Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בר"ם 3412/14 רס"ן (מיל') יגאל שינדר נגד מדינת ישראל
 
 
 
בבית המשפט העליון
 
 
בר"ם  3412/14
 
 
לפני:   כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
המבקש: רס"ן (מיל') יגאל שינדר
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבה: מדינת ישראל - צבא הגנה לישראל
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב-יפו מיום 8.04.2014 בעמ"נ 37016-11-11 שניתן על ידי כבוד השופט א' בכר
 
                                          
בשם המבקש:                        עו"ד אייל נון
בשם המשיבה:                       עו"ד מירב קליימן
 
החלטה
 
 
 
1.        לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 8.4.2014 (עת"ם 37016-11-11, השופט א' בכר). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינה של ועדת הערר לפי חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (הליכים לעניין החלטות הנוגעות לחיילים בשירות קבע), התש"ע-2010 (להלן: הוועדה ו-חוק ועדת הערר על שירות קבע, בהתאמה) מיום 5.10.2011 (ו"ע 11/10).
 
רקע והליכים קודמים
 
2.        מקורו של ההליך דנן בטענת המבקש שלפיה הובטח לו כי ישוחרר משירות הקבע בצה"ל במסגרת "נוהל גילאי הביניים" (המעוגן בהוראת הפיקוד העליון 3.0508 הנושאת את הכותרת "נוהל לשחרור משרתי הקבע"). ככלל, "נוהל גילאי הביניים" (להלן: הנוהל) מיועד לאפשר לצה"ל לשחרר ביוזמתו משרתי קבע מטעמים של אילוצי תקנים ותקציב במתכונת המאפשרת הענקת הטבות כספיות מוגדלות בהתאם למספר שנות השירות שלהם. יודגש כי הנוהל אינו מזכה את המשתחררים מכוחו בגמלת פנסיה, אולם הוא מאפשר להם (ובתנאי ששירתו בקבע לפחות עשר שנים) לוותר על הטבות כספיות מוגדלות אלה ולבחור חלף זאת בהסדר של "הקפאת זכויות" (כקביעתו בסעיפים 12א ו-54(ג) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגימלאות)). במסגרת הסדר זה, זכאי משרת קבע ששוחרר לאחר עשר שנות שירות לפחות ואינו זכאי לקצבה, "להקפיא" את זכויותיו ולקבל גמלה עם הגיעו לגיל פרישת חובה לפי חוק גיל פרישה, התשס"ד-2004 או עם פרישתו לפנסיה מסיבות רפואיות. יצוין בהקשר זה כי ההסדר של "הקפאת זכויות" אינו חל על מי שקיבל מענק שחרור (לדיון מקיף בנוהל, ראו: בג"ץ 6784/06 שליטנר נ' הממונה על תשלום הגמלאות (12.1.2011)).
 
3.        המבקש שירת במערך האחזקה של חיל האוויר החל מיום 30.8.1987 ועד ליום 1.4.2007, עת השתחרר מצה"ל בגיל 38, ארבע שנים לפני הגיל בו היה זכאי לקצבת פרישה (וזאת ללא קשר לנוהל). המבקש החל את שירות הקבע שלו בתור נגד, ובשנת 1998 יצא לקורס קצינים. בהמשך לכך, בשנת 2000 הוא הועלה לדרגת סרן.
 
4.        על פי מדיניות צה"ל, לא ניתן לשהות בתקופה המכונה "קבע ראשוני" (קרי בתור קצין שדרגתו נמוכה מרב-סרן) יותר מ-7 שנים (או 9 שנים במקרים חריגים). לכן, כדי שהמבקש יוכל להמשיך בשירות נעשה ניסיון למצוא לו תפקיד בתקן רב-סרן. במסגרת כך, בשנת 2006 הוצע לו תפקיד של מפקד גף באחד מבסיסי חיל האוויר, בדרגת רב-סרן. המבקש סירב לקבל על עצמו תפקיד זה וביקש להשתחרר. בהמשך לכך, ביום 31.8.2006 יצא המבקש לחופשה ללא תשלום לתקופה של חודשיים, לקראת שחרורו מצה"ל (להלן: חל"ת). המבקש אמור היה לשוב לשירות בצה"ל עם סיום החל"ת, ביום 31.10.2006, אך לא עשה כן. יצוין כי גורמי הצבא השלימו לתקופה מסוימת עם התנהלות זו. לטענת המבקש, מפקדו הבטיח לו כי מאחר שלא הסכים לקבל את התפקיד שהוצע לו ייפתחו בעניינו הליכים לשחרורו במסגרת הנוהל (המקנה כאמור זכויות כספיות נוספות במקרה של פרישה) והוא הסתמך על הבטחה זו והחל להתכונן להשתלבות בחיים האזרחיים.
 
5.       בראשית שנת 2007 הובהר למבקש על-ידי גורמים בצה"ל כי עליו לשוב לשירות פעיל או לחילופין להשתחרר מן השירות מרצונו, היינו ללא קבלת פיצוי מיוחד בגין פרישה מוקדמת. בשלב זה פנה המבקש, תחילה בעצמו ולאחר מכן באמצעות בא-כוחו, לרשויות צה"ל, בטענה תוך שהובטח לו כי ישוחרר לפי הנוהל, וכך יקבל זכויות נוספות. בהמשך לכך, ביום 15.3.2007 זומן המבקש לראיון בפני רס"ן שלומי בן-נון, רמ"ד סגל תחזוקה בחיל האוויר (להלן: בן-נון). בן-נון הודיע למבקש כי כאמור, החל"ת שנטל הסתיימה בסופו של חודש אוקטובר 2006 (קרי למעלה מארבעה חודשים לפני מועד הראיון), ועל כן עליו לשוב לשירות באופן מיידי ואם לא כן ייחשב למי שנעדר מן השירות ללא רשות. בן-נון דחה את טענותיו של המבקש בדבר ההבטחה שקיבל לשיטתו וקבע כי עליו לקבל את המינוי שהוצע לו או להשתחרר מיוזמתו (להלן: החלטתו של בן-נון).
 
6.        בשלב זה, ולאחר דין ודברים נוסף בין בא-כוחו של המבקש לבין פרקליט חיל האוויר, החליט המבקש להשתחרר משירותו, לדבריו בשל התחייבותו כלפי גורמים אזרחיים. לפיכך, המבקש סיים את שירותו ביום 1.4.2007, אך הודיע לרשויות הצבא כי הדבר נעשה תחת מחאה וכי יפעל למימוש זכויותיו שנשללו ממנו שלא בצדק.
 
7.        ביום 31.10.2007 הגיש המבקש לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה לפסק דין הצהרתי בנוגע לזכאותו לזכויות מכוח הנוהל. ביום 6.11.2008 נמחקה תביעה זו בשל העדר סמכות עניינית (ת"א (שלום ת"א) 61650/07, השופטת נ' גרוסמן). בעקבות זאת, ביום 18.11.2008 הגיש המבקש תביעה זהה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו בעניין זכויותיו הנטענות (ע"ב 11580/08, השופטת א' גילצר-כץ). ביום 30.11.2008 הורה בית הדין למבקש להסביר מדוע הוא מוסמך לדון בבקשה. המבקש נמנע מלהגיב להוראה זו, ותביעתו נדחתה. ובהמשך לכך ביום 2.12.2008 הגיש המבקש עתירה לבג"ץ (בג"ץ 10187/08, הנשיאה ד' ביניש והשופטות א' פרוקצ'יה ו-מ' נאור (כתוארה אז)). עתירת המבקש נמחקה ביום 14.1.2010 בהסכמה, בשל הרפורמה שהייתה צפויה ביחס לערכאה המוסמכת לדון בטענות הנוגעות לשחרור מן הצבא, והובילה לחקיקתו של חוק ועדת הערר על שירות קבע. זאת, תוך שהמשיבה התחייבה כי לא תעלה נגדו טענות מקדמיות ותאפשר את בירור טענותיו לגופן. בהמשך לכך, ביום 23.1.2011 הגיש המבקש ערר לוועדה, וביקש לקבל סעד הצהרתי לפיו הוא זכאי לקצבת פרישה מצה"ל או לחילופין לפיצוי בשווי הקצבה. בהחלטתה מיום 20.6.2011 הורתה הוועדה למבקש לנמק מדוע היא מוסמכת לדון בטענותיו, וכן - בשים לב לכך שסמכותה הוגדרה כסמכות לדון בעררים על החלטות – להצביע על החלטת הגורם המוסמך בצבא אשר עליה הוא עורר. ביום 17.7.2011 הצביע המבקש על החלטתו של בן-נון כהחלטה הרלוונטית שנגדה מכוון הערר.
 
8.        ביום 5.10.2011 דחתה הוועדה את הערר. הוועדה קבעה כי היא אינה מוסמכת לדון בערר מאחר שהוא לא הצביע על החלטה של גורם מוסמך בצבא בדבר שחרור המבקש מצה"ל וזכויותיו אגב הפרישה, כפי שנדרש לפי סעיף 4 לחוק ועדת הערר על שירות קבע. הוועדה עמדה על כך שלמבקש ניתנו הזדמנויות להמציא את המסמך שבו מצויה ההבטחה אשר לדבריו ניתנה לו באשר לכך שישוחרר מצה"ל לפי הנוהל אך הוא לא המציא מסמך כזה. לפיכך, הוועדה קבעה כי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו. בנוסף, הוועדה קבעה כי המבקש לא הוכיח אף את טענתו לפיה רשויות הצבא כפו עליו להסכים לשחרורו משירות צבאי. הוועדה ציינה בהקשר זה כי לא ניתן לראות בבחירתו של המבקש להעדיף מעסיקים אזרחיים על פני המשך שירותו הצבאי כפיה להשתחרר מהשירות. הוועדה הוסיפה וקבעה כי טענת המבקש בהודעתו מיום 17.7.2011 כי החלטתו של בן-נון היא ההחלטה שעליה מתבקש הערר מהווה שינוי חזית לכאורה מן האמור בכתב הערר. לבסוף, קבעה הוועדה כי בכל מקרה אין בסמכותה להעניק סעד הצהרתי כפי שהתבקשה מאחר שעל-פי סעיף 11 לחוק ועדת הערר על שירות קבע היא אינה מוסמכת לתת דבר שהגורם המוסמך שעל החלטתו נסב הערר אינו מוסמך לתת.
 
9.        על פסק דינה של הוועדה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, שנדחה ביום 8.4.2014.
 
10.      בית המשפט המחוזי פסק כי צדקה הוועדה בקביעתה שהמבקש לא הוכיח את טענתו בדבר קיומה של החלטה שהיא בגדר הבטחה מנהלית שניתנה לו, ושללא  החלטה כזו הוועדה לא קנתה סמכות לדון בערר וכך גם בית המשפט של הערעור אינו מוסמך לתת למבקש סעד.
 
11.      עוד קבע בית המשפט המחוזי כי טענתו של המבקש לפיה הערר מכוון כנגד החלטתו של בן-נון אכן מהווה שינוי חזית בהשוואה לכתב הטענות המקורי. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי גם לגופם של דברים החלטתו של בן-נון אינה יכולה להוות החלטה של גורם מוסמך בדבר שחרור המבקש מצה"ל, בשים לב לכך שהחל"ת של המבקש הסתיימה כחמישה חודשים קודם לקבלת החלטה זו. עוד נקבע בהקשר זה כי המבקש לא הוכיח כי החלטתו של בן-נון היא המבססת את ההבטחה המנהלית שלגביה הוא טוען, וכי בכל מקרה החלטתו של בן-נון אינה יכולה להיחשב הבטחה מנהלית בשל כך שבן-נון לא היה גורם מוסמך למתן הבטחה כזו. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי הוועדה אכן אינה מוסמכת לתת סעדים הצהרתיים כפי שעולה מחוק ועדת הערר על שירות קבע ואף דחה את טענותיו של המבקש כנגד התנהלותה של והוועדה שלא קיימה הליך הוכחות.
 
 
עיקרי הטענות בבקשה
 
12.      הבקשה שבפני מכוונת כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וחוזרת על  עיקרי הטענות כפי שהובאו גם בפני בית המשפט המחוזי.
 
13.      ראשית, טוען המבקש כי הערכאות הקודמות שגו בכך שקבעו כי החלטתו של בן-נון לא יכולה לעמוד בבסיס החלטתה של ועדת הערר ולהקנות לה סמכות. המבקש טוען כי החלטתו של בן-נון היא שביטלה את הסיכומים הקודמים שניתנו לו בעל-פה על-ידי גורמי הצבא ולכן שצריכה לעמוד בבסיס הערר.
 
14.      שנית, וזאת ביחס לדרישה כי ההבטחה תינתן על-ידי גורם מוסמך, המבקש טוען כי הקביעה שבן-נון לא היה מוסמך ליתן הבטחה מנהלית לא הייתה מעוגנת בכל אסמכתה, וכי מכל מקום הייתה לו סמכות נחזית מנקודת מבטו של המבקש. המבקש מוסיף וטוען כי מטבעם של דברים בצבא הגורם המוסמך עצמו אינו מטפל בעניינו של כל חייל אלא פועל באמצעות הכפופים לו.
 
15.      שלישית, המבקש סבור כי היה על הוועדה לאפשר לו לתקן את הערר ולא להורות על סילוקו על הסף בשל "שינוי חזית". המבקש מוסיף וטוען כי הדרישה להציג את ההחלטה העומדת ביסוד הערר אף היא בעייתית כשלעצמה שכן אף העדר החלטה יכול להיחשב במקרים מסוימים כהחלטת סירוב, וברי שאין זה תקין שהמשיב יוכל להתחמק מביקורת שיפוטית על-ידי הימנעות מקבלת החלטה.
 
16.      רביעית, המבקש מעלה טענות לגופם של דברים כנגד החלטתו של בן-נון שלטענתו הביאה לסיומה שלא כדין של החל"ת שלקח וכך גרמה לו נזק. המבקש טוען שעל-פי פקודות הצבא העובדה שחייל נמצא בחופשה במשך שישה חודשים או יותר מביאה להתרת חוזהו ללא תנאים נוספים, והחלטתו של בן-נון מנעה למעשה קבלת החלטה כזו על-ידי הצבא – ובכך גרם למצב בו החוזה הותר על ידי המבקש ולא על ידי צה"ל. המבקש טוען בהקשר זה כי אילו הותר חוזהו על ידי צה"ל, כפי שאמור היה לקרות, הוא היה זכאי להטבות שונות מכוח הנוהל או לקצבת פרישה. המבקש עומד על כך שהיה מחויב בהתחייבויות שונות כלפי גורמים אזרחיים כך שבפועל נכפה על-ידי גורמי הצבא לשוב לשירות או להשתחרר.
 
17.      לבסוף, המבקש חוזר ומעלה טענות כנגד הוועדה בשל כך שלא ניהלה דיון הוכחות כפי שמתבקש, לטענתו, בעניין זה, וכן מעלה טענות לגבי סמכותה למתן סעדים אחרים, כגון סעד הצהרתי, שכן לשיטתו חוק ועדת הערר על שירות קבע אינו מגביל זאת והדבר נובע מסמכותה הטבועה.
 
18.      במישור הכללי יותר, המבקש סבור כי הנושאים שהועלו בבקשתו ובכלל זה השאלות הנוגעות לסמכויותיה של ועדת הערר, לסעדים שהיא רשאית לתת ולסדרי ההתדיינות בה הינם נושאים עקרוניים המצדיקים את קבלת הבקשה. המבקש סבור כי אין להחיל כללים נוקשים על קבלת בקשתו מאחר שוועדת הערר סילקה את הערר על הסף ולא דנה בו לעומקו וכן מכיוון שוועדת הערר אינה בית משפט הפועל על-פי כל כללי סדר הדין.
 
תגובת המשיבה
 
19.       המשיבה גורסת כי דין הבקשה להידחות על הסף, מאחר שהיא אינה מעוררת שאלה ציבורית כללית. המשיבה מוסיפה וטוענת כי דין הבקשה להידחות גם לגופה. לשיטת המשיבה, הוועדה אינה מוסמכת להעניק סעד הצהרתי, אלא רק לבחון החלטות שניתנו בידי הגורמים המוסמכים בצה"ל, וכי מכל מקום עררים על החלטות בנוגע לזכות לקצבת פרישה ניתן להגיש לועדת הערעורים לפי חוק הגימלאות ולא לוועדה שעומדת במרכז הבקשה דנן. המשיבה מדגישה בהקשר זה כי המבקש אינו זכאי לקצבת פרישה לפי חוק הגימלאות, שהתוספת לו קובעת כי רק מי ששוחרר לגמלאות ביוזמת הצבא לאחר שמלאו לו 42 יהיה זכאי לקצבה כזו (ואילו המבקש השתחרר, כאמור, כאשר היה בן 38). כן טוענת המשיבה כי המבקש השתחרר מצה"ל מיוזמתו, בעוד שחיל האוויר חפץ בהמשך שירותו, ולכן לא היה זכאי לכל הטבה מכוח הנוהל. כן מציינת המשיבה כי המבקש נמנע מלבקש להצטרף להסדר "הקפאת הזכויות" שיכול היה להעניק לו קצבה עם הגיעו לגיל פרישה, ובחר לקבל במקום זאת מענק שחרור.
 
20.       בכל הנוגע לסדרי הדיון בוועדה, טוענת המשיבה כי הוועדה רשאית להכריע בעררים על פי הראיות שהובאו בפניה, ואינה חייבת לקיים דיון בעל פה. המשיבה מציינת בהקשר זה כי הוועדה אמנם מוסמכת לחקור עדים, אך אינה חייבת לעשות כן. המשיבה מוסיפה וטוענת כי יש לדחות את טענת המבקש לפיה דין אי מתן החלטה בעניינו כדין החלטה שלילית, וגורסת כי בנסיבות שבהן משרת קבע פונה לגורם המוסמך בצבא אך זה נמנע מלהחליט בבקשתו סמכותה של הוועדה מוגבלת להחזרת  העניין לגורם המוסמך כדי שיכריע בו. בהתייחס למקרה דנן, טוענת המשיבה כי המבקש מעולם לא ביקש כי תתקבל החלטה בעניינו, וממילא אין בנמצא "החלטה שלילית" שעליה הוא יכול לערור.
 
דיון והכרעה
 
21.      לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, על נספחיהן, אני סבורה כי דינה להידחות.
 
22.       ככלל, אמת המידה הנוהגת בכל הנוגע להענקת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהליך שבו ההליך החל בטריבונל מינהלי מבוססת על ההלכה הנוהגת לגבי "גלגול שלישי" בהליך אזרחי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)) בהתאמות המתחייבות הנובעות מהתחשבות בטיבו של הטריבונל כערכאה שיפוטית, מידת מומחיותו בנושא הנדון ומספר ה"גלגולים" שעבר ההליך (ראו למשל: בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "שורקות" נ' גרמנוב, פסקה 13 (23.9.2012); בר"ם 1874/12 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון נ' אנג'ל, פסקה 9 (‏1.5.2012); בר"ם 2498/14 המרכז לאקונומיה בישראל בע''מ נ' עיריית רחובות, פסקה 11 (‏10.6.2014)).
 
23.       בחינת השיקולים שפורטו לעיל במקרה דנן מובילה למסקנה, כי בניגוד לטענתו של המבקש, יש להחיל בענייננו אמת מידה מצמצמת לדיון בבקשתו. בקשת רשות הערעור נסבה על הליך שראשיתו בוועדת ערר לפי חוק ועדת הערר לשירות קבע, טריבונל ייעודי שהוקם בשנים האחרונות מכוח חקיקה מיוחדת שלו מומחיות מובהקת בתחום שבו הוא עוסק. זאת, בהמשך להמלצה שחזרה ועלתה לא אחת בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל: בג"ץ 7000/08 לוי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (7.6.2010) וההפניות שם. ראו גם: בג"ץ 6123/13 איזון נ' שר הביטחון (‏3.11.2013)). מומחיותו של טריבונל זה ומאפייניו השיפוטיים באים לידי ביטוי גם בהרכבו הכולל שופט, נציג ציבור המתמחה בדיני עבודה ונציג ציבור הממונה על-פי הצעת שר הביטחון ובהמלצת הרמטכ"ל (סעיף 3 לחוק ועדת הערר על שירות קבע). ראוי להוסיף בהקשר זה כי על אף שעל פני הדברים ועדת הערר דחתה את הערר על הסף למעשה היא דנה בטענותיו של המבקש בהרחבה והנמקת החלטתה הייתה ארוכה ומפורטת.
 
24.       הטענות שמעלה המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור בשים לב לאמת המידה המצמצמת שאותה יש להחיל במקרה זה. בסופו של יום, המבקש תוקף את קביעתה העובדתית של הוועדה, לפיה הוא לא הוכיח את טענתו כי הובטח לו שיתאפשר לו לפרוש לפי הנוהל. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית. מקל וחומר הוא שהנטייה היא שלא לעשות כן ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 6768/13‏ פלונית נ' אגף השיקום - קצין תגמולים‏, פסקה 13 (14.11.2013)). לא מצאתי מקום לחרוג מכלל זה בענייננו, ודי בכך כדי לדחות את הבקשה. כן לא התרשמתי כי נגרם למבקש עיוות דין על-ידי רשויות הצבא. אכן, נראה כי פרישתו של המבקש מצה"ל, מספר שנים לפני המועד בו היה זכאי לכאורה לקצבת פרישה, לא התרחשה במועד ה"אידאלי" מההיבט של מיצוי זכויותיו של המבקש כפורש משירות קבע. ניתן אף להתרשם כי הוא לא כלכל את צעדיו בהקשר זה באופן מיטבי. יחד עם זאת, המבקש לא הביא כל ראיה שבכוחה לשכנע שההחלטה על שחרורו לא התקבלה על ידו או כי אכן הובטחו לו זכויות מכוח הנוהל.
 
25.       למעלה מן הצורך, אציין כי לכאורה יש טעם בחלק מטענות המבקש בנוגע לסמכותה של הוועדה (אלא שאין בכך כדי להשליך על התוצאה במקרה דנן). מדברי ההסבר לחוק ועדת הערר על שירות קבע עולה במפורש כי הטיפול בכל העתירות הנוגעות לענייני שכר, זכויות נלוות לשכר וסיום שירות צבא הקבע בעילות הקבועות בפקודות הצבא ירוכז בידי הוועדה ולא בידי בג"ץ, כפי שהיה קודם לחקיקת החוק. לצד זאת, נקבע כי בית המשפט לעניינים מנהליים ידון, כערכאה ראשונה, בעתירות שעניינן סיום שירות קבע בשל התנהגות החורגת מאמות המידה המקובלות ממשרת קבע או עקב הרשעה בביצוע עבירה פלילית, וכן בעתירות שעניינן הדחה משירות קבע, אי קידום בדרגה של חייל בשירות קבע או אי מינוי לתפקיד של חייל בשירות קבע (פרט 36 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התש"ס-2000). על רקע זה, יש לפרש את סעיף 4 לחוק על פי תכליתו, היינו להכיר בסמכותה הרחבה של הוועדה לדון בכל החלטה של גורם מוסמך בעניינים אלו – בין בכתב ובין שלא בכתב (מה גם שהחוק לא כולל כל התייחסות להחלטה בכתב דווקא). יתרה מכך, ייתכנו בהחלט מצבים שבהם הימנעות ממתן החלטה תיחשב בדין להחלטה שניתן להגיש עליה ערר לוועדה. כך למשל, לפי סעיף 6(ב) לחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958, שחל לכאורה במקרה זה, אי מתן תשובה ייחשב "לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים". לצורך השוואה, יצוין כי תחולת ההגדרה למונח "החלטה של רשות" בסעיף 1 לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 כוללת גם "העדר החלטה וכן מעשה או מחדל". על כן, בנסיבות שבהן נמנעו הרשויות המוסמכות בצה"ל מלקבל החלטה תהיה הוועדה רשאית לתת סעד מתאים – בין על דרך החזרת העניין לגורם המוסמך כדי שיחליט בו ובין על דרך קבלת החלטה במקומו, במקרים המתאימים (ראו: סעיף 11 לחוק ועדת הערר על שירות קבע). אכן, ככלל יימנעו ועדת הערר או בית המשפט מקבלת החלטה במקום הרשות המוסמכת, ויחזירו את הסוגיה אליה כאשר נמנעה מלהחליט בו– אך גם לכלל זה יש חריגים (ראו והשוו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך ב 624 (2010); בג"ץ 549/75 חברת סרטי נח בע"מ נ' המועצה לבקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1) 757 (1976); בגץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון, פסקאות 64-63 לפסק דינה של המשנה לנשיא, מ' נאור (14.10.2013)). אין צריך לומר שכל מקרה יוכרע על פי נסיבותיו, והדברים אינם מתייחסים למקרה הקונקרטי שלפנינו.  
 
26.       במבט רחב יותר, אני סבורה כי תכלית החוק, שנועד כאמור להביא בפני הוועדה את מכלול ההיבטים של הסוגיות אשר עליהן היא הופקדה, תומכת בפרשנות נדיבה של סמכותה העניינית. זאת, כדי שהוועדה תוכל לשמש "כתובת" משפטית מקצועית ויעילה אשר תמנע את הצורך בהתדיינויות מיותרות בפני ערכאות אחרות. עניינו של המבקש, אשר, כאמור, פנה קודם לכן גם לבית משפט שלום, לבית הדין לעבודה ולבג"ץ – מעיד על החשיבות הנודעת לכך כמאה עדים. פרשנות רחבה כזו של סמכותה העניינית של הוועדה גם תסייע בוודאי ל"פיתוח ענף משפטי שעניינו 'דיני שירות הקבע בצה"ל'" כאמור בדברי ההסבר לחוק ועדת הערר על שירות קבע.
 
27.       בשולי הדברים אציין עוד כי לכאורה יש מקום לשקול מחדש את ההפרדה בין הוועדה לבין ועדת הערעור לפי חוק הגימלאות (שנחקק כרבע מאה קודם לכן). אכן, הרכבה של ועדת הערעור (שממונה בידי שר המשפטים לפי סעיף 44 לחוק הגימלאות) הוא שונה מהרכב הוועדה שבה עסקינן. עם זאת, מיותר לציין כי קיים קשר חזק ואינהרנטי בין תחום הגמלאות לבין התחומים שבהם הוסמכה לעסוק הוועדה. קיומם של שני טריבונלים מינהליים נפרדים העוסקים בסוגיות כה קרובות עלול לחייב במקרים לא מעטים דיון מפוצל בסוגיות הקשורות זו בזו בהתייחס לפרישתו של משרת קבע אחד. דיון כזה עלול להיות מסורבל, לא יעיל ואף להוביל לקביעות עובדתיות סותרות. על פני הדברים, דומה אפוא כי להאחדה בין שני הטריבונלים עשויים להיות יתרונות של ממש. כמובן, אין בכך כדי למצות את הדיון בסוגיה, ומובן שהדברים נאמרים מבלי לקבוע מסמרות בעניין.
 
28.       סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, יישא המבקש בהוצאות המשיבה בסך של 5,000 שקל.
 
           ניתנה היום, ‏י"ד בטבת התשע"ה (‏5.1.2015).
 
    ש ו פ ט ת
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב