Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בר"ש 8639/14 זועבי עאטף נגד לשכת עורכי הדין בישראל
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
בר"ש  8639/14
 
 
לפני:   כבוד השופט א' רובינשטיין
 
 
המבקש: זועבי עאטף
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: לשכת עורכי הדין בישראל
 
                                          
 
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים מיום 29.10.2014 בעמ"ל 22841-01-13 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיא מ' דרורי
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד מחאמיד ח'אלד
 
 
החלטה
 
 
 
  1. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי) בעמל"ע 22841-01-13 מיום 29.10.2014, שבגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד וואנו, עו"ד בר טוב ועו"ד הנדלסמן) בבד"א 145/11, מיום 2.12.2012. בפסק הדין דחה בית הדין המשמעתי הארצי ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי של מחוז צפון (עו"ד עדי זהב, עו"ד מוקטרן ועו"ד אג'א) בבד"מ 21/10 מיום 31.12.2010. עניינה של הפרשה – הרשעת המבקש באי העברת כספי פקדונות ללקוח וחומרת העונש שנגזר עליו.
 
ההליכים המשמעתיים
 
  1. המבקש ייצג את המתלוננת בתביעה נגד מעבידה לשעבר. התביעה הסתיימה בהסדר פשרה שלפיו זכתה המתלוננת בסכום של 6,800 ש"ח. כשביקשה המתלוננת לקבל את הסכום האמור, טען תחילה המבקש כי המעביד טרם שילם את הסכום שנפסק נגדו בפסק הדין. ואולם, מבירור שערכה המתלוננת עלה, כי סמוך לאחר מתן פסק הדין הועברו הכספים מהמעביד לידיו של המבקש. בעקבות זאת הגישה המתלוננת תלונה, והמשיבה הגישה קובלנה נגד המבקש בעניין זה ביום 18.3.2010 - בד"מ 21/10. המבקש התייצב לדיון הראשון בקובלנה, כפר באישומים נגדו, וטען לזכות קיזוז לכספים שהמתלוננת חייבת לו בגין מתן שירותים משפטיים. המבקש טען גם כי לא קיבל עותקי התלונה והקובלנה. הקובלנה נקבעה לשמיעת הוכחות, אך המבקש נמנע מהתיצבות במועד שנקבע, ועדות המתלוננת נשמעה בהעדרו.
 
  1. ביום 31.12.2010 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד עדי זהב, עו"ד מוקטרן ועו"ד אג'א) את המבקש בביצוע עבירות משמעת של אי העברת כספי פקדונות ללקוח, לפי כלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986. כמו כן, הורשע המבקש בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, ובעבירה של אי מתן תשובה לתלונה במועד העבירה, בהתאם לכלל 2 לכללי האתיקה. ביום 17.5.2011 שילם המבקש את הכספים המגיעים למתלוננת, על ידי פרעון חובו בתיק ההוצאה לפועל שפתחה נגדו המתלוננת.
 
  1. ביום 16.11.2011 נגזר עונשו של המבקש. בית הדין המשמעתי המחוזי הביא בחשבון את הרשעותיו הקודמות של המבקש, אשר מרביתן ככולן עניינן במעילה בכספי לקוחות, וגזר עליו עונש של השעיה בפועל למשך שלוש שנים, במצטבר לכל השעיה שריצה אותה עת. בית הדין המשמעתי קבע בדעת רוב (עו"ד עדי זהב ועו"ד אג'א), כי מדובר ב"עבירה נמשכת", ומשכך, אין מניעה להפעיל את עונש ההשעיה המותנה שנגזר על המבקש בעבר בבד"מ 34/08, בד"מ 35/08, בד"מ 36/08, בד"מ 42/08, בד"מ 43/08 ובבד"מ 44/08. נקבע כי שני עונשי ההשעיה יחפפו אחד את השני בצורה חלקית, כך שעל המבקש הוטל בסך הכול עונש השעיה של ארבע שנים. כן נגזר על המבקש עונש השעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יורשע בעבירות בהן הורשע בבד"מ 21/10; עונש השעיה על תנאי של ששה חודשים למשך שנה, והתנאי הוא שלא יורשע בעבירה של אי מתן תשובה לתלונה במועד. המבקש נדרש לפצות את המתלוננת בסך 1,000 ש"ח, ואף הושתו עליו הוצאות לטובת ועדת האתיקה המחוזית של מחוז צפון בסך של 3,000 ש"ח.
 
           דעת מיעוט של חבר בית הדין עו"ד מוקטרן הייתה, כי יש לגזור על המבקש עונש מופחת של 10 חודשי השעיה בלבד, וכי לא היה מקום להפעיל את העונש המותנה, בשל כך שמדובר היה, לדעתו, בעבירה שהסתיימה, ולכן לא ניתן היה להחיל עליה את התנאי שנוצר לאחר סיומה. על גזר הדין הגיש המבקש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי. במסגרת הערעור, טען המבקש כי לא היה מיוצג בטרם מתן הכרעת הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי ולכן נפגעה זכותו להגנה ראויה. המבקש טען גם כי היה מקום להעדיף את דעתו של עו"ד מוקטרן לעניין העונש הראוי, וגם להתחשב בעובדה שהחזיר את הסכום למתלוננת.
 
  1. ביום 2.12.2012 דחה בית הדין המשמעתי הארצי (עו"ד וואנו, עו"ד בר טוב ועו"ד הנדלסמן) את הערעור. בית הדין דחה את טענת המבקש שלפיה נגרם לו עיוות דין כיון שלא היה מיוצג בבית הדין המשמעתי המחוזי. בית הדין לא ראה מקום להקל בעונשו של המבקש, והוסיף כי נעשה עמו חסד בהקשר זה. על גזר הדין הגיש המבקש, באמצעות בא-כוחו, ערעור לבית המשפט המחוזי.
פסק דינו של בית המשפט המחוזי
 
  1. ביום 29.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' דרורי) את ערעורו של המבקש (עמל"ע 22841-01-13). בית המשפט קבע כי אכן מדובר ב"עבירה נמשכת". לדברי בית המשפט, ההלכה בעניין זה ברורה: עבירת עיכוב כספי לקוח היא עבירה המתקיימת כל עוד לא הוחזרו כספי הלקוח, או כאשר הורשע עורך הדין בגין מחדלו לעשות כן. נקבע, כי במקרה דנן חדלה העבירה להתקיים רק ביום 31.12.2012, מועד בו הורשע המבקש, ולכן די היה בכך להפעיל את התנאי, ולהוסיף לעונש ההשעיה שנגזר על המבקש את עונש ההשעיה על תנאי שהושת עליו בעבר. בית המשפט הזכיר כי ההשעיה על תנאי הופעלה באופן חלקי בלבד משום שרק חציה הופעל במצטבר, וקבע שהמשיבה עשתה חסד עם המבקש בעניין זה, שכן לא עירערה על גזר הדין ולא דרשה שההשעיה על תנאי תהיה כולה במצטבר.
 
  1. אשר לחומרת העונש קבע בית המשפט המחוזי כי עיון בהרשעותיו הקודמות של המבקש מעלה, כי נהג פעמים רבות להותיר אצלו כספים שקיבל מאת בעלי דינם של לקוחותיו, וכי הרושם העולה הוא שהמבקש נהג לעשות כן כאשר הזדמנות כזו נקרתה על דרכו: במקרים בהם הורשע, הגיע הכסף לידיו והוא "היה מנתק כל קשר עם הלקוח, ומתחמק מלספר לו אודות הכספים שהוא מחזיק" בהם. בית המשפט הוסיף כי חסד גדול מאוד עשה בית הדין המשמעתי המחוזי עם המבקש כשחפף את חלקו של עונש ההשעיה על תנאי לתקופת ההשעיה שנגזרה, בניגוד להלכה הפסוקה שלפיה יופעל התנאי במצטבר. בית המשפט הוסיף וקבע כי העבירה בה הורשע המבקש היא מן החמורות ביותר במדרג עבירות האתיקה. צוין עוד כי המבקש החזיר את הכסף למתלוננת יומיים לפני שהגיש את טיעוניו לעונש, וכיון שזו חובה בסיסית, אין בה כדי שימוש שיקול אוטומטי לקולה. בית המשפט קבע כי אינו מחמיר בענישת המבקש הן משום שלא הוגש ערעור על חומרת העונש והן משום שהמועד לסיום עונש ההשעיה קרוב. בנסיבות העניין, לא מצא בית המשפט לנכון לבחון מחדש את טענת המבקש בנוגע להרשעתו באי מתן תשובה לתלונה. הערעור נדחה איפוא, ועל המבקש הושתו הוצאות בסכום של 5,000 ש"ח.
 
הבקשה
 
  1. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנן ביום 17.12.2014. לטענת המבקש, בקשתו מעלה סוגיות עקרוניות. המבקש שב וטוען כי לא היה מיוצג טרם מתן הכרעת הדין בבית הדין המשמעתי המחוזי, ולכן, לטענתו, לא ניתן לו יומו ונפגעה זכותו להגנה נאותה. המבקש מוסיף כי באותה תקופה אביו היה מאושפז בבית חולים, ולכן נעדר מישיבת ההוכחות. המבקש מציין כי הוא מושעה למשך כשש שנים, נמצא במצוקה נפשית קשה ובמשבר כלכלי; וכאב למשפחה, עותר הוא להתחשב במצבו בגזירת העונש.
 
  1. עוד טוען המבקש, כי יש מקום להתערב בעונש שנגזר עליו, ויש לאמץ את חוות דעת המיעוט בבית הדין המשמעתי המחוזי. לטענתו, אין מדובר בעבירה נמשכת ולכן לא היה מקום להפעיל את ההשעיה על תנאי. נטען, כי העונש שהוטל חריג בחומרתו, וכי לא ניתן משקל להסרת המחדל על ידו, בתשלום כל הסכום למתלוננת ללא קיזוז הסכום המגיע לו על השירות שנתן. המבקש משיג על אי ההתייחסות לטענותיו בנוגע לאי קבלתם של עותקי התלונה והקובלנה, וכן על שלא ניתן לו לחקור את המתלוננת, להעיד בעצמו או להביא עדים מטעמו. לטענת המבקש, כלל לא נדרש להמציא תגובה לתלונה – אשר לא הומצאה לידיו - ולכן לא היה מקום להרשיעו בסעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין. לטענת המבקש, תלונת המתלוננת היא האחרונה שהוגשה נגדו עד היום, על כן  מבקש הוא להסתפק בעונש השעיה מותנה ובקנס כספי סמלי, או להורות כי כל עונש של השעיה בפועל ירוצה בחופף לעונש ההשעיה שהמבקש מרצה כעת.
 
 
 
 
הכרעה
 
  1. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, איני רואה מקום להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין לבית משפט זה, כערכאה רביעית, תתאפשר אך במשורה שבמשורה (ברי בר"ש 1072/14 פודים נ' וועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז ירושלים (18.2.2014)), ורק במקרים שבהם השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין–ועד מחוז חיפה (19.8.2009)). מדובר במקרים "חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (בר"ש 2180/13 רוטנשטרייך נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א (26.6.2013). עוד ראו בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א (10.5.09)).
 
  1. בנידון דידן אין מדובר בעניין המצדיק התערבות המגיע לכלל "משורה שבמשורה". אף לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין המצדיק רשות ערעור בגלגול רביעי. אין צורך להכביר מלים על חומרת המעשים הנוגעים לליבת תפקידו של עורך הדין, קרי, יחסיו עם הלקוח. המבקש - אין חולק -  מעל באמון שניתן בו, ויש בכך פוטנציאל רב להביא לפגיעה חמורה בשמו הטוב של מקצוע עריכת הדין (בר"ש 2618/11 לשכת עורכי הדין הועד המרכזי נ' עותמאן (10.8.2011)). וכבר נכתב בעבר:
 
"... העבירה של שליחת יד בפיקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות. ... זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח - הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה"(על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים, פסקה ט' (8.7.2007)).
 
  1. כאמור, המבקש טוען כי העונש שהושת עליו מופרז בנסיבות העניין. ברם, לא אחת קבע בית משפט זה כי חומרת העונש אינה, ככלל, עילה לדיון בגלגול שלישי, ומקל וחומר, בגלגול רביעי (בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז (3.6.2012)). הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר בהתערבות בתי המשפט בעניינים משמעתיים, שם "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין, פסקה ט"ו (12.7.2012)), ומה גם שככלל התרשמותי לאורך שנות טיפול בתיקי הלשכה היא, בכל הכבוד, מהתיחסות רצינית וראויה להערכה בדיון בתיקי משמעת, תוך שבתי הדין משתדלים לכלות קוצים מן הכרם (ראו בבלי בבא מציעא פ"ג, ב') – והדברים נאמרים מבלי כוונת פגיעה – משצמחו בכרם המקצוע. למעלה מן הצורך, אציין כי אכן נעשה חסד עם המבקש דנא שעה שבית הדין המשמעתי המחוזי לא מיצה עמו את הדין, וחפף את חלקו של עונש ההשעיה על תנאי שנגזר עליו בעבר, לתקופת ההשעיה שגזר עליו, אף שכנפסק יש להפעיל את התנאי במצטבר (ראו דיון בעל"ע 2972/06 כספי נ' לשכת עורכי הדין-ועד מחוז חיפה (12.8.2009)).
 
  1.  בהקשר זה אוסיף כי תמים דעים אני עם בית המשפט המחוזי שקבע כי העבירה שעבר המבקש, עיכוב כספי לקוח, היא "עבירה נמשכת", כל עוד לא הוחזרו הכספים ללקוח או עם הרשעת עורך הדין בגין מחדלו לעשות כן, כמו במקרה דנן. בעיני הדברים בחינת פשיטא ומתחייבים מהגיונם של דברים, כמו מן הפסיקה והספרות שאליהן נדרש חברי. די היה בכך להפעלת עונש ההשעיה על תנאי שנגזר על המבקש בעבר. המבקש ציין בבקשתו כי תלונת המתלוננת היא האחרונה שהוגשה נגדו עד היום. עזה תקוותי כי המבקש למד את הלקח, וככל שישוב לעסוק במקצוע ולא יחזור לסורו.
 
  1. סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש.
 
           ניתנה היום, ‏ט"ו בטבת התשע"ה (‏6.1.2015).
 
    ש ו פ ט
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב