעדות?
ת:      שלא הבאנו מה?
ש:     את אמא, את אמא שלך. או קיי, 
ת:      לא, אין סיבה." (עמוד 45 שורות 13-16 לפרוטוקול מיום 06.12.16)
 
47.     גם מעדותו של התובע עלתה תמונה דומה כאשר במענה לשאלות בית משפט אישר התובע כי על אף יחסיו הטובים עם אימו לא הביאה לעדות ללא כל הסבר מניח את הדעת לכך!:
 
"כב' הש' האפט:       רק רגע, אמא שלך עוד בחיים?
העד, מר אריאל:        נכון.
כב' הש' האפט:         ואיך היחסים שלך ושל אחותך איתה?
העד, מר אריאל:        טובים.
כב' הש' האפט:         טובים? אז אתם בקשר רגיל, שוטף?
העד, מר אריאל:        ממ,
כב' הש' האפט:         בבקשה, כן.
דובר:                        סליחה, לא שמעו כל כך טוב את השאלה שלך,
כב' הש' האפט:         השאלה שלי הייתה, אם אמא של התובע 1 עדיין בחיים, והוא השיב שכן. ושאלתי איך הקשר שלו ושל אחותו עם אמו והוא אמר שהקשר טוב ורגיל ושוטף." ( עמ' 64 שורות 4-14 לפרוטוקול).
 
          ובהמשך לשאלות ב"כ הנתבעים:
 
"ש:   עכשיו ההורים שלך התגרשו בשנת 95'? אמא מטבע הדברים לא התגוררה שם אף פעם, נכון? בכפר שלם? אחרת בטח הייתם מביאים אותה להעיד.
ת:      אמא שלי לא רוצה להעיד, כי אני לא חושב ש,
ש:     למה היא לא רוצה להעיד?
ת:      מפני, מסיבה שלא חושב, קודם כל היא לא תרצה להעיד והיא לא, אף פעם לא,
ש:     אתה פנית אליה?
ת:      ביקשתי ממנה,
ש:     שאלת אותה?
ת:      לא, לא, ממש לא, היא לא התעניינה להעיד.
ש:     לא ביקשת?
ת:      לא,
ש:     לא שאלת אותה אם את רוצה להעיד, יש לנו משפט?
ת:      לא, אני לא,
ש:     אנחנו רוצים זכויות? נישלו אותנו, לא שאלת, לא ביקשתם,
ת:      לא, היא יודעת מה קורה, אבל היא לא,
ש:     היא יודעת שיש משפט?
ת:      כמובן.
ש:     ושאלת אותה אם היא מוכנה להעיד, פנית אליה?
ת:      לא,
ש:     לא פנית אליה?
ת:      מעולם לא.( עמ' 68 שורות 23-33 ועמ' 69 שורות 1-10 לפרוטוקול).
 
 
 
 
48.     הלכה מושרשת היא כי אי הבאתו של עד רלבנטי יוצרת הנחה כי אילו הושמע העד היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב וכי הסיבה לאי הבאתו הינה החשש של בעל הדין מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד (ע"א  465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, פ"ד מה (4) 651, 1991).
 
49.     משכך, הכלל הוא כי יש לזקוף לחובת התובעים את אי הבאת אימם לעדות ובהתאם להלכה הפסוקה על בית משפט לצאת מנקודת הנחה שהסיבה האמיתית לאי הבאת אימם של התובעים לעדות נובעת מחששם העז של התובעים לחשיפתה לחקירה שכנגד שלא היתה תומכת מטבע הדברים בטענות העובדתיות הלא נכונות (בלשון המעטה) שהעלו במסגרת כתב תביעתם ותצהיריהם.
 
50.     כמובן שגם לא היתה סיבה לאי הבאתו לעדות של גורם מוסמך מטעם חברת חלמיש ו/או רמ"י ו/או של כל עד רלוונטי אחר שיכל לתמוך בגרסת הבדים שטוו לעצמם התובעים כאילו התגוררו אי פעם בכפר וכאילו המנח היה בעל זכויות בשתי יחידות דיור נוספות!
 
קריסת טענת התובעים כאילו המנוח התגורר ברציפות בכפר שלם מלידתו ועד פטירתו
 
51.     התובעים ניסו להשתית את עילת תביעתם ביחס לזכויות הנטענות של אביהם המנח בבית ההורים, על טענות עובדתיות כוזבות שחטאו לאמת, לפיהם  אביהם המנח התגורר מאז ומתמיד בבית ההורים בכפר שלם!
 
52.     כך למשל בסעיף 2 לכתב התביעה טענו התובעים שאביהם המנוח החזיק בבית ההורים ונהג בו מנהג בעלים עם משפחתו משך שנים רבות מלפני שנת 1948. ואכן, למקרא כתב התביעה כל בַּ‏‏ר בֵּ‏י רַ‏ב דְּחַ‏ד יוֹ‏מָ‏א, היה מבין שאביהם המנוח של התובעים התגורר ברציפות בכפר שלם משנת לידתו ועד פטירתו בבית ההורים. האומנם כצעקתה?
 
53.     ראשית יאמר כי מתעודת הפטירה של המנוח שצורפה לכתב התביעה עולה כי המנוח נולד בשנת 1956. עוד עלה מחומר הראיות בתיק כי בשנת 1977 ובהיותו של אביהם המנוח של התובעים בן 21 הוא עזב את הארץ ועבר להתגורר עם אימם של התובעים בארה"ב לתקופה ממושכת של כ-15 שנה ושב לישראל רק בשנת 1993 (ראה למשל סעיפים 7-9 לתצהיר  נתבע 1).
 
54.     גם מעדותו של מר יחיאל לוי, אשר העיד מטעם התובעים עלה כי בניגוד לתמונה שוות הלב שעלתה מכתב התביעה כאילו המנוח התגורר מלידתו ועד פטירתו בכפר שלם ברציפות הרי שהמנח עבר להתגורר בבית ההורים בכפר שלם רק בשנת 2002, דהיינו בהיותו בן 46 ואחרי תקופה של 25 שנה רצופות בהן הוא לא התגורר כלל בכפר שלם!
 
 
 
 
"ש:   בית ההורים בכפר שלם היה נטוש?
ת:      כן, יום אחד, יום אחד הוא אמר לי, שמע יש את הדירה של ההורים שלי, אני רוצה לשפץ ולעבור לגור לשם,
ש:     יפה, היום האחד הזה,
ת:      באתי, ראיתי,
ש:     חכה שניה, מתי היום האחד הזה היה?
ת:      לפני, 2012, משהו כזה.
ש:     2012?
ת:      2002,
ש:     2002?
ת:      כן.
ש:     זאת אומרת, עד 2002, אין מחלוקת שהוא לא גר שם, נכון?
ת:      לא, הוא לא גר,
ש:     הוא לא גר שם?
ת:      לא,
ש:     זאת אומרת, למעט תקופת ילדות שלו?
ת:      כן,
ש:     אחרי זה הוא נסע לארצות הברית,
ת:      נכון,
ש:     התחתן,
ת:      כן,
ש:     עד 2002 הוא לא גר שם בכלל,
ת:      נכון" (עמוד 16 שורות 32 ועמ' 17 שורות 1-22 לפרוטוקול הדיון מיום 06.12.16)
 
55.     לפיכך, יש לקבוע כממצא עובדתי כי עד לשנת 2002 המנח לא התגורר בבית ההורים ו/או בכפר שלם ומשכך קל וחומר שהתובעים עצמם לא התגוררו בבית ההורים למצער  עד לאותו מועד.
 
56.     עוד עלה מחומר הראיות כי המנח שב  לישראל עם אשתו לשעבר ג'ודי בסוף שנת 1992 וכי עבר להתגורר עמה ועם ילדיו התובעים בגבעת סביון עד למועד גירושיו בשנת 1995 (סעיף 9 לתצהיר הנתבע 2, סעיפים 31-33 לתצהירה של הגב' מדינה אינגבר וכן ראה עדותו של התובע בעמ' 62 שורות 21-26 לפרוטוקול).
 
57.     לתשומת לב בית משפט כי התובע טען בהבל פיו בסעיף 3 לתצהירו כי "לאחר שהורנו התגרשו ביום ה- 2.11.1995, התגוררנו אחותי ואני עם אבינו בבית, בהתאם להסדרי המשמורת".
 
58.     דא עקא, שכעולה מחומר  הראיות לא יכול להיות אמת בטענות התובע כאילו לאחר גירושי הוריו בשנת 1995 עבר להתגורר בבית ההורים בכפר שלם בהתאם לסידורי המשמורת שכן, מחומר הראיות וגם מחקירתו הנגדית של התובע בעצמו עלה כי משנת 1995 ועד  לשנת 2002 התגורר אביו המנוח ברחוב בן חיל  12 תל אביב ולא בבית ההורים בכפר שלם!
59.     ואכן גם מחקירתו של מר יחיאל לוי אשר העיד מטעם התובעים בתיק עלה באופן ברור וצלול כי לאחר גירושי המנח בשנת 1995 ועד לשנת 2002 הוא התגורר ברציפות ברחוב בן חייל 12 נווה צה"ל תל אביב (כן ראה סעיפים 50-51 לתצהירו של נתבע 2).
 
60.     תוספת תימוכין לכך ניתן למצוא גם מנ' 23 שצורף לתצהירו של נתבע 2 ממנו עולה כי בית הדין הרבני מיען את ההזמנה לדיון למנוח בשנת 1997 לכתובת המנח ברחוב בן חיל 12 תל אביב.
 
61.     מהאמור לעיל עולה יש לקבוע כממצא עובדתי כי לא היה אמת בלשון המעטה בטענות התובעים כי לאחר גירושי הוריהם בשנת 1995 הם התגוררו בהתאם להסדרי המשמורת עם אביהם בבית בכפר שלם מאחר והוכח למעלה  מכל ספק שהמנוח כלל לא התגורר בבית ההורים בכפר שלם עד לסוף שנת 2002! ( גם כאן נראה כי לא בכדי התובעים נמנעו מהעדת אימם).
 
62.     להשלמת התמונה העגומה יצוין כי בסעיף 27 ג' לתצהירו של התובע הוא ציין את הדברים הבאים: "מתוך חשש לבריאותנו ולבריאותו, פנה אבי ביום 8/2/93 למשרד השיכון וציין בפניהם כי הוא חושש לביטחון ולבריאות ילדיו הקטינים (בני 2, 5) המתגוררים עמו ".
 
63.     דא עקא, שבחקירתו הנגדית, התובע התפתל וכשל מלהסביר לבית משפט את הסתירה המהותית שעלתה בין האמור בסעיף 27 ג לתצהירו כאילו התגורר עם אביו בכפר שלם בשנת 1993 והיה חשש לבריאותו עם העובדה הפשוטה שעד לשנת 1995 הוא התגורר עם אביו ואמו בגבעת סביון ולכן כל עובדות המכתב ששלח אביו למשרד השיכון כאילו היה חשש לבריאות שלו ושל התובעים נשען על עובדות כוזבות!
 
"ש:                      אתה כותב, מתוך חשש לבריאותנו, ולבריאותנו ובריאותו, פנה אבי, ביום 08/02/93, למשרד השיכון, וציין בפניהם כי הוא חושש לביטחון ובריאות ילדיו הקטנים, בני 2 ו-5 המתגוררים עמו.
כב' הש' האפט:     כן, מה השאלה?
עו"ד טולדנו:         השאלה היא, היא מאחר ואתם התגוררתם עד 95',  בנוה סביון, איזה חשש לבריאות היה, אם התגוררתם בכלל בגבעת סביון, ולא התגוררתם בכלל בכפר שלם?
העד, מר אריאל:    אני אענה לאדוני,
עו"ד טולדנו:         אתה, אתה,
כב' הש' האפט:     כן, השאלה ברורה?
עו"ד טולדנו:         השאלה ברורה? כן,
העד, מר אריאל:    אני אענה לאדוני,
ש:                        בבקשה,
ת:                         אני, אני הוצאתי את המסמך הזה שאבי שלח,
ש:                        כן,
ת:                         וציינתי אותו,
ש:                        כן,
ת:                         הצגתי את הדברים כמו שהם,
ש:                        שמה?
ת:                         ציינתי את המסמך שהוא הגיש,
ש:                        כן,
ת:                         שמה היה ברשותי, וזה מה שנכתב, אני לא זוכר מה היה ב-93',
ש:                        אבל אתה מסכים איתי, שמאחר ואנחנו לא חולקים על העובדה שההורים התגרשו ב-95', והתגוררתם עד אותה תקופה בנוה סביון. ב-93' הוא שלח את המכתב, לא היה שום חשש לבריאות שלך ושל אחותך?
עו"ד חגבי:            אתה חוקר את אבא שלו עכשיו?
כב' הש' האפט:     הוא לא כתב את המכתב הזה,
עו"ד טולדנו:         בסדר,
העד, מר אריאל:    אני לא,
עו"ד חגבי:            אבא שלו כתב את זה,
העד, מר אריאל:    אני לא מבין, אני לא,
עו"ד טולדנו:         אבל הוא בחר לצטט את זה,
כב' הש' האפט:     אדוני,
עו"ד טולדנו:         הוא בחר,
כב' הש' האפט:     כן, אבל הוא לא כתב,
עו"ד טולדנו:         הוא בחר,
העד, מר אריאל:    אני,
כב' הש' האפט:     אבל הוא לא כתב, אדוני, ואתה לא מתווכח עם בית המשפט,
עו"ד טולדנו:         בסדר, אני לא מתווכח,
כב' הש' האפט:     תכתוב לי את זה בסיכומים.
עו"ד טולדנו:         בסדר. (עמודים 82 83 לפרוטוקול הדיון מיום 06.12.16)
 
64.     מהאמור לעיל, עולה כי המסמך והתצהיר שנשלח על ידי המנוח ושצורף כנספח ח' לתצהיר התובע הם מסמכים שנשענו על עובדות שחטאו לאמת שכן, בעת משלוח המכתב והתצהיר של המנוח למשרד הבריאות מיום 13.09.93 אין מחלוקת עובדתית כי המנוח והתובעים התגוררו בגבעת סביון ולכן לא היה כל חשש לבריאותם או לבריאותו של המנוח!
 
65.     אומנם, מי ששלח את המכתב היה המנח ולא התובע ולכן לכאורה אין מקום לקצוף על התובע על כך. יחד עם זאת, יש בהחלט מקום לקצוף על ניסיונו של התובע להיבנות על עובדות שאינן אמת שהועלו במכתבו של המנוח למשרד הבריאות, למרות שלתובע היה ידוע כי לא נשקפה מעולם כל סכנה לבריאותו שהרי בעת משלוח המכתב הוא התגורר בגבעת סביון!
 
קריסת טענת התובעים כאילו התגוררו אי פעם בכפר שלם
 
66.     מכתב תביעתם של התובעים ומהמסמכים הרבים שצורפו אליה השתמע כאילו התובעים התגוררו בעצמם בבית ההורים בכפר שלם. גם בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב במסגרת ה"ט 52261-02-14 ושצורף לכתב התביעה כנספח ט' טען התובע מר ניב אריאל באמצעות ב"כ עורך דין קונסטנטין זערור כי: "אביו של המבקש התגורר שם שנים רבות והמבקש גדל שם וכל רכושו נמצא בבית אביו" (עמ' 1 שורות 9-10 לפרוטוקול הדיון מיום 25.02.14 ).
 
67.     ואולם, "לא דובים ולא יער" שכן מעיבוד חומר הראיות והעדויות בתיק עלה כי התובעים מעולם לא התגוררו בבית ההורים או בכל בית אחר בכפר שלם ולמעשה לאחר נתק של 15 שנה בינם לבין אביהם המנח ביקרו אותו פעמים מועטות בשנים האחרונות לחיו. במה דברים אמורים?
 
68.     ראשית, מעדויותיהם של הנתבעים ועדיהם שלא נסתרו עלה כי התובעים מעולם לא התגוררו בכפר שלם ורק לאחר חידוש הקשר של התובעים עם אביהם המנוח לאחר שנים רבות הם הגיעו לבקרו לעיתים רחוקות (סעיפים 8 ו- 18 לתצהיר הנתבע 1, סעיף 34 לתצהירו של הגב' מדינה אינגבר, סעיף 18 לתצהירו של מר עופר דמארי וסעיפים 14-16 לתצהירו של נתבע 2).
 
69.     שנית, יש לזקוף כמובן לחובתם של התובעים את הימנעותו של ב"כ המלומד מלחקור את הנתבעים ועדיהם בסוגיה מהותית זו של מגורי התובעים בכפר שלם ובעניין זה ידועה ההלכה שהימנעות מחקירה נגדית בסוגיה מהותית פועלת לחובתם.
 
70.     שלישית, עדותיהם של הנתבעים, כי התובעים לא התגוררו מעולם בכפר שלם, התחזקו לנוכח הימנעותם של התובעים להביא עדים שיעידו על מגוריהם בכפר שלם, כאשר למרבה הגיחוך והאירוניה התובעת שטענה שהתגוררה בכפר שלם לא יכלה אפילו לציין שמות של שכנים שהתגוררו בשכנות אליה!
 
"ש:                      או קיי, את יכולה, אני שאלתי אותך עוד הפעם, את יכולה להגיד לי שמות של שכנים,
ת:                         לא, אני לא יכולה להגיד לך שמות של שכנים,
ש:                        שהם יאשרו שאת התגוררת בכפר שלם?
ת:                         אה, שיאשרו?
ש:                        כן,
ת:                         שהתגוררתי בתור ילדה שם?
ש:                        שגרת שם,
ת:                         לא, אני לא יכולה להגיד שמות,
ש:                        שמות?
ת:                         לא, אני לא זוכרת שמות,
ש:                        את לא זוכרת שמות של שכנים?
ת:                         לא,
ש:                        אדם שגר במקום, מן הסתם מכיר שמות של שכנים,
ת:                         אני לא זוכרת,
ש:                        קצת מוזר שבן אדם אומר שהוא גר במקום ולא מכיר שכנים,
ת:                         מוזר בעיניך,
ש:                        מה?
ת:                         אני עד היום לא סגורה על השמות של השכנים שלי,
ש:                        נכון זה קצת מוזר?
ת:                         בשבילך זה מוזר, בשבילי זה לא מוזר"
(עמ' 43 שורות 23-33 ועמ' 44 שורות 1-10 לפרוטוקול הדיון מיום 06.12.2016)
 
71.     רביעית, בעדותה של התובעת התגלה כי היא מסרה מידע פיקטיבי למשרד הפנים באשר למען מגוריה הנכון, בין היתר, על מנת ליצור מצג כוזב כלפי חברת חלמיש אם יפונה כפר שלם:
 
"ת:                       אבא שלי התחנן שאני אבוא לגור ביחידת דיור שלו וזה באמת היה אמור להיות התכנית.
ש:                        אבל לא התגוררת בכפר שלם, נכון?
ת:                         לא הספקתי, לא.
ש:                        לא, לא הספקת,
ת:                         כן,
ש:                        אבל לעומת זאת, למרות שלא הספקת להתגורר שמה, את דאגת להעביר את הכתובת שלך במשרד הפנים לכתובת של כפר שלם,
ת:                         נכון, זה היה יותר נוח," ( עמ' 40 שורות 4-12 לפרוטוקול).
 
72.     חמישית, גם בעדותו של התובע התברר כי פרט לכך שהוא מלמל שני שמות של "שכנים" שהוא טען שמכיר מכפר שלם לא יכל לתת הסבר לאי הבאתם לעדות מעבר לעובדה שלא קיימים שכנים שכאלה! בהקשר זה יש לתת משקל מכריע להימנעות התובע מהבאת אותם עדים לעדות וגם להימנעותו מהבאת אמו לעדות שכן ברור שעדותה בסוגיה זו היתה קרדינלית.
 
73.     שישית, בעדותו טען התובע כי הקשר שלו עם אביו נותק לטענתו למשך כ 4 וחצי שנים, כאשר היה בן 13. הואיל והתובע נולד בשנת 1988 הרי שלשיטתו החל משנת 2001 ועד לשנת 2005/6 לא היה בקשר עם אביו:
 
"ש.                       אתה, לא היה נתק בינך לבין אבא אף פעם?
ת:                         מה זה? בוודאי שהיה,
ש:                        היה נתק?
ת:                         היה נתק.
ש:                        של כמה שנים?
ת:                         להערכתי, לא יותר מ-4,5 שנים.
ש:                        4,5 שנים? לא 15 שנה?
ת:                         ממש לא.
ש:                        לא באיזה שנים?
ת:                         אני יכול לזכור בן כמה הייתי.
ש:                        מה?
ת:                         אני יכול לזכור בערך בן כמה הייתי.
ש:                        בן כמה היית?
ת:                         הייתי בערך בן 13,
ש:                        שמה?
ת:                         שהתחיל הנתק.
ש:                        שהתחיל הנתק?
ת:                         אמת.
 
 
ש:                        או קיי, מ-13, אני לוקח עוד 6 שנים, אני כבר מגיע ל-19.
ת:                         או קיי,
ש:                        נכון?
ת:                         בהנחה שזה 6 שנים," ( עמ' 60 שורות 10-31 לפרוטוקול).
 
74.     דא עקא, שגם אם נתעלם לצרכי הדיון מעדות הנתבעים כי התובעים היו בנתק מאביהם במשך 15 שנה, הרי שגם מחקירתו של התובע עלה כי בשנת 2002 הוא לא היה בקשר עם אביו ועובדה זו  כמובן שאיננה עולה בכנה אחד עם האמור בסעיף 22 לתצהיר התובע כאילו ליווה את אביו במהלך שיפוץ בית ההורים בשנת 2002!
 
75.     גם טענת התובע כאילו מגיל 19 עבר להתגורר בכפר שלם איננה מתיישבת בפן העובדתי  עם האמור בסעיף 6 לכתב התביעה, שם טענו התובעים כי כספי השכירות שקיבל כביכול המנוח מהשכרת יחידות הדיור, הועברו לידי התובע לצורך "תשלום דמי מחייתו במקום לימודיו"!
         
"ש.                       בגיל 19 עברת להתגורר בכפר שלם?
ת:                         ודאי, התגוררתי אצלו כשהייתי מגיע אליו, אני הייתי סטודנט,"
(עמוד 60 שורות 32-33 לפרוטוקול).
 
 76.    כאן מתבקשת גם השאלה איך יתכן שהתובע בגיל 19 היה סטודנט אם באותה תקופה שירת בצה"ל.
 
77.     מהאמור לעיל, עולה כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי התגוררו אי פעם מגורי קבע בכפר שלם מאחר והוכח באופן חד משמעי כי לא התגוררו שם מעולם פרט לביקורים מעטים וגם זאת רק בבגרותם ובשנות חיו האחרונות של המנח.
 
קריסת טענת התובעים כאילו המנח היה בעל הזכויות בשתי יחידות דיור בכפר שלם
 
78.     מלבד טענות בעלמא וחסרות בסיס עובדתי במציאות אין ספק שהתובעים לא עמדו בנטל הראיה להוכחת טענתם כי אביהם המנוח היה בעל זכויות בשתי יחידות דיור בכפר שלם.
 
79.     ראשית, התובעים לא הציגו אישור זכויות כלשהו מטעם גוף אצלו מתנהל מרשם המעיד על זכויות כלשהם של המנוח ביחידות דיור אלו. טעם זה כשלעצמו מצדיק את דחיית התביעה גם בסוגייה זו.
 
80.     שנית, התובעים נמנעו מזימון נציג מטעם חברת חלמיש לעדות בתיק וגם עובדה זו יש לזקוף לחובתם.
 
 
 
 
 
81.     שלישית, התובעים לא עתרו כלל בכתב תביעתם לסעד של פינוי לגבי יחידות הדיור וצמצמו את חזית המחלוקת בכתב תביעתם ביחס לבית ההורים בלבד. גם עובדה זו כשלעצמה מלמדת כי התובעים בעצמם ידעו כי יחידות הדיור הנוספות כלל לא היו שייכות לאביהם המנוח שהרי מטבע הדברים הם לא היו מסתפקים רק בעתירה לקבלת דמי שכירות ללא סעד של פינוי כלפי דירות אלו אם היו מאמינים שהם היו שייכות באמת לאביהם ועל פני הדברים התובעים ניסו להפעיל לחץ פסול על הנתבעים באמצעות עתירתם המשונה לקבלת כספים מדירות אשר לנתבעים אין כל קשר אליהם!
 
82.     אומנם, התובעים ניסו להוכיח את "זכויות" אביהם המנוח באמצעות הצגת חוזי שכירות בהם נרשם אביהם המנוח כמשכיר.
 
83.     ואולם, מעיון בחוזי השכירות שצורפו על ידי התובעים עולה כי בהואיל הראשון לחוזים צוין במפורש כי במונח בעל זכויות יכול להיחשב גם מתוקף הרשאה או יפוי כח!. בנסיבות אלו, אין לראות כמובן בחוזי השכירות כשלעצמם כראשית ראשיה להוכחת זכויות כלשהם של המנוח ביחידות דיור במתחם.
 
84.     לעניין זה הדגישו הנתבעים עוד במסגרת כתב הגנתם המפורט כי הדירות הנוספות שייכות לדודים שלהם ה"ה משה ומאיר אריאל כאשר המנוח טיפל עבורם בהשכרת יחידות אלו.                       (ראה למשל  סעיפים 4, 14  ו- 16 לכתב ההגנה).
 
85.     הנתבעים לא הסתפקו בהגשת כתב הגנה מפורט וגם במסגרת תצהירי עדותם הראשית התייחסו בפרוט רב לטענה שהעלו התובעים כאילו לאביהם המנח היו "זכויות" ביחידות דיור בכפר שלם              (ראה למשל סעיפים 5, 6 , 28-34 לתצהירו של הנתבע 1, סעיפים 7,8 , 52-55 לתצהיר הנתבע 2).
 
86.     הנתבעים לא הסתפקו בכך, ואף העידו בסוגיה זו שני עדים רלוונטיים את ה"ה מדינה אינגבר ועופר דמארי, אשר העידו מידיעתם האישית בתצהירים מפורטים כי למנוח לא היו כל זכויות ביחידות הדיור וכי יחידות אלו שייכות לדודים מאיר ומשה אריאל!
 
87.     מעדותו של הנתבע 2 עלה כי כל כספי השכירות שנגבו על ידי המנוח מהשכרת היחידות השייכות לדודים, הועברו לדודים וזאת בהתחשבנות שנערכה בינם לבין המנוח כל אימת שהגיעו לארץ. התחשבנות כספית זו היתה נערכת גם באמצעות קיזוז של דמי השכירות שנגבו על ידי הדודים עבור דירת המנוח במנהטן אל מול דמי השכירות שנגבו על ידי המנוח בגין השכרת היחידות השייכות לדודים ואת היתרה היה המנוח מעביר לדודים שהיו מגיעים לארץ (סעיפים 52-54 לתצהיר הנתבע 2 עליו לא נחקר כלל). יצוין כי מתמליל השיחה בין התובע לבין מר משה אריאל אותו ביקשו המבקשים לצרף בבקשתם מיום 23.01.17 עולה כי לניב אריאל היה ידוע על ההתחשבנות שנערכה בין אביו המנוח לדוד משה אריאל בקשר לשכירות (עמ' 2 שורות 24-26 לתמליל).
 
 
 
88.     יצוין כי בעדותה של התובעת היא הודתה בפה מלא כי היא ואחיה ירשו את דירת אביהם המנוח במנהטן ארה"ב (עמ' 49 שורות 16-17 לפרוטוקול).
 
89.     גם מצהירה של מדינה אינגבר שהיא אחותה של מאיר ומשה אריאל עלתה תמונה דומה לפיה היא בעצמה נכחה באופן אישי בהתחשבנויות הכספיות שנערכו בין המנוח לבין משה ומאיר אריאל בגין דמי שכירות שגבה המנוח עבורם וכי כיום היא באופן אישי מעבירה לדודים את דמי השכירות השוטפים (סעיפים 17-21 ו 35-36 לתצהירה).
 
90.     הלכה למעשה שכל תצהירה של גב' מדינה אינגבר שהיא דודתו של המנח ואחותם של מאיר ומשה אריאל מדבר בעד עצמו בעניין זה. לתצהירה של הגב' מדינה אינבר אף צורפו צילומי חשבונות ארנונה עדכניים המעידים כי משה ומאיר אריאל רשומים כבעלי הזכויות ביחידות אלו גם בעירית תל אביב (ראה נ' 33).
 
91.     גם מ נ' 18 (שצורף בטעות למוצגי הנתבעים וסומן נ '4) מעיד על כך שבתרשימי המדידה האותנטיים שנערכו עבור חברת חלמיש בח' 7 כפר שלם בשנת 1996 מופעים הדודים מאיר ומשה אריאל כמחזיקים ביחידות אלו ביחד עם הנתבע 1 מר גלעד אריאל.
 
 הימנעות הנתבעים מחקירות נגדיות של העדים בסוגיות המהותיות 


92.     גם מעדותו של מר עופר דמארי שהיה חבר קרוב למנוח עלה כי הוא נדהם לשמוע את הטענה של התובעים כאילו יחידות הדיור היו שייכות למנוח כאשר גם מעדותו עלה שיחידות אלו שייכות למשה ומאיר אריאל והמנח אך טיפל וגבה דמי שכירות עבורם (סעיפים 9-11 לתצהירו).
 
93.     הלכה למעשה שהתובעים נמנעו מחקירת הנתבעים ועדיהם בכל הקשור ליחידות הנוספות ולמעשה נוצר הרושם שתביעתם בסוגיה זו נזנחה כליל בעצם הימנעותם המופגנת מחקירה נגדית בנושא זה!
 
94.     בפסיקה נקבע כי ההימנעות מחקירה נגדית בנקודה מהותית, פועלת לחובת בעל דין, במיוחד כאשר ההימנעות לא הייתה מטעמי נוחות, כגון חיסכון בזמן בית המשפט, שהרי החקירה הנגדית עצמה הייתה ארוכה [ראו ע"א 260/822 סלומון נ' אמונה פ"ד לח(4), 253, 258; י' קדמי "על הראיות", הדין בראי הפסיקה, מהד' משולבת, תשס"ד-2003,1400-1402].
 
95.     בנסיבות אלו, אין ספק שהימנעות ב"כ התובעים מלהפנות לעדים שאלות רלוונטיות בסוגיה המהותית, אשר לשמה העידו, פועלת באופן מובהק לחובת התובעים ומחזקת משמעותית את גרסתם האמינה של הנתבעים, שלא נסתרה כלל לפיה היחידות הנוספות במתחם ח' 7 כפר שלם שייכות לדודיהם, משה ומאיר אריאל.
 
 
 
 
96.     אין לזקוף כמובן לחובת הנתבעים את אי הבאתם לעדות של הדודים מאיר ומשה אריאל שכן, מדובר באנשים קשישים שמתגוררים בארה"ב ולא יכלו להגיע מפאת גילם ומצבם הבריאותי למרות שב"כ הנתבעים כן ניסה להביאם לעדות. יחד עם זאת, מחומר הראיות ומעיבודו עולה כי אין ספק שהזכויות ביחידות הדיור שייכות להם ולכן לא עומדת לתובעים כל עילת תביעה.
 
97.     למעלה מהנדרש יצוין כי התובעים הגישו תביעה לסעד הצהרתי לפיו על הנתבע 2 לחדול מלהשכיר את יחידות הדיור וכן להשבת כספי שכירות בהיקף שלא פורט כלל על ידם. לעניין העתירה לסעד הצהרתי טענו הנתבעים בסעיף 18 לכתב הגנתם כי בכל מקרה אין מקום שבית משפט ייעתר לסעד הצהרתי להשבת כספים מקום שהיה באפשרות התובעים לתבוע סעד כספי מבלי לגרוע מטענתם שהם כלל לא מחזיקים בדירות אלו ואין להם כל שייכות אליהם. (ראה ע"א 4076/00 חברת נצחון צפורה בראשון בע"מ נ' חברת מירם זמברובסקי בע"מ, פ"ד נו(3) 41).
 
98.     לאור האמור במצטבר לעיל, יש כמובן לדחות את תביעת התובעים כנגד הנתבעים גם בקשר ליחידות הדיור של הדודים מאיר ומשה אריאל.
 
          זכות מגורי המנוח בבית ההורים היתה פרסונלית שפקעה עם פטירתו ואיננה עוברת בירושה
 
99.     כמפורט בהרחבה בכתב הגנתם של הנתבעים הרי שמעמדו של המנח בבית ההורים היה מעמד של בר רשות חינם וזאת גם אם נתעלם לצרכי הדיון מהסתלקות המנוח מחלקו בעיזבון הוריו המנוחים.
 
100.   יש לזכור, כי מחומר הראיות עלה בברור כי התובעים מעולם לא התגוררו מגורי קבע בכפר שלם ולכן הינם בגדר "דור רביעי"  בעוד שאביהם המנוח היה דור שלישי של מחזיק (הדור הראשון היה רחל ודוד אריאל ז"ל שהתיישבו במקום בשנת 1948, כעולה מסעיפים 3-4 לתצהירה של הגב' מדינה אינגבר.
 
101.   כידוע, זכות בר רשות בלתי הדירה לא ניתנת להעברה בירושה. הזכות היא זכות אישית, ובנוסף היא זכות על שטחי ציבור שאינם ניתנים כרשות בלתי הדירה. (לעניין זכות אישית שלא ניתנת להעברה – ראה ע"א (ת"א) 271/85 הילמן נ' חזן ואח' פ"מ תשמ"ז ( א) 283).
 
102.   בשולי הדברים יצוין כי הזכות לפיצוי במקרה של פינוי כפר שלם נקבע על פי קריטריונים של וועדת הפינויים, וכי  נדרש כי שמות התובעים היו מאוזכרים  בסקר שנערך במתחם חלמיש בכפר שלם. אין מחלוקת עובדתית שבשונה מהנתבעים אשר נולדו בכפר שלם והוכרו כזכאים אין לתובעים כל זכאות לכך והם מעולם לא הוכרו על ידי חלמיש כזכאים ולכן לא בכדי התובעים נמנעו מפניה לחברת חלמיש ו/או מהבאת אישור זכויות ואפילו לא הביאו אישור על הכרה בזכותם זו.
 
103.   בשולי הדברים יצוין כי גם העובדה שהתבררה לבית משפט שהמנוח היה בעלים של דירה במנהטן אותה ירשו התובעים מאיינת גם היא כשלעצמה זכאות אפשרות להכרה בפיצוי במקרה של פינוי כפר שלם.
 
 
104.   בהקשר זה בהחלט ראוי להביא את עדותו של נתבע 2 בבית משפט בסוגיה זו:
 
"ש:                      אילן הוא היה שם כל השנים שלו, לגלעד יש בעיה.
ת:                         נשמה, גם לגילי אין בעיה.
ש:                        לאילן אין בעיה.
ת:                         גילי גם נולד שם כל החיים.
ש:                        בסדר. אתם תתחלקו אם אין בעיה, כן, אתה גם מוריש,
ת:                         נשמה, גילי גדל שם כל החיים, אנחנו גדלנו ביחד, מה זאת אומרת? הוא אחי.
ש:                        אז למה לאילן יש בעיה?
ת:                         כי הוא נפטר.
ש:                        אז לא, אז לא,
ת:                         ברגע שבן אדם נפטר, נשמה, תקשיב, אתה אמרת שפינית משפחות בכפר. ברגע שבן אדם נפטר הזכות שלו נגמרת, אין לו זכות. למי הוא, זה לא זכות. זה לאותו בן אדם אישי.
ש:                        כלומר, אתה אומר בעצם שמגיע פיצויים, ואחיך גר שמה, והוא, הוא גם בין התובעים, הוא גם בין, בין המחזיקים עם האבא ואמא? אתה אומר בעצם הכסף שהוא,
ת:                         מחר, מחר גילי נפטר,
ש:                        כן.
ת:                         אין זכות, גילי מת.
ש:                        אף אחד לא,
ת:                         אז מה הילדה שלו תבוא ותגיד אני רוצה את הכסף? מה קרה לך?
ש:                        אתה שומע מה שאתה אומר?
ת:                         בטח שאני שומע, אתה לא יודע אם אתה פינית אנשים בכפר.
כב' הש' האפט:     אני ארצה לשמוע את עמדתך לטענה המשפטית הנכונה הזאת בסיכומים אדוני. יש את מה שנקרא זכות פרסונלית.
העד, מר אריאל:    בדיוק. אם אתה פינית אנשים בכפר אז אתה יודע את זה.
עו"ד חגבי:            אז גם אתה לא יכול לקבל את הירושה אם ככה מהם.
ת:                         סליחה?
ש:                        אתה, אותו דבר גם אתה לא יכול לקבל את הירושה אתה לא יכול לקבל של, של אביך המנוח, הוא נפטר האבא, גמרנו, אתה לא שמה.
כב' הש' האפט:     לא, השאלה המשפטית היא פה האם הזכות הזאת עוברת בירושה.
העד, מר אריאל:    בדיוק.
כב' הש' האפט:     זאת זכות פרסונלית.
העד, מר אריאל:    בדיוק, היא צודקת, היא הבינה בדיוק.
עו"ד חגבי:            כן, בסדר. אבל,
כב' הש' האפט:     אוקיי? אז אתה תצטרך להשיב לזה בסיכומים אדוני."
 
 
 
105.   לאור האמור לעיל, יש לדחות את תביעת התובעים, גם מאחר וזכותו של המנוח היתה זכות מגורים פרסונלית אשר אינה ניתנת להעברה בירושה!
 
התובעים לא עמדו בנטל להוכחת טענתם כי במתחם ח' 7 ממוקם כיום קרוואן שהציב המנוח
 
106.  בסעיף 15 לכתה התביעה טענו התובעים כי המנוח הניח קרוואן נייד על גלגלים משהבין שלא יכול להתגורר עם משפחתו במבנה המסוכן (בבית ההורים).
 
107.  לתשומת לב בית משפט כי בכתב התביעה כלל לא התבקש בית המשפט למתן סעד כלשהו הנוגע לאותו קרוואן נייד על גלגלים אותו טענו התובעים שהמנוח הציב במתחם שכן, עתירתם נגעה רק לבית ההורים ולקבלת דמי שכירות משתי יחדות דיור בבניין קיים (סעיף 6 לכתב התביעה).
 
108.  התובעים לא טענו בשום מקום בכתב תביעתם כי המנוח שיפץ את הקרוון והפך אותו לבית מגורים של קבע ולמעשה למקרא כל המסכת העובדתית השלמה של תביעתם מתברר כי אין כל קשר סיבתי בין הסיפור על הצבת הקרוואן לבין יחידות הדיור אותם טענו התובעים שהמנוח שיפץ עבורם.
 
109.  יתרה מכך, מסעיפים 13-16 לכתב התביעה משתמע כאילו התובעים אביהם המנוח ואימם שתיבדל לחיים ארוכים התגוררו בקרוואן בח 7 כפר שלם  בשנת 1993.
 
110.  לעניין זה תמכו התובעים את טענותיהם בנספח ד שצורף לכתב תביעתם שזה תצהירו של המנוח מיום 13.09.93. בסעיף 1 לתצהירו של המנוח כתב המנוח כי "אני מחזיק יחד עם רעייתי ושני ילדיי הקטנים (2, 5) במבנה המצוי ברחוב ח- מס 7 כפר שלם. בסעיפים 14- 20 לתצהירו של המנוח מיום 13.09.93 הצהיר המנוח כי הציב קרוון בשל טענתו שבית ההורים לא ראוי למגורים.
 
111.  מכאן, שהמנוח הצהיר בתצהירו כי הציב את הקרוון בשנת 1993 וכי מדובר בקרוון על גלגלים.
 
112.  לאור האמור לעיל, נראה כי זו הסיבה שבסעיף 6 לתצהיר התובע טען כי יחידות הדיור נבנו כביכול מקרוואן שהניח אביו בשנת 1993!
 
113.  דא עקא, שמחומר הראיות שהניחו הנתבעים עלה בברור כי אביהם המנוח כלל לא התגורר בשנת 1993 בכפר שלם אלא שבאותה העת התגורר עם אשתו והתובעים שהיו ילדיו הקטינים בני 2 ו 5 בגבעת סביון והחל משנת 1995 עת התגרש מאימם עבר להתגורר בנווה צה"ל וזאת על לשנת 2002!
 
114.  בנסיבות אלו, כאשר התברר לתובעים כי הטענות העובדתיות של התביעה בדבר הישארות קרוון משנת 1993, קרסו כמגדל קלפים ניסו לפתור את הבעיה באמצעות העלאת טענה יצירתית שנפלה כביכול טעות סופר בסעיף 6 לתצהיר התובע במובן זה שהקרוון לשיטתם הוצב לא בשנת 1993 כפי שטעם אביהם המנוח בתצהירו מיום 13.09.1993 אלא בשנת 2003.
 
 
115.  להשלמת התמונה הפרוזאית יצוין כי בהתאם לטענה יצירתית זו של התובעים הם גם טענו שנפלה כביכול טעות סופר גם באמור בסעיף 6 לתצהירו של עד מטעמם, מר יחיאל לוי בכך שבמקום 1993 צריך להירשם 2003!
 
116.  עוד יצוין כי הניסיון של התובעים לשנות את מועד הצבת הקרוון משנת 1993 לשנת 2003 בטענה לטעות "סופר" נבעה גם לנוכח התצהירים המפורטים של הנתבעים ועדיהם שהגישו גם בעניין זה לפיהם הקרוון שהציב המנוח בשנת 1993 נשרף זמן קצר לאחר הצבתו בשל התנגדות תושבי הכפר לניסיון ההשתלטות של המנוח. (ראה לעניין זה האמור בסעיפים 46-50 לתצהירו של נתבע 2)
 
117.  עוד מופנה בית משפט לנ' 9 לתצהיר נתבע 2 שזה תמונות שתיעדו את הקרוון שהציב המנוח לאחר שריפתו וכן ראה סעיפים 30-33 לתצהירה של הגב' מדינה אינגבר וסעיפים 12-16 לתצהירו של מר עופר דמארי. (התצהירים בוודאי שלא נסתרו מאחר והעדים לא נחקרו בסוגיה זו כלל)
 
118.  לפיכך, גרסתם  המזגזגת והמתפתחת החדשה של התובעים לשינוי מועד הצבת הקרוון משנת 1993 לשנת 2003 התמוטטה כליל שכן משתי סיבות עיקריות. ראשית מאחר והוכח חד משמעית שהמנוח כלל לא התגורר עד לשנת 2002 בכפר שלם. שנית מאחר והעד היחיד מטעם התובעים שטען בסעיף 6 לתצהירו כי נכח באופן אישי בעת שהמנוח הניח את הקרוון מחוץ לבית חזר בו מאמירה החלטית זו, במה דברים אמורים?
 
119.  בסעיף 6 לתצהירו של מר יחיאל לוי טען הוא כי: "בשנת 1993 (תוקן מאוחר יותר ל 2003) לערך התאריך המדויק אינו זכור לי, היתי נוכח בעת שהמנוח הניח קרוון בסמוך לבית, אותו שיפץ בהמשך והתאים למגורים."
       
120.  מנגד טען עד ההגנה מר עופר דמארי בסעיף 16 לתצהירו כי "אני מדגיש ומצהיר כי לוי יחיאל אותו אני מכיר באופן אישי כלל לא נכח בעת הצבת הקרוון על גלגלים על ידי המנוח וזאת אני אומר מידיעתי האישית מאחר ואני נכחתי באופן אישי במקום עם המנוח בעת הצבת הקרוון . בהקשר זה אדגיש ואציין כי הקרוון כלל לא הוצב בח' 7 אלא בשטח הסמוך לו ולכן היתה התנגדות של תושבי הכפר וכי הוא נשרף כעבור תקופה קצרה ולכן המנוח לא יכלה לסב אותו למגורים כלל"
 
121.  ואכן בחקירתו הנגדית של מר יחיאל לוי חזר בו לפתע פתאום מטענתו בתצהיר שאומת כדין על כך שנכח בעת הצבת הקרוון !
 
"ש:                      אתה נכחת בהצבת קראוון ומכולה,
ת:                         לא, לא, ( עמ' 24 שורות 2-3 לפרוטוקול מיום 06.12.16)
עו"ד טולדנו:         אז אתה לא נכחת בזמן שהציבו את המכולה?
ת:                         לא,
ש:                        אתה לא נכחת?
ת:                         לא, אני יודע שהוא הביא את המכולה, הוא צלצל אליי שהמכולה כבר בפנים.
ש:                        אבל אתה כותב בסעיף 6 לתצהיר שלך, שאתה היית נוכח בעת שהמנוח הניח את הקראוון,
ת:                         כן,
ש:                        זה לא נכון, אז אתה מאשר, תאשר לי שמה שכתוב,
ת:                         תקשיב אני,
ש:                        סליחה,
ת:                         כן,
ש:                        תאשר לי שמה שכתבת בסעיף 6, לא נכון. אתה לא נכחת בעת שהמנוח הניח את הקראוון,
ת:                         אני אומר לך את הדברים ברורים כמו שהם,
ש:                        כן,
ת:                         הוא ביקש ממני עזרה, אמרתי לו מנופי אבי, זה אחרי שבוע- שבועיים שהוא שם את המכולה, באתי, ראיתי את המכולה, נכחתי שהמכולה נמצאת.
ש:                        אבל אתה כתבת פה בתצהיר שלך, הייתי נוכח בעת שהמנוח הניח קראוון בסמוך לבית,
ת:                         נו, היה קראוון (לא ברור),
ש:                        אתה יכול להגיד לי, מי היה נוכח בזמן שהניחו את הקראוון? יש עדים, שאתה יכול לספר לי עליהם?
ת:                         לא"  ( עמ' 24 שורות 18-32 ועמוד 25 שורות 1-8 לפרוטוקול).
 
122.  מהאמור לעיל, עולה כי הקרוון שהציב אביהם המנוח של התובעים נשרף זמן קצר לאחר הצבתו בשנת 1993 וכי אין אמת בטענת התובעים כאילו קרוון זה הוצב בשנת 2003 ומשמש כיום למוגרים של מאן דהו.
 
ניסיון התובעים להיתלות בצו הרחקה זמני כאילו מדובר בצו שקבע מסמרות בשאלת הזכויות
 
123.  בכתב תביעתם ניסו  לנמק את  עתירתם לפינוי מבית ההורים בכך שניתן צו הרחקה הדדי בבית משפט לענייני משפחה בתל אביב אותו צרפו כנספחים ט' ו- י' לכתב תביעתם.
 
124.  לעניין זה טענו הנתבעים עוד במסגרת כתב הגנתם כי בית משפט לענייני משפחה כלל לא קבע מסמרות לגבי טיב טענות התובעים, המפורטות בכתב תביעתם, וכי צו ההגנה שניתן היה הדדי ותוקפו היה לשלושה חודשים.
 
125.  זאת ועוד, בהחלטת בית משפט לענייני משפחה אשר ניתנה על יסוד הסכמת הצדדים אף הצהירו הם במפורש שהיא ניתנת מבלי להודות בכל טענה ו/או דרישה מטענות המבקשים (התובעים) וכי כל אחד מהצדדים רשאי לפעול באמצעים המשפטיים כפי שימצא לנכון כדי לדרוש זכויות חוקיות בבית ברחוב 7 בכפר שלם ו/או בכל נכס אחר כפי שימצא לנכון (עמ' 4 שורות 21-29 להחלטה).
 
 
126.  על רקע הנאמר לעיל, תמוה ביותר בעיני הנתבעים הניסיון של התובעים להיאחז בהחלטת בית משפט לענייני משפחה אשר ניתנה בהקשר של צו הגנה כאילו מדובר בהחלטה שקבעה מסמרות בשאלת עצם זכאות התובעים לזכויות כלשהן במתחם בכפר שלם.
 
127.  באשר לנסיבות מתן צו ההרחקה העיד מר גלעד אריאל  מדם לבו:
 
"ת: זה היה המצאה של הילד ואני אף פעם לא רבתי איתם. ואז הוא המציא את הסיפור הזה ואני לא זוכר אפילו גם למה הוא המציא את הסיפור הזה וכשהגענו לבית המשפט לא ידענו בכלל שאנחנו, הביאו אותנו למשפט הזה, לא היה  לנו עורכת דין. פגשנו אותה במעלית שירדנו שתייצג אותנו כי לא ידענו מה לעשות, אוקיי? ואז כשנכנסנו איתה למשפט היא לקחה לנו 5 אלף על זה, נכנסנו למשפט, שאחי שילם, בועז, נכנסנו למשפט ואז ניסיתי להביא אותו למצב שהוא, שיעיד, הוא אמר משהו שתקפתי אותו וזה היה שקר לחלוטין כי בחיים לא הרמתי עליו יד, אוקיי. בחיים שלי לא הרמתי על אף אחד מהאחיינים שלי ועל אף אחד, אני לא אדם אלים. הם ניסו להביא את זה למצב אלים שאני הייתי עבריין וישבתי בבית סוהר ואז אמרתי בקשה, שיעיד. ואז עורך דין שלו קפץ ולא הסכים שהוא יעיד ואז הוא עשה הסכם עם העורכת דין שלי בלי הסכמתי, היא קבעה שירחיקו אותי. שיצאנו אמרתי לה למה את קובעת דבר כזה בלי הסכמתי? ואז עזבתי אותה והעפתי אותה מהתיק, פשוט" (עמ' 128 שורות 19-31 לפרוטוקול מיום 13.12.16).
 
128.  בשולי הדברים יוסיפו הנתבעים ויטענו כי מאחר והם אינם בגדר בני משפחה כמשמעות מונח זה בחוק בית משפט לענייני משפחה הרי שלבית משפט לענייני משפחה לא היתה כלל סמכות עניינית לדון בעניינם ולכן החלטתו בטלה מעיקרא. במה דברים אמורים?
 
129.  הנתבעים הינם אחיו של המנוח ודודיהם של התובעים. סעיף 3 (א) לחוק בית משפט לענייני משפחה התשנ"ה 1995 (להלן:"החוק") קובע כי ענייני משפחה יידונו בבית משפט לענייני משפחה. סעיף 1 (2) לחוק מגדיר ענייני משפחה אחת מאלה: "תובענה אזרחית בין אדם או עזבונו לבין משפחתו, או עזבונו שעילתה סכסוך בתוך המשפחה יהא נושאה או שוויה אשר יהא."
 
130.  לאור האמור לעיל, יש צורך בהתקיימותם של שני תנאים מצטברים על-מנת שבית משפט לענייני משפחה היה מוסמך לדון בבקשה לצו הגנה: האחד, מדובר בתובענה אזרחית בין בני משפחה או עיזבונם. השני, עילתה של התובענה סכסוך בתוך המשפחה.
 
131.   באשר לתנאי הראשון – רמת הקרבה בין התובעים לבין הנתבעים אינה כלולה בהגדרה של בן משפחה לצורך החוק ומטעם זה בלבד לא היה מוסמך בית משפט לענייני משפחה לדון בבקשה לצו הגנה וממלא שלא היה מוסמך ליתן החלטה גם אם התקבלה על יסוד הסכמת הצדדים.
 
132.  מהאמור לעיל, עולה כי התובעים אינם יכולים לבסס את עילת תביעתם לסעד פינוי על קבלת סעד זמני של צו הרחקה הדדי, אשר מלכתחילה לא התיימר לקבוע מסמרות בשאלת הבעלות מה גם שמחומר הראיות ועיבודן עלה כי התובעים הזינו את בית משפט לענייני משפחה בעובדות לא נכונות בעליל בכל הנוגע לבית ההורים בכפר שלם.
 
יש בהחלט פגם מוסרי בעתירה לקבלת "זכויות" מנוח מבלי לשלם את הוצאות קבורתו
 
133.  על פי האמור בסעיפים 104(א)(1)ו 107( א) לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 זכאות יורשים לרשת את המוריש קמה לאחר תשלום "ההוצאות הכרוכות בהלווית המוריש, בקבורתו ובהצבת מצבה על קברו, לפי הנהוג באותן נסיבות".
 
134.  מעדותו של הנתבע 2, מר בועז אריאל עלה כי לא רק שבחיי המנוח מימן את כל צרכיו לרבות שיפוץ בית ההורים, אלא שגם לאחר פטירתו נשא לבדו בכל הוצאות קבורתו קיום השבעה, אמבולנס, רכישת חלקת אדמה וכן מצבה בסכום של כ 70,000 ₪!
 
135.  לתצהירו של הנתבע 1 צורפו כנ' 7 אסמכתאות שנשמרו בידיו המעידות על הוצאות בהן נשא מכיסו הפרטי בשל פטירת אחיו האהוב ומחמת כך שהתובעים סרבו לשאת בהוצאות אלו. (ראה סעיפים 39-42 לתצהירו)
 
136.  בעדותה בבית משפט אישרה התובעת, הגב' מור מזל כי התובעים לא נשאו במאום בתשלום הוצאות הקבורה והשבעה של אביהם המנוח:
 
"ש.                       יש לי שאלה, שאנחנו כן העלנו אותה פה. את יכולה לאשר לי שמי שממן את כל ההוצאות, את כל ההוצאות הקבורה, של אביכם המנוח, זה היה הנתבע 2? את יכולה לאשר לי את זה?
ת:                         שמה? עוד הפעם,
ש:                        שמי שממן את הוצאות הקבורה של אביך המנוח, זה נתבע 2? הוא זה שקנה את חלקת הקבר,
ת:                         אני מאשרת את זה.
ש:                        הוא זה ששילם על האמבולנס,
ת:                         אני מאשרת את מה שאתה אומר.
ש:                        והוא זה שחלקת אדמה, והוא גם מימן את הוצאות השבעה?
ת:                         הוא מימן,
ש:                        וגם את הוצאות השבעה?
ת:                         נכון מאוד, אני מאשרת אז זה." (עמ' 32 שורות 12-24 לפרוטוקול).
 
137.  לעומת זאת אין מחלוקת עובדתית כי התובעים ירשו את דירת אביהם המנוח במנהטן ארה"ב ואף נרשמו כבעליה החוקיים מכח צו הירושה (עמ' 49 שורות 16-33 לפרוטוקול).
 
138.  מהאמור לעיל, עולה עם כל הצער והאי נוחות שבדבר שלא רק שנפל פגם מוסרי בעתירת התובעים לקבלת "זכויות" המנוח כאשר במקביל הם מיאנו לשאת בחובות העיזבון אלא מאי נכונותם לשאת בהוצאות הקבורה והשבעה מלמדת שיחסיהם עם המנוח - לאחר נתק של שנים רבות - לא באמת שוקמו, שהרי אין הדבר טבעי שילדי מנוח לא יהיו מעורבים אקטיבית בתשלום הוצאות קבורתו ובבחירת מצבתו ובכיתוב אשר יהיה עליה.
 
 
בקשת התובעים  לצרוף תמליל שיחה שנערך לאחר תום שמיעת הראיות בתיק
 
139.  ביום 23.01.17 הגישו התובעים בקשה לצירוף ראיה ( להלן:" הבקשה") . בקשר לבקשה זו הוגשה תגובה מפורטת מטעם הנתבעים עוד ביום 25.01.17 ( להלן:" התגובה" ) וזאת בעקבות החלטת ביניים של כב' בית משפט אשר הורתה לנתבעים להגיב לבקשה בתוך 3 ימים.
 
140.  בנסיבות אלו, מפנים הנתבעים את בית משפט לכל האמור בתגובתם המפורטת מיום 25.01.17 במסגרתה הסבירו שאין בראיה אותה ביקשו התובעים לצרף משום חיזוק כלשהו לראיות התביעה וכי הלכה למעשה היה מדובר בשימוש לרעה בהליכי בית משפט.
 
141.  על כל פנים, מעיון בתמליל עלה כי הוא מחזק דווקא את ראיות ההגנה שכן הנתבעים טענו כבר במסגרת כתב הגנתם כי למר משה אריאל קיים בית בח' 7 כפר שלם אשר הושכר על ידי המנוח כאשר דמי שהכירות הועברו למר משה אריאל.
 
142. לגופו של עניין טענו הנתבעים, כי אין מקום לכך שבית המשפט הנכבד יאפשר את צירופה של "הראיה" לאחר תום שמיעת הראיות הממושכת שהתקיימה בתיק שכן, אין חדש תחת השמש, הים הוא אותו ים והתובעים הם אותם תובעים וכי הלכה למעשה אותה "ראיה" אשר התובעים עתרו לצרופה תואמת לחומר הראיות והעדיות בתיק ככף יד המותאמת לכפפה.
 
143. מהאמור בסעיפים 8-13 לתגובה עלה כי לא הייתה כל מניעה מטעם התובעים ליצירת קשר טלפוני עם הדוד משה אריאל, עוד בטרם הגשת תצהירי עדות ראשית ובוודאי שלא היתה כל מניעה מטעמם להגיש בקשה לזמנו לעדות בטרם נשמעו הראיות בתיק, בשים לב לכך שמועד שמיעת הראיות שנקבע ליום 06.12.16 נקבע במהלך ישיבת קדם משפט אשר התקיימה ביום 17.09.15, דהיינו שנה ושלושה חודשים לפני מועד שמיעת הראיות בתיק!
 
144. גם לגופו של התמליל, אין בו שום "משקל סגולי" שהצדיק את צירופו בכלל ולאחר תום שמיעת הראיות בפרט. ראשית, כל בַּ‏‏ר בֵּ‏י רַ‏ב דְּחַ‏ד יוֹ‏מָ‏א, היה מבין ממבט חטוף בתמליל אשר צירופו התבקש, כי לא מדובר בתמליל שיחה שלם, אלא בתמליל שיחה מבושל וחלקי שנגרע ממנו חלק מהותי, אשר נוח פחות לתובעים וטעם זה כשלעצמו מכשיל את צירוף הראיה. במה דברים אמורים?
 
145. לתשומת לב בית משפט, כי מעיון בתמליל עולה כי לשיטת התובע, מר ניב אריאל, אשר תמך את הבקשה בתצהיר, השיחה הטלפונית מתחילה כדלקמן:
 
"ניב אריאל:       ו-,
משה אריאל:      לא, אני לא יודע שום דבר, ממש כלום." (עמ' 1 שורות 4 ו 5 לתמליל)
 
146. בכל הכבוד הראוי, ברור ששיחה טלפונית לא יכלה להתחיל במשפט פתיחה של אות ו' מצד התובע מחד גיסא, ובמענה לכך תתקבל תשובה ממר משה אריאל כי איינו יודע שום דבר!
 
 
147. מובן כי על תמליל שצירופו מבוקש חייב לשקף את כל שנאמר בהקלטה בצורה מדויקת ולא באופן חלקי כעולה מהתמליל שצורף לבקשה!. בנסיבות אלו, אך ברור כי גם הפעם וכשם שעשו התובעים בבקשתם הקודמת לצירוף תמליל שיחה חלקי, הם עשו  זאת שוב באמצעות צירוף מניפולטיבי של חלק מתמליל שיחה טלפונית שהתקיימה בין התובע לבין מר משה אריאל, כאשר בפעם הקודמת הם תרצו את צירופו של תמליל שיחה חלקי בכך, שהשיחה הוקלטה מהאמצע! הנתבעים, סבורים כי מדובר בשימוש לרעה בהליכי בית משפט ואין לתת לכך יד!
 
148. שנית, כפי שעולה מתמליל השיחה, הרי שהתובע, מר ניב אריאל, לא חדל לנסות להטעות ולבלבל את מר משה אריאל בכך, שבאופן שערורייתי סיפר למר משה אריאל בשיחה על כתב תביעה דמיוני שהגישו כביכול הנתבעים ה"ה גלעד ובועז אריאל כנגד התובעים!. להלן יבואו מספר דוגמאות לכך:
 
ניב אריאל:
       "אז אני אגיד לך, אני קיבלתי מכתב תביעה שבו הם טוענים שכל מה שיש בשטח זה שלהם..."
 
       "אה, לא, הם צירפו במכתב התביעה שלהם בבית משפט שאתה מגיע להעיד כעד מטעמם...."
 
       "... הם טוענים במכתב התביעה שאתה ומאיר אריאל הם הבעלים של שתי היחידות דיור...."
 
       "כן, הם נותנים לך יותר בתים והם טוענים את זה במכתב התביעה והם אומרים שמביאים אותך כעד."
 
       (ראה עמ' 1 שורות 1 ו 18, עמ' 2 שורה 12 ועמ' 3 שורות 9-10 לתמליל השיחה שצרופה התבקש)
 
149. מהאמור לעיל, עולה כי מר ניב אריאל תיאר בפני מר משה אריאל ארבע פעמים שונות בתמליל עובדות כוזבות, כאילו הנתבעים הם אלו שהגישו נגד התובעים תביעה וזאת במטרה להטעות אדם קשיש ולנסות לקבל ממנו תשובות המטיבות עימם!
 
150. זאת ועוד, בבקשתם לצירוף ראיה טענו התובעים כי מר משה אריאל לא יודע על הגשת התביעה. ואולם, אין להתפלא על כך שכן, גם לנתבעים עצמם לא ידוע על כל תביעה שהם הגישו כנגד התובעים, שהרי התובעים הם אלו שהגישו את תביעתם נגד הנתבעים!
 
151. על רקע הנאמר לעיל, לא ברור מדוע מצא לנכון, התובע, להטעות את מר משה אריאל בהעלאת טענות עובדתיות כוזבות כאילו הנתבעים הגישו תביעה נגד התובעים ואחר כך לא הפריע לתובעים להיתמם  בבקשתם לצירוף ראיה וטענו  כי מר משה אריאל לא ידע על ההליך המשפטי המתנהל בתביעה שלא הוגשה! (סעיף 8 לבקשה).
 
152. לכן, אין גם להתפלא מדוע מר משה אריאל הסביר לניב אריאל בתמליל שהוא מדבר לא ברור, ושהוא לא מבין כלום ולא מבין בשביל מה שלחו לו תביעה ומדבריו משתמע שהוא סבור שהנתבעים תבעו אותו (את מר משה אריאל) בבית משפט ואולי זה הקטע שנשמט מתחילת השיחה ולא צורף לתמליל?
 
       "משה אריאל:
       לא אני לא יודע שום דבר, ממש כלום....
מי זה שלהם? אני לא מבין , אתה מדבר לא ברור...
שלחו לי תביעה בשביל מה? " (עמ' 1 שורות 5, 9 ו- 17 לתמליל).
 
153. שלישית, "מעז יצא מתוק" ולמרבה האירוניה דווקא יתר האמור בתמליל מחזק ומבצר את כל העדויות והראיות שהביאו הנתבעים בתיק שכן, מר משה אריאל מאשר בתמליל בפה מלא כי אחד הבתים במתחם ח' 7 כפר שלם שייך לו, בדיוק כפי שטענו הנתבעים במסגרת כתב הגנתם ובעדויותיהם, בעוד שלאחר שמר משה אריאל מסביר זאת לניב אריאל, הוא לא נשאל על ידו בקשר לזהות בעלי הזכויות ב 20 היחידות הנוספות במתחם, לרבות היחידות של אחיו מאיר אריאל ושל בנו ארי אריאל!
 
154. לעניין זה מפנים הנתבעים את בית משפט לעיין בסעיף 4 לכתב הגנתם במסגרתו טענו באופן ברור וצלול בסעיפים 4 א' ו- ב' לכתב הגנתם כי :
      
"א.       המתחם בכפר שלם ח' 7 הינו מתחם בשטח של 7 דונם שבתוכו בנויים כ-20 דירות ואולי אף יותר. בתוך המתחם ממוקם בית שהיה שייך להוריהם המנוחים של הנתבעים והמנוח אביהם של התובעים. ממול הבית קיים בית נוסף השייך כיום לדודם של הנתבעים, משה אריאל החי בארה"ב אותו קיבל מסבם וסבתם, דוד ולאה אריאל ז"ל ,אשר נפטרו בשנות ה70.
 
ב.         כמו כן, קיימת דירה נוספת במתחם בסמוך לבית ההורים השייכת אף היא לדוד אחר של הנתבעים בשם מאיר אריאל אשר מתגורר אף הוא בארה"ב.
 
155. מכאן, שבפן העובדתי קיימת זהות מוחלטת בין האמור בתמליל לבין האמור בכתב הגנתם של הנתבעים ולכן לא היתה כל הצדקה להגשת הבקשה לצירוף ראיה לאחר תום שמיעת הראיות ובסמוך למועד האחרון שנקבע להגשת הסיכומים!
 
156. יתרה מכך, וזה העיקר מר משה אריאל הכחיש מניה וביה בתמליל כי לתובעים ו/או לאביהם המנוח היו אי פעם שייכות דירות במתחם ח' 7  כפר שלם!
 
       "ניב אריאל: אוקי, עכשיו, אתה יודע שיש שמה גם יחידה אחת שלי ואחת, יש שם עוד שני מבנים נוספים, אני בוודאי יודע שהיית שמה ויודע שיש שם מבנה אחד שזה קרוואן של מור.
 
       משה אריאל: ואני לא יודע אם יש שם דירה שלך או אין דירה שלך, אין לי מושג מה הולך שם"
 
157. על רקע הנאמר לעיל, נשאלת השאלה הפרוזאית, לצורך מה בדיוק הגישו התובעים את בקשתם אם העד הכחיש בתמליל שידוע לו על זכויות כלשהן של התובעים בדירה בכפר שלם!?
 
 
158. החמור מכל הוא, שבמסגרת התמליל מתוודה התובע מר ניב אריאל  לראשונה כי היה ידוע לו על כך שאביו המנוח היה משכיר את ביתו של הדוד משה במתחם כפר שלם והיה מעביר לו את דמי השכירות וזאת בדיוק כפי שטענו הנתבעים מראשית ההליך ועד סופו, כאשר מנגד התובעים התכחשו לטענה זו וטענו שאת דמי השכירות אביהם המנוח היה מעביר להם!
 
       "ניב אריאל: אני יו-, אני יודע שיש לך בית אחד שם שעליו אבא היה מביא לך עליו את השכירות והייתם מתחשבנים על זה, אבל מעבר לזה,
 
       משה אריאל: נכון." (עמ' 2 שורות 24-26 לתמליל).
 
159. כאן נשאלת השאלה, אם היה ידוע לניב אריאל כי דמי השכירות שנגבו על ידי אביו המנוח הועברו למר משה אריאל בארה"ב, מאין היה לו העוז לטעון בסעיפים 5, 6 ו 15 לתצהירו כי טענת הנתבעים לפיה דמי השכירות מועברים לדודים בארה"ב זה הטעיית בית משפט ומדוע התובעים ניסו להסתמך על חוזי השכירות שצורפו לתביעתם, ביחס לדירות השייכות לדודים בארה"ב כמעידים על "זכויות" שהיו שייכות כביכול למנוח על דירות במתחם!
 
160. בהקשר זה ראוי כמובן גם להפנות את בית המשפט הנכבד לתצהירה המפורט של הגב' מדינה אינגבר שהיא אחותו של מר משה אריאל, שהעידה בתיק זה, במסגרתו היא התייחסה והסבירה בפרוט רב את זהות בעלי הזכויות ביחידות דיור המצויות בצמידות לבית ההורים בח' 7 כפר שלם, לרבות הבתים והיחידות של ה"ה משה, מאיר וארי אריאל.
 
161. בהחלטת בית משפט מיום 01.02.17 הורה בית משפט לתובעים להגיש תשובה לתגובת הנתבעים לצירוף ראיה ואף על פי כן, אין מחלוקת עובדתית שהתובעים כלל לא טרחו להגיש תשובה לתגובה עד עצם היום הזה!
 
162. בהחלטה נוספת של בית משפט מיום 02.02.17 קבע בית משפט כי הבסיס לעיתוי הגשת בקשת התובעים לצירוף ראיה לאחר תום שמיעת הראיות נשמט מאחר ולכל המאוחר יכלו התובעים לדעת מי עדי הנתבעים עם הגשת התצהירים  מטעמם ומכאן שעוד קודם למועד שמיעת ההוכחות!
 
163. יחד עם זאת, נכון היה בית משפט לאפשר את הגשת צירוף הראיה בכפוף לשני תנאים מצטברים: תנאי אחד שהתמליל יוגש בלוויית תצהיר של מתמלל מקצועי שיעיד כי האזין לקלטת מתחילתה ועד סופה ויאשר את התמלול והתנאי השני הוא שיצורף תמליל השיחה השלם מתחילת השיחה ועד סופה!
 
       הטעיית התובעים את בית משפט
 
164. התובעים לא מילאו אחר החלטת בית משפט במובן זה  שלהודעתם מיום 09.02.17 צירפו את אותו תמליל חלקי אותו צירפו מלכתחילה לבקשתם לצירוף ראיה ואף צירפו את תצהירו של ניב אריאל בו הוא מודה בפה מלא כי מדובר בתמליל שיחה מבושל!. במה דברים אמורים?
 
165. בסעיפים 3-6 לתצהירו של התובע מר ניב אריאל נכתב כהי לישנא: "          עם תחילת השיחה הפעלתי את אפשרות התזכורת הקולית במכשיר האייפון שברשותי, על מנת לתעד את שנאמר בשיחה. תחילת שיחתנו עסקה בשאלות בנימוס כדוגמת ענייני בריאות, מצבי המשפחתי וכיוצא בזה. מאחר וחששתי כי הזיכרון במכשיר הטלפון שברשותי יגמר (...) עצרתי את ההקלטה על מנת שאחדש אותה כשנשוחח אודות התובענה. כשסיימתי את שיחתי עם מר משה אריאל התברר לי כי חלקה הראשון של השיחה לא נשמר..."
 
166. מהאמור בתצהירו של התובע עולה בברור כי אין מחלוקת עובדתית שמטרת השיחה של התובע עם משה אריאל היתה להקליטו ולנסות ולהשתמש בתוכן הדברים כראיה ולכן לא מדובר בהקלטה ספונטאנית אלא בהקלטה מתוכננת אשר את העיטוי שלה יזם התובע!
 
167. בנסיבות אלו, אין לתת יד להוספת תמליל שיחה חלקי בו התובע מודה כי עצר את ההקלטה במו ידיו באופן מכוון תוך כדי ניהול שיחה והפעילה מחדש מתי שסבר שהדברים שנאמרים מטיבים עמו! אם תתקבל טענה זו יוכל מעתה כל בעל דין בהליך משפטי לקחת חלקים שנוחים לו מתוך שיחה ולבקש להשתמש בהם בטענה סתמית שחשש שהזיכרון במכשיר שלו יגמר!
 
168. בעקבות הטעיית התובעים את בית משפט בעצם צירוף נוסף של תמליל שיחה חלקי ולא שלם בניגוד להחלטת בית משפט אשר התנה את צירוף התמליל בכך שיצורף התמליל השלם פנו הנתבעים בתגובה מטעמם להחלטת בית משפט מיום 12.02.17 ועתרו לעיון חוזר בהחלטה זו.
 
169. בעקבות כך ניתנה החלטת בית משפט מיום 13.02.17 בא נקבע כהאי לישנה: "ככל שיתברר כי התמליל שהוגש אכן חלקי, בניגוד לאמור בהחלטתי בעניין זה, אורה על הוצאתו מתיק בית המשפט, ולכל הפחות אתייחס לכך לעניין משקלו"
 
170. מאחר ואין מחלוקת עובדתית אף לשיטת התובע כי התמליל שצרף חלקי ולא מבטא את כל מהלך השיחה אשר התנהלה בינו לבין מר משה אריאל למרות שהתובע הוא זה שרקם את המזימה להקליט ובחר את העיתוי של השיחה וההקלטה ובשים לב להחלטת בית משפט מיום 02.02.17 ומיום 13.02.17 יש בהחלט מקום שלא לקבל את התמליל כראיה כלל ובוודאי שיש מקום לחייב את התובעים בהוצאות לדוגמא בגין ניסיון להטעיית בית משפט בעצם הצירוף של התמליל החלקי מבלי למלא אחר החלטת בית משפט ומבלי ליידע אותו בהודעה מטעם התובעים שהדבר נעשה בניגוד להחלטתו, דבר שהוביל בשגגה להחלטת בית משפט מיום 12.02.17 אשר ניתנה מאחר ובית משפט סבר כי התובעים מילאו אחר החלטתו מיום 02.02.17 וצירפו את התמליל המלא.
 
       בקשתם הקודמת של התובעים לצירוף ראיה
 
171. התובעים עשו שימוש לרעה בהליכי בית משפט בכך שהגישו בתיק זה גם בקשה קודמת לצירוף ראיה לאחר שלב גילוי מסמכים מיום 04.08.15 במסגרתה עתרו שוב לצירוף  תמליל שיחה חלקי שהתנהל במהלך השבעה בין התובעת לבין הנתבעים. מכאן שמדובר בעדות שיטה ודפוס פעולה קבוע ושיטתי של התובעים לצרף תמלילי שיחה חלקיים על מנת לבלבל ולהטעות את בית משפט.
 
172. ביחס לכך הגישו הנתבעים תגובה מפורטת מטעמם מיום 06.08.15 שנתמכה בתצהירו של הנתבע 2 מר בועז אריאל בה הסביר את נסיבות האמירות שייחסו לו בתמליל ואף הבהיר כי כל החלק הראשון של השיחה צונזר. מכל מקום גם בשיחה זו הדגישו הנתבעים כי היחידות הנוספות שייכות לדודים מארה"ב עובדה המחזקת את האמינות שלהם בכל פרשת ההגנה.
 
173. במסגרת סעיפים 58-69 לתצהירו של הנתבע 2, מר בועז אריאל ניתנה התייחסות מפורטת לכל האמור בתמליל השיחה החלקי והמבושל. ראשית במסגרת התמליל הדגיש הנתבע 2 מספר  פעמים שהדירות הנוספות שייכות לדודים מארה"ב מאיר ומשה אריאל ולמעשה כל השיחה התקיימה בקשר לסיטואציה אפשרית של פינוי.
 
174. בנסיבות אלו, הסביר לתובעים כי במקרה של פינוי יעשה כמיטב יכולתו על מנת לסייע להם בקבלת פיצוי כספי מחברת חלמיש! לעניין זה מופנה בית משפט לעמוד 7 שירות 21-25  לתמליל, וכן לעמוד 8 שורות 1-7 לתמליל":
 
יהושוע מזל: אתה אומר שאת הכסף אתה הבאת לו? אתה אומר שאת הדירות האלה אם במידה ויהיה פינוי.
 
בועז אריאל: על איזה, איזה הדירות האלה? זה של משה, זה לא שלנו.
 
יהושוע מזל: לא, זה משנה.
 
מור מזל: לא, השתיים , בסדר.
 
בועז אריאל: זה וההוא כן.
 
יהושוע מזל: אתה אומר שזה כביכול של ...
 
גילי אריאל: אחד של מאיר גם.
 
יהושוע מזל: של ניב ושל מור.
 
בועז אריאל: כן, לא משנה.
 
יהושוע מזל: ובעצם את השכירות אתה לא נותן להם.
 
בועז אריאל: ברור, כי אני לוקח את הכסף שלי אלא אם תביאו לי אתה רוצה להביא לי את הכסף, אז אין לי בעיה , קחו את השכירויות.
 
יהושוע מזל: אוקי.
 
175.   על רקע הנאמר לעיל, נשאלת השאלה אם ידעו התובעים שהדירות הנוספות שייכות לדודים כעולה מהתמליל, מדוע לא צירפו את הדודים מלכתחילה כבעלי דין רלוונטיים לכתב תביעתם ומדוע ניסו להטעות את בית משפט בכתב תביעתם לחשוב שהנתבעים הינם בעלי הזכויות בדירות הנוספות? ואיך בדיוק רצו התובעים למדוד דירות של הדודים שאינם צד להליך המשפטי שמתנהל בתיק זה?
 
176.   הנתבע 2 הדגיש בסעיף 67 לתצהירו כי במהלך השבעה הצביע על שתי חדרים בתוך בית הוריו ואמר לתובעים שבמקרה של פינוי על ידי חברת חלמיש הם יוכלו לטעון שהם גרו שם וכל חדר שינה בבית ההורים יהווה מבחינתנו דירה ובנסיבות אלו אמר  ליהושוע מזל בעמוד 4 שורות 5-6 לתמליל כי: "במקום הנתח (זכות המנוח כלפי חלמיש בבית ההורים) יש את הדירה הזו ואת הדירה הזאת שיהיה פינוי, זה אחת שלה ואחת שלו". והכוונה שלו היתה לחדרי השינה בבית ההורים ורק למקרה של פינוי על ידי חלמיש, מאחר והזכות לפיצוי כלפי חלמיש מותנת למגורים בפועל, אפילו בחדר, ולא למגורים ממשיים בדירה בשלמות.
177.   לפיכך, יש לקבל את עדותו של הנתבע 2 שלא נסתרה כלל בחומר הראיות כי המטרה שלו היתה לנסות לזכות את התובעים בפיצוי במקרה ויהיה פינוי ולא לתת להם זכות כלשהי בבית ההורים.
 
       זניחת כל העתירה לקבלת דמי שכירות על ידי התובעים
 
178. יצוין כי התובעים זנחו במהלך חקירותיהם הנגדיות של עדי ההגנה את כל עתירתם לקבלת דמי שכירות מיחידות הדיור השייכות להם כביכול, מהטעם הפשוט שהם כלל לא הפנו שאלות רלוונטיות הקשורות לנושא זה לנתבעים ואף לא לעדים שהעידו מטעמם ולכן יש לתמוהה על בקשתם  לצירוף ראיה לאחר תום שלב הראיות.
 
179. בתוך כך, חשוב גם להדגיש כי התובעים בתיק דכאן עתרו לסעד של פינוי רק מבית ההורים ובאשר ליחידות הדיור הנוספות כלל לא התבקש סעד של פינוי במסגרת כתב תביעתם, בעוד שהנתבעים הדגישו מראשית ההליך ועד סופו שהם אינם מחזיקים ואין להם כל זכות בכל דירה נוספת בח' 7 כפר שלם מלבד בית ההורים!
 
180. מאחר והנתבעים מעולם לא טענו לזכות כלשהי שיש להם ביחידות דיור בכפר שלם, פרט לבית ההורים שזו דירה אחת בלבד ובפן העובדתי אין מחלוקת שאף אחד מהם לא מתגורר בדירה אחרת במתחם בכפר שלם (פרט למגורי גלעד אריאל בבית ההורים), הרי שברור שאין כל טעם להמשיך ולקיים דיון בשאלה פילוסופית ואקדמית זו, באשר ליחידות דיור נוספות במתחם ולשאלת זהות הבעלים בהם!
 
181. בשולי הדברים יצוין כי, בהתאם לחוק בתי המשפט, אין זה מסמכותו העניינית של בית משפט שלום לדון בשאלת הבעלות למעט במקרים בהם נדרשת הכרעה בסוגיה אגב גררה לסעד העיקרי של מסירת חזקה בנכס. מאחר ובין כה וכה התובעים כלל לא עתרו במסגרת תביעתם לסעד של פינוי ומסירת חזקה בדירות נוספות, נראה כי אין לבית משפט שלום סמכות להכריע אגב גררה בשאלת בעלות ביחידות נוספות מאחר ולא התבקש ליתן לגביהם סעד של פינוי!
 
182. העולה מהמקובץ, שהתובעים עשו שימוש לרעה בהליכי בית משפט בעצם הגשת בקשתם לצירוף ראיה לאחר תום שמיעת הראיות, שאיננה משרתת במאום את הסעדים שהתבקשו במסגרת תביעתם והיא איננה תורמת כהוא זה לחקר האמת ולבירור המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים לתובענה אלא נהפוך הוא מתמליל השיחה אשר צורף לבקשתם עלה כי לתובעים היה ידוע שאביהם המנוח השכיר את דירות השייכות לדודים בארה"ב ואת דמי השכירות אף העביר להם, ולכן לא היה מקום שהם יבקשו להתבסס על הסכמי השכירות כראיה לכך שאביהם המנוח היה כביכול בעל זכויות ביחידות דיור במתחם ח' 7 כפר שלם.
 
סיכום ומסקנות
 
183.  לאור כל האמור במצטבר לעיל, אין ספק שיש מקום לדחות את התביעה שהגישו התובעים כנגד הנתבעים מחמת כל הטענות שפורטו על ידי הנתבעים, קל וחומר ממשקלן המצטבר של הטענות.
 
184. מחומר הראיות בתיק ועיבודו עלה באופן מובהק כי לא קמה לתובעים כל עילת תביעה כנגד הנתבעים. בניגוד לתמונה "שובת הלב" אותה ניסו התובעים לצייר בכתב תביעתם, הרי שהמנוח היה במעמד של בר רשות חינם במקרקעין, זכות שפקעה עם פטירתו, וכי התובעים אשר לא התגוררו בעצמם בבית אינם יכולים לרשת "זכות" זו.
 
185. המנוח הסתלק מחלקו בעיזבון הוריו המנוחים עוד בשנת 1998 עת חתם על תצהיר הסתלקות כדין וטענת התובע כאילו היה מדובר בהסתלקות למראית עין קרסה בעדותו של התובע עת הודה בפה מלא כי כלל לא ידע בעת הגשת התביעה על הסתלקות אביו המנוח מחלקו בעיזבון הוריו!
 
186. אין ספק שהמנוח היה במצב כלכלי קשה מאוד לאחר גירושיו מאימם של התובעים והנתבע 2 מימן את כל צרכיו והוא אף נשא בעלות שיפוץ בית ההורים כעולה מעדותו ומהאסמכתאות הרבות שצורפו המעידות על ההשקעה בדירת ההורים בזמן השיפוץ הרלוונטי.
 
187. יחידות הדיור מעולם לא היו שייכות למנוח שכן, יחידות הדיור הנוספות שייכות לדודים ה"ה משה ומאיר אריאל ודמי השכירות שנגבו בגינם, הועברו בעבר ומועברים גם כיום לדודים, כאשר למנוח לא היתה מעולם כל זכות קניינית ביחידות אלו.
 
188. הלכה למעשה שהתובעים אשר לא היו בקשר עם אביהם במשך שנים רבות, זעקו בתביעתם את "זעקת הקוזק הנגזל" שכן, הם לא השתתפו אפילו בהוצאות קבורתו ובהוצאות קיום השבעה, אשר מומנו במלואם על ידי נתבע 2 ובוודאי שלא התגוררו מעולם בכפר שלם.
 
189. מעיבוד חומר הראיות וניתוחו עלתה תמונה ברורה וחד משמעית, לפיה לא קמה לתובעים כל עילת תביעה כנגד הנתבעים, לא בקשר לסעד הפינוי אותו עתרו לקבל כנגד בית ההורים, אשר מעמדו של המנוח בו היה בר רשות חינם ולא כלפי העתירה הכספית לקבלת דמי שכירות אותה למעשה זנחו כליל במהלך החקירות הנגדיות של הנתבעים ועדיהם עת לא הפנו כלפיהם כל שאלה רלוונטית בעניין זה!
 
190. עדויות הנתבעים ועדיהם היו אמינות, מפורטות, עקביות וקוהרנטיות ובית משפט נכבד זה בוודאי התרשם מכאבם במהלך העדות ועל הכבוד הרב שהם רכשו לאחיהם המנוח. מנגד, עדויות התובעים אשר לא התגוררו מעולם בכפר שלם, היו עדויות מתחמקות ומתפתלות והתגלו בהם סתירות ובקיעים רבים, מעבר להיותם מבוססות על ספקולציות וטענות בדים וכן על הישענות על מסמכים והתכתבויות של המנוח, אשר בפן העובדתי התגלו "כמשענת קנה רצוץ" מול חומר הראיות והעדויות המוצקות בתיק.
 
191. אשר על כן, מתבקש בית המשפט הנכבד, לדחות את התביעה על כל ראשיה ורכיביה. לנוכח התנהלותם הדיונית חסרת תום הלב (בלשון המעטה) של התובעים מראשית ההליך ועד סופו, והעלאת טענות עובדתיות לא נכונות אשר בינם ובין האמת אין כלום, לחייבם לשאת בהוצאות הכבדות שנגרמו לנתבעים, לרבות שכ"ט עו"ד ומע"מ.
                                                                                          _____________________
                                                                                                 ניר טולדנו, עו"ד
                                                                                                     ב"כ הנתבעים

לפסק הדין ת.א 40165-10-14 אריאל ואח' נגד אריאל 
 
+ שלח משוב