Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בר"ם 1572/11 בר"ם 1992/11 ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות נגד מיתב - מים תיעול וביוב בע"מ
 


בבית המשפט העליון
 
 
בר"ם 1572/11
בר"ם 1992/11
 
 
לפני: כבוד השופט ח' מלצר
 
 
המבקשת בבר"ם 1572/11
והמשיבה בבר"ם 1992/11:

ויצו הסתדרות עולמית לנשים ציוניות
 
 
  נ ג ד
 
 
המשיבה בבר"ם 1572/11 והמבקשת בבר"ם 1992/11:
מיתב - מים תיעול וביוב בע"מ
 
 
בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו מתאריך 7.2.2011 שניתנה על ידי כב' השופטת ר' רונן בתיק בש"א 31097/09 במסגרת ת"מ 116/09
 
 
בשם המבקשת בבר"ם 1572/11
והמשיבה בבר"ם 1992/11:

עו"ד ח' זיכל; עו"ד י' לושונצי; עו"ד ח' פדהאל
 
 
בשם המשיבה בבר"ם 1572/11
והמבקשת בבר"ם 1992/11:
עו"ד ע' מוסוקוביץ; עו"ד ש' אבני; עו"ד ז' שרון; עו"ד מ' סולומונוביץ
 

 
                                                                                 החלטה
 
 
  1. לפני שתי בקשות רשות ערעור, שהחלטתי לדון בהן במאוחד, על החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת ר' רונן). בגדרי ההחלטה התקבלה בקשת המבקשת ב-בר"ם 1572/11 והמשיבה ב-בר"ם 1992/11 (להלן: ויצו), לאשר לה לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת ב-בר"ם 1992/11 והמשיבה ב-בר"ם 1572 (להלן: מיתב), אך זאת תוך צמצום הקבוצה המיוצגת. מיתב מבקשת רשות לערער על עצם אישור התובענה הייצוגית ואילו ויצו מבקשת רשות לערער על אותו רכיב בהחלטה המורה על צמצום הקבוצה שבשמה תנוהל התובענה.

להלן אפרט את הנתונים הרלבנטיים להכרעה בשתי בקשות אלה.

העובדות הרלבנטיות והטענות שהועלו בפני בית המשפט לעניינים מינהליים
 
  1. ויצו היא עמותה רשומה, המוגדרת כמוסד ללא מטרת רווח, ומפעילה מספר נכסים שאינם משמשים למגורים בעיר פתח תקווה. מיתב הינו תאגיד אזורי למים וביוב הפועל בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001 (להלן: חוק תאגידי מים וביוב), ובא, החל משנת 2004, במקומה של עיריית פתח תקווה בכל הקשור לאספקת מים, איסוף שפכים מהצרכן וטיהורם.
 
  1. ויצו הגישה תביעה נגד מיתב – לבית המשפט לעניינים מינהליים בת"א, ובצידה בקשה לאשר את תביעתה כתובענה ייצוגית. בתביעתה טענה ויצו כי מיתב גבתה ממנה שלא כדין, החל משנת 2004, סכום נוסף מעבר לאגרות הביוב המוטלות על תושבי העיר פתח תקווה, הגבוה בשיעור של 15.5% מהתעריפים המנויים בחוק עזר לפתח תקווה (ביוב), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק העזר לפתח תקווה) – סכום השווה לשיעור מס ערך מוסף (להלן: מע"מ), שחל בתקופה הרלבנטית. ויצו ציינה בתביעתה כי סעיף 152 לחוק תאגידי מים וביוב (להלן גם: סעיף 152), שעניינו הוראות מעבר לענין תעריפים והפסקת שירות קובע כי תעריפי הביוב שהיו קבועים ערב תחילת פעילותה של מיתב כתאגיד מים וביוב – יישארו בעינם לתקופת ביניים, עד לקביעת תעריפים סופיים. בהתאם לכך, לשיטת ויצו – מיתב היתה אמורה לגבות אגרת ביוב באותו שיעור שגבתה עיריית פתח תקווה ולא להוסיף עליו את הסכום השקול לשיעור המע"מ. לטענת ויצו, מכיוון שמיתב גבתה את הסכום הנוסף רק מבעלי הנכסים שאינם משמשים למגורים, נוצרה חלוקה בלתי חוקית ובלתי סבירה בנטל החזקת הביוב בין משקי הבית לבין יתר הצרכנים, המנוגדת לשיטת חלוקת הנטל שקבע מחוקק המשנה בחוק העזר לפתח תקווה.
 
  1. בפתח הדיון מיתב טענה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד שתי טענות מקדמיות הנוגעות לאישור התובענה הייצוגית, וגרסה כדלקמן:
 
  1. ויצו לא פנתה בעניין הגבייה לרשות המים עובר להגשת תביעתה.
 
  1. ויצו איננה גוף הרשאי להגיש בקשה לאישור תובענה ייצוגית לפי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-1996 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), שכן עיקר עיסוקה של ויצו הוא בהפעלת מוסדות חינוך.

טענות אלה נדחו על ידי בית המשפט הנכבד (בהחלטות מתאריכים 28.10.2010 ו- 8.2.2011, בהתאמה).
 
  1. מיתב טענה עוד כי קבלת הבקשה לאישור התובענה כייצוגית תעמוד בניגוד לכללי תאגידי מים וביוב (תעריפים לשירותי מים וביוב והקמת מערכות מים או ביוב), התש"ע-2009 (להלן: כללי המים והביוב), שנכנסו לתוקפם בתאריך 1.1.2010. בסעיף 2(ד) לכללי המים והביוב נקבע מפורשות כי על מיתב להוסיף מע"מ על המחיר המלא של השירות שהיא מעניקה. כן טענה מיתב כי בעניין זה הוגשו תביעות פרטניות על ידי שני צרכנים ומכאן שאין חשש שצרכני המים יירתעו מהגשת תביעות אישיות. עוד טענה מיתב כי ניהול תובענה ייצוגית יגרום לה נזק רב, בהשוואה לתועלת לצרכנים, שעשויה לצמוח מניהול תובענה כאמור.

לגופו של עניין, טענה מיתב כי גביית המע"מ נעשתה כדין, שכן מיתב מחויבת לשלם מע"מ על מחיר העסקה בתעריף הקבוע בחוק ולפי סעיף 6 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975 (להלן: חוק מע"מ) – היא רשאית לדרוש מצרכניה לשאת בתשלום זה. עוד טענה מיתב כי אם לא היתה מוסיפה את רכיב המע"מ לשיעור האגרה, הרי שהכנסותיה היו קטנות מאלו של העירייה, בתקופה שקדמה לכניסת מיתב בנעליה. מיתב הוסיפה וטענה כי לא העלתה את תעריף האגרה שגבתה מן הצרכנים הפרטיים כחלק מיישום מדיניותו של מחוקק המשנה שלא לגרום לשינוי תעריפים אצל הצרכנים הפרטיים עם הפרטת משק המים והביוב. לסיום טענה מיתב כי קבלת התובענה הייצוגית תוביל להתעשרות צרכנים עסקיים על חשבון מיתב, זאת משום שאם יחולץ רכיב המע"מ מתעריף אגרת הביוב, יקבלו הצרכנים העסקיים הנחה באגרה המשולמת על ידם – בשיעור רכיב המע"מ, שאותו יוכלו לקזז כמס תשומות, ועל כן הצרכנים העסקיים אינם יכולים להצביע על נזק ממשי שנגרם להם.
 
  1. מנגד טענה ויצו כי בהתאם לסעיף 37 לחוק הרשויות המקומיות (ביוב), תשכ"ב-1962 (להלן: חוק הרשויות המקומיות (ביוב)) כפי שהיה בתוקף בשעתו, תעריפי הביוב אמורים לכסות את ההוצאות הכרוכות בהחזקת מערכת הביוב, והוספת מע"מ על התעריף מביאה למעשה להתעשרותה של מיתב.

בתשובה גרסה מיתב כי חוק הרשויות המקומיות (ביוב) איננו חל על תאגידי מים, וכן כי חוק תאגידי מים וביוב קובע במפורש כי אחת ממטרות התאגיד היא יצירת רווחים למשקיעים בו ותשואה על ההון שמושקע בתאגיד. עוד טענה מיתב בהקשר זה כי הוצאותיה בשנים 2008-2007 היו גבוהות מהוצאות העירייה בשנת 1996, השנה שבה חושבה אגרת הביוב בחוק העזר.
  1. מיתב טענה עוד כי לויצו אין עילת "תביעה אישית" כיון שלא נגרם לה נזק כתוצאה מגביית רכיב המע"מ, שכן היא "מגלגלת" נזק זה על צרכניה ועל הגופים התומכים בה בשל היותה מלכ"ר. מעבר לכך הוסיפה מיתב כי גביית המע"מ בגין נכסים שאינם משמשים למגורים, מוסדרת בסעיף 9א לחוק מע"מ, המהווה חקיקה ראשית. ביחס לגבייה זו, כך נטען, אין תחולה לדוקטרינת ההשבה מחמת גבייה בחוסר סמכות כבמקרים אחרים בהם קמה עילת תביעה (בהקשר זה מיתב הפנתה לפסק הדין ע"א 546/04 עיריית ירושלים נ' קופת חולים לאומית (20.8.2009), הנתון לדיון נוסף (דנ"א 7398/04)).

החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים
 
  1. בית המשפט הנכבד קיבל בחלקה את בקשת ויצו לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית, בעילה של הוספה שלא כדין של רכיב המע"מ לאגרת הביוב שגבתה מיתב מנכסים שאינם משמשים למגורים.

במרכז החלטתו של בית המשפט הנכבד עמדה השאלה האם גביית התוספת על ידי מיתב נעשתה כדין וזאת בשים לב לסעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב. לאחר שבחן את לשון הסעיף ואת תכליותיו – הגיע בית המשפט הנכבד למסקנה כי המחוקק ביקש לשמור על יציבות ב"תקופת הביניים" – כך שהמחירים ששולמו על ידי נישומים עובר לחוק החדש לא ישתנו בתקופת הביניים. לעניין זה קבע בית המשפט הנכבד כי אין בטענת מיתב כי הוצאותיה רבות יותר מאלו של העירייה כדי לשנות את האמור בסעיף 152. בית המשפט הפנה לכללי המים (תעריפים למים ברשויות המקומיות), תשנ"ד-1994 (שמם של הכללים הנ"ל שונה בשנת 2009 ל: "כללי המים (תעריפי מים שמספקים ספקים מקומיים)", והם יכונו להלן על פי הגירסה שהיתה בתוקף בתקופה הרלבנטית: כללי המים תשנ"ד). בכללים אלו נקבע במפורש כי המחיר הנקוב איננו כולל מע"מ וכי תאגיד רשאי להוסיף לתעריף מע"מ. בית המשפט ציין איפוא כי כללים אלו מדגישים שכאשר מחוקק המשנה ביקש לאפשר לתאגיד המים והביוב הוספת מע"מ, הוא עשה כן מפורשות, מה שאין כן בענייננו.
 
  1. באשר ליחס בין סעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב לבין חוק מע"מ קבע בית המשפט כי סעיף 6 לחוק מע"מ, שעניינו גביית מס מהקונה, הוא בבחינת חריג המתייחס אל העלאת שיעור המס לאחר העסקה. במקרה הנוכחי מחיר העסקה נקבע במועד חקיקת סעיף 152 הנ"ל, אשר קבע כי התעריפים שהיו נהוגים קודם לכן יוותרו בעינם. עוד קבע בית המשפט כי יש לדחות את פרשנות מיתב שלפיה מסעיף 9א לחוק מע"מ יש להסיק כי התעריף לפי סעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב איננו כולל מע"מ. זאת נוכח העובדה שסעיף 9א הנ"ל קובע מהו מחירה של עסקת שירות, אולם אינו קובע בהכרח כי סכום המע"מ איננו כלול במחיר העסקה. נהפוך הוא, הכלל הוא כי מחיר העסקה כולל את רכיב המע"מ, אלא אם נקבע במפורש אחרת. בית המשפט הוסיף כי אף אם נפלה סתירה כלשהי בין ההסדרים שבשני החוקים הנ"ל, הרי שההסדר הקבוע בחוק תאגידי מים וביוב – גובר על הוראות חוק מע"מ, בשל היותו הסדר מאוחר וספציפי.

עוד קבע בית המשפט הנכבד כי לא היה מקום להבחין בין נכסי משקי הבית הפרטיים לבין נכסים שאינם משמשים למגורים, כפי שעשתה מיתב, זאת משום שלהבחנה זו אין זכר בסעיף 152. מיתב אף לא היתה רשאית לקבוע זאת מכח היקש מכללי המים תשנ"ד, שבמסגרתם הוראה מפורשת, המאפשרת הבחנה בין סוגי הנכסים הללו.
 
  1. נוכח כל האמור לעיל – בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי קיים סיכוי סביר שיוכרע בתובענה כי הוספת רכיב המע"מ על תעריפי אגרות הביוב על ידי מיתב, נעשתה שלא כדין. בעקבות קביעה זו עבר בית המשפט לבחינת שאר היסודות הנדרשים לאישור התובענה כייצוגית. בנוגע לטענה כי מיתב עמדה בדרישות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ולפיכך אין לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית – בית המשפט קבע כי מיתב לא ניצלה את האפשרות שניתנה לה במסגרת סעיף 9(ב) הנ"ל במסגרת התקופה הקצובה לכך בסעיף זה. עוד קבע בית המשפט המחוזי הנכבד כי מיתב לא חדלה מהגביה כפי שנדרש בחוק תובענות ייצוגיות ואף לא הודיעה כי תחדל – שהרי היא מוסיפה לטעון כי הגבייה נעשתה בשעתו כדין. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הנכבד סבר כי אין לראות בכניסתם לתוקף של כללי המים והביוב (שהביאו לגביית המע"מ כדין) משום חדילה מגבייה במובן סעיף 9(ב), שכן על פי בית המשפט המחוזי הנכבד, כניסתם לתוקף של כללי המים והביוב – סיימה למעשה את "תקופת הביניים" שהוגדרה בסעיף 152 ואין בה כדי להעיד על כך שמיתב שינתה את עמדתה או את התנהלותה בנוגע לתקופת הביניים. בית המשפט המחוזי קבע איפוא כי יש לאשר את התובענה הייצוגית ביחס ל"תקופת הביניים" הנ"ל, כך שאם יקבע כי ב"תקופת הביניים" נגבו כספים שלא כדין – יהיה על מיתב להשיבם. בית המשפט הגיע בנוסף למסקנה כי ויצו רשאית היתה להגיש בקשה לאישור התובענה כייצוגית במשמעות סעיף 4(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, שכן המונח "אדם" בסעיף זה, כולל, לשיטתו, גם ארגון, כדוגמת ויצו, אשר לו "עילה אישית" בתביעה. עוד נקבע כי פרשנות זו עולה בקנה אחד עם סעיף 4 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, הכולל בגדר "אדם" גם: "חבר בני אדם במשמע בין שהוא תאגיד ובין שאינו תאגיד". לפיכך לא נדרש בית המשפט לשאלה בדבר התקיימות תנאי סעיף 4(א)(3) לחוק תובענות יצוגיות, המאפשר הגשת תובענה ייצוגית גם בלא עילת "תביעה אישית" באם התובענה עוסקת בעניין המצוי בתחום המטרות הציבוריות בהן עוסק הארגון, כפי שנטען על ידי ויצו.

לבסוף, הגדיר בית המשפט את קבוצת הנפגעים העיקריים מגביית רכיב המע"מ באופן הבא: "כל הנכסים שאינם משמשים למגורים, אשר שילמו למיתב אגרת ביוב בתוספת מע"מ במשך שנתיים לפני יום 20.4.2009, ולא הזדכו על רכיב המע"מ". לפי קביעת בית המשפט בעלי עסקים וגופים, אשר קיזזו מס תשומות כנגד תשלום מע"מ אינם זכאים להשבה משום שלא נגרם להם נזק, ומשום שהעלות הכוללת של התשלומים ששילמו למיתב היתה זהה לעלות הכוללת בתקופה בה נגבו הסכומים על ידי העירייה.
 
  1. על ההחלטה הנ"ל של בית המשפט המחוזי הנכבד הוגשו כאמור שתי בקשות רשות הערעור שלפני. אעבור כעת לתיאור טענות הצדדים בבקשות שלפני. אפתח בבקשה שהוגשה על ידי מיתב ולאחר מכן אעבור לבקשת ויצו.

בר"ם 1992/11 – טענות הצדדים

טענות מיתב
 
  1. מיתב מבקשת לערער על החלטת בית המשפט לאשר את תביעת ויצו כתובענה ייצוגית מן הטעמים שיובאו בתמצית להלן:

(א) פרשנות סעיף 152 והיחס בינו לבין חוק מע"מ: לטענת מיתב, שגה בית המשפט בקבעו כי סעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב מחייב את תאגיד המים לכלול בתעריף לגבייה את המע"מ שחל עליו בתקופת הביניים. לטענת מיתב גביית תוספת המע"מ נעשתה כדין וזאת נוכח היותה "עוסק", המחוייב על-פי חוק מע"מ לגבות מע"מ על תעריפי המים והביוב שהיו קיימים לפני חקיקת חוק תאגידי מים וביוב. מיתב טוענת כי תכליתו של סעיף 152 הנ"ל היא אמנם הקפאת התעריפים, כך שהתעריפים שהיו בתוקף לפני שנכנס לתוקפו חוק תאגידי מים וביוב יעמדו בתוקפם עד להסדרה מפורשת של המצב החדש, אולם לשיטתה של מיתב, השאלה של הוספת המע"מ על אותם תעריפים, לפי סעיף 9א לחוק מע"מ, צריכה להבחן במנותק מהוראות חוק תאגידי מים וביוב. מיתב סוברת איפוא כי היטלי המים והביוב נגבים בעבור "עסקת שירות שמשתלמת בשלו אגרה על פי דין" ועל כן חלה עליה הוראת סעיף 9א לחוק מע"מ, הקובעת כי האגרה מהווה את "מחיר העסקה" ועליה יש להוסיף מע"מ, במידה שהתעריף מוטל על ידי "עוסק". לחילופין טוענת מיתב, כי במקרה ותתקבל פרשנות בית משפט קמא לסעיף 152 הנ"ל, יש להכיר כאן בחלותו של סעיף 6 לחוק מע"מ, המתייחס למקרים בהם הוסכם על מחיר בין שני צדדים לעסקה. מיתב מסבירה זאת בכך שחקיקת סעיף 152 יצרה מצב חוקי חדש הדורש "הטלת מס" לפי סעיפים 2 ו-6 לחוק מע"מ. משכך, חל פה שינוי בחבותה של מיתב על פי דין, שכן מתוקף היותה עוסק היא מחויבת בתשלום מע"מ.

(ב) היעדר הפליה בין נכסים שאינם משמשים למגורים לנכסים המשמשים למגורים: ההבחנה בין צרכנים אלה לעניין המע"מ מעוגנת, לשיטת מיתב, בתקנות 3(ב) ו-(ג) וכן 4(1) לכללי המים תשנ"ד, אשר תעריפי המים הקבועים בהם חלו על מיתב ב"תקופת הביניים" (זאת להבדיל מסעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב, אשר אין בו הבחנה כאמור, ולהבדיל מהאמור בחוק העזר לפתח תקווה – משום שעירייה היא מלכ"ר ואינה גובה מע"מ). לטענת מיתב המדיניות שביקש מחוקק המשנה לקדם היתה להטיל מע"מ על נכסים שאינם משמשים למגורים, אך מנגד להטיל על ספק השירות – לספוג בעצמו את עלות המע"מ ככל שמדובר בשירות המסופק לצרכנים ביתיים. מיתב טוענת כי פעולותיה נבעו מתוך מחוייבות למדיניות שהכתיב מחוקק המשנה. מיתב סבורה, אם כן, כי בעת שספגה את העלויות של צריכה פרטית לעניין ביוב, היא הפעילה שיקול דעת סביר, אף שרשאית הייתה לגבות מע"מ משתי קבוצות הצרכנים הנ"ל. לשיטתה של מיטב, מאחר שהיא יישמה את הוראות מחוקק המשנה, בטרם נקבעו הכללים החדשים, הרי שלשיטתה הגבייה ממי שאינם צרכנים ביתיים – איננה יכולה להיחשב כהפליה פסולה.

(ג) תחולת סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות: לטענת מיתב שגה בית המשפט עת דחה את טענתה המקדמית ולא העניק לה פטור לפי סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות. זאת מאחר שלשיטתה, כללי המים והביוב, מהווים הודעה כנדרש בסעיף זה, שכן בסעיף 2(ד) לכללים אלה נאמר: "אלא אם נקבע אחרת – התעריפים הנקובים בכללים אלה אינם כוללים מס ערך מוסף כמשמעותו בחוק מס ערך מוסף". כללים אלה עמדו לשימוע במהלך חודש מאי 2009, פורסמו בתאריך 31.12.2009 ונכנסו לתוקף בתאריך 1.1.2010 ולטענת מיתב הדבר מהווה הודעה על הפסקת גבייה במשמעות סעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.



תשובת ויצו
 
  1. ויצו טוענת כי אין בבקשת מיתב כדי להצדיק מתן רשות ערעור, וזאת נוכח קביעתו של בית המשפט הנכבד כי קיים סיכוי סביר שיוכח כי מיתב לא היתה רשאית לגבות את התוספת על התעריפים שהיו בתוקף ערב תחילת פעילותה. כמו כן טוענת ויצו כי בקשתה של מיתב אף איננה עומדת בתבחינים שנקבעו ב-רע"א 8761/09 סלקום ישראל בע"מ נ' פתאל (6.5.2010) (להלן: עניין סלקום). בהקשר האמור ויצו טוענת כדלקמן: בחינת משמעות קבלת התובענה עבור מיתב – איננה מצביעה על נזק חמור שעלול להיגרם לה; המחלוקת היא אמנם משפטית מובהקת, אולם במסגרת בקשתה העלתה מיתב טענות חדשות, בהן טענות עובדתיות, אשר ערכאת הערעור איננה המקום לדון בהן; זאת ועוד – סיכויי הערעור נמוכים לשיטתה נוכח החלטתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט הנכבד קמא בנוגע לפרשנות סעיף 152.
 
  1. בהתייחס לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות ויצו טוענת כי מיתב לא הודיעה על הפסקת הגבייה עובר ל"מועד הקובע" ואף לא ביקשה לדחותו, כפי שמאפשר לה הסעיף לעשות. להיפך, מיתב הודיעה כי בכוונתה להמשיך בגביית המע"מ. בנסיבות אלה – אין מיתב יכולה לומר כי הכללים, שפירסמה רשות המים בתאריך 31.12.2009 (ושנכנסו לתוקף בתאריך 1.1.2010 כאמור) יכולים להקנות לה – בדיעבד – אותה הגנה שהמחוקק ביקש ליתן לרשות שחדלה מגבייה עד למועד הקובע, בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות.

בר"ם 1572/11 – טענות הצדדים

טענות ויצו
 
  1. ויצו מבקשת רשות לערער על מרכיב ההחלטה שעניינו צמצום גודל הקבוצה המיוצגת וגריעתם של מי שהזדכו על רכיב המע"מ. לטענת ויצו גם לחברי הקבוצה שנגרעה יש עילת תביעה להשבת המע"מ שנגבה מהם שלא כדין – ועניינם הפרטני אמור להתברר לאחר אישור התובענה כייצוגית ובמסגרתה. לגופו של עניין טוענת ויצו כי אם מיתב היתה נוהגת כחוק – גם מצבה של הקבוצה הנגרעת היה משתפר מאחר ובחיובי העירייה לא היתה שורת מע"מ, שניתן היה לקזזה. לטענת ויצו מיתב התעשרה גם על חשבון הקבוצה שנגרעה משום שהוספת רכיב המע"מ לתעריפים שנגבו מקבוצה זו, הגדילה את הכנסותיה, בעוד שהעיריה לפניה לא היתה זכאית להתקזז על מע"מ ואף שילמה מס שכר שלא חל על מיתב. לטענת ויצו הגדרת הקבוצה בנסיבות אלו היא סוגיה משפטית פשוטה להכרעה, שיהיה זה צודק להכריע בה כעת, כשאלה אינהרנטית להמשך ההליך, שכן דחיית ההכרעה בה עד לאחר סיום ההתדיינות בתובענה עלולה להאריך ולסרבל את הדיון ולהקשות על יישוב המחלוקת בהסכמה.

ויצו מוסיפה כי צמצום הקבוצה פוגע בתכליותיו של סעיף 1(2) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו אכיפת הדין והרתעה מהפרתו, שכן מיתב הפרה את החוק מכוחו גבתה אגרת ביוב גם כלפי הקבוצה שנגרעה. עוד טוענת ויצו כי אין לקרוא לתוך חוק תובענות ייצוגיות הגנה נוספת לפיה אם האזרח הצליח לפעול כדי להקטין נזק מהגבייה הבלתי חוקית – תישלל מראש זכותו להגיש תביעה ייצוגית להשבה של אותו חלק מהנזק שנגרם לו חרף מאמציו. ויצו מציינת עוד כי היא מוכנה לראות בקבוצה שנגרעה תת-קבוצה, אשר לגביה היקף ההשבה יהיה נמוך יותר לעומת הקבוצה המיוצגת, וזאת בהתאם לסעיף 10(ג) לחוק תובענות ייצוגיות.

ויצו גורסת בנוסף כי נוכח השיקולים שנקבעו בעניין סלקום, נכון להכריע ביחס לגודל הקבוצה כבר בשלב זה ומפרטת טעמיה: שאלת הגדרת הקבוצה היא שאלה משפטית פשוטה; סכום התביעה הכולל את ההשבה גם לקבוצה שנגרעה עומד על 5.1 מליון ש"ח (לפי ערכי אפריל 2009) – ואין הוא חושף את מיתב לנזק חמור עד כדי סכנה ממשית ליכולתה לתפקד; הוספת הקבוצה שנגרעה, בשלב זה, לא תהווה שינוי משמעותי להמשך ההליכים כיון שמיתב נערכה כבר להמשך הדיון בשאלת ההשבה. לעומת זאת, דחיית ההחלטה בשאלת גודל הקבוצה לשלב הערעור על פסק דינו של בית משפט קמא, יביא את הצדדים לניהול הליכים נוספים בדיון בשאלת ההשבה בצורה מסורבלת שלא לצורך. כמו כן טוענת ויצו כי הגדרה לא מדויקת של הקבוצה איננה מאפשרת ניהול משא ומתן לפשרה, כנהוג לאחר בקשות אישור, מאחר והקבוצה בשמה ינוהל המשא ומתן איננה הקבוצה הנכונה והמלאה.

תשובת מיתב
 
  1. מיתב טוענת כי התבחינים שנקבעו בעניין סלקום מצביעים על חשיבות הדיון דווקא בבקשת רשות הערעור שהוגשה על ידה (1992/11), אשר יביא לביטול אישור התובענה כייצוגית, וזאת המטעמים שפורטו. יחד עם זאת קיים לשיטתה של מיתב הגיון בהחלטה לצמצום הקבוצה המיוצגת, שכן לקבוצה שנגרעה לא נגרם למעשה נזק, או חיסרון כיס. לטענת מיתב, דיון בנוגע להגדרת הקבוצה יחייב בירור עובדתי נרחב ומסועף על מנת לקבוע מי מבין בעלי הנכסים שאינם למגורים אמנם הזדכה בפועל על מע"מ. זאת כיוון שלא קיימת ראייה על פיה ניתן לקבוע כי עסק פלוני הזדכה על רכיב המע"מ למול עסק אחר, שלא עשה כן. בירור עובדתי כאמור יסרבל מאוד את ההליך ומעיד על נפסדות התובענה הייצוגית בכללותה. מיתב הפנתה בהקשרים אלה גם לתגובת רשות המיסים לבית המשפט קמא (משיבה פורמלית שנמחקה), אשר ציינה כי גודלה של הקבוצה מצדיק את דחיית בקשת אישור התובענה הייצוגית. לטענת רשות המיסים קבוצת התובעים הפוטנציאלים מצומצמת שכן היא כוללת רק את בעלי הנכסים שאינם משמשים למגורים ואינם רשומים כעוסקים מורשים לפי חוק מע"מ, ומכאן שאין הצדקה לאשר את התביעה כתובענה ייצוגית. עוד הודגש כי רשות המיסים ציינה שמיתב הינה עוסק רשום ולפיכך שירותיה חייבים במע"מ ובחיוב לקוחותיה כאמור – ולפיכך מיתב נהגה כדין.
 
  1. עתה לאחר שפירטתי את השתלשלות העניינים וטענות הצדדים, הגיעה עת ההכרעה. לכך אפנה מיד.

דיון והכרעה
 
  1. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בבקשות שלפניי – הגעתי למסקנה כי דין הבקשות להידחות. הנימוקים לדבר יובאו להלן.
 
  1. ככלל, בעת דיון בבקשה לערער על החלטה לאישור תובענה ייצוגית, יש מקום מרכזי לשיקולי יעילות ההליך. זאת משום שהצורך של ערכאת הערעור להידרש ולדון בתיק פעמיים – בשלב זה ובמסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בתובענה, ככל שיוגש – עלולה לגרום לסרבול הליכים. כפי שצויין בעניין סלקום, משאושרה התובענה כייצוגית על ידי הערכאה הראשונה נחלשת עוצמת ההגנה שיש להעניק לאינטרס הנתבע (שם, בפיסקה 2) – במקרה דנן, מיתב. יחד עם זאת, עדיין יש לערוך איזון בין אינטרס הנתבע לבין האינטרס בניהול מהיר ויעיל של ההליך. לשם כך ניתן להיעזר בתבחינים שהותוו בעניין סלקום על מנת להכריע האם ראוי להידרש לערעור כבר בשלב זה. במסגרת זו יש לבדוק, בין היתר, את משמעות קבלת התובענה עבור הנתבע, בהתחשב בסכום התביעה, איתנותו הפיננסית ושיקולים נוספים; את משקלן של השאלות המשפטיות והעובדתיות המתעוררות בגדר בקשת רשות הערעור ביחס לשאלות שנותרו פתוחות ואשר דינן להתברר במסגרת התובענה הייצוגית וכן את סיכויי הערעור.
 
  1. בבחינת נסיבות המקרה שלפני נראה כי מכלול השיקולים הנ"ל – מטה את הכף לדחיית בקשת רשות הערעור של מיתב. בית המשפט הנכבד הכריע כי קיים סיכוי סביר שמיתב גבתה את מרכיב המע"מ מהנכסים העסקיים בשטחה שלא כדין, וזאת לאחר שבחן את נוסח סעיף 152 לחוק תעריפי מים וביוב הקובע כדלקמן:

"152. (א) כל עוד לא נקבעו לחברה תעריפים לפי חוק זה, ימשיכו לחול בתחומה התעריפים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף ערב יום תחילת פעילות החברה, והיא תהיה זכאית לגבות מן הצרכנים תשלומים לפי התעריפים האמורים; מועצת הרשות רשאית, כל עוד לא קבעה לחברה תעריפים לפי חוק זה, לקבוע עדכונים לתעריפים אלה, לפי שיעור השינוי של הסל הקובע כהגדרתו בסעיף 112א לחוק המים, או לפי מדד אחר שייראה לה הולם.
(ב) כל עוד לא נקבעו כללים לפי סעיף 146, יחולו, לענין הפסקה או צמצום שירותים בידי חברה, ההסדרים שנקבעו לפי כל דין ושהיו בתוקף בתחומה ערב יום תחילת פעילותה."


טענותיה של מיתב כנגד החלטתו של בית המשפט הנכבד (לרבות אלו החדשות שהועלו במסגרת ה-בר"ם שהגישה) ראוי שיתבררו בפניו בגדר הדיון בתובענה הייצוגית לגופה, ואם יהיה בכך צורך – במסגרת ערעור על פסק הדין הסופי בתובענה (אם יוגש).

בהקשר זה אציין כי לא התרשמתי כי דחיית בקשתה של מיתב תפגע בה בצורה כה חמורה, המצדיקה בירור ענייניה בערכאה הנוכחית כבר בשלב זה, והרי לבית המשפט הנכבד לעניינים מינהליים פתוחה הדרך להכריע לעניין הפיצוי הכספי והסעד בהתאם לסעיף 20 לחוק תובענות ייצוגיות. מסקנה זו מתחזקת גם נוכח קביעתי, בפיסקה 21 שלהלן בדבר גודל הקבוצה, שכן המספר הסופי של העסקים הכלולים בקבוצה הוא מוגבל והמדובר לכל היותר במאות בודדות של נכסים שבעליהם, או המנהלים אותם, לא הזדכו על רכיב המע"מ שנדרש מהם.

עוד אציין כי קביעת בית המשפט המחוזי הנכבד, שלפיה מיתב לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות נראית על פניה מוצדקת, ולו נוכח קביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי הנכבד שלפיה: "[מיתב] לא הודיעה כי תחדל מהגבייה במסגרת הזמן שנקבעה במועד הקובע – קרי, תוך 90 יום מיום שהוגשה הבקשה" (אף לנימוק המשפטי שניתן לקביעה זו – יש לכאורה בסיס).

נוכח האמור – דינה של בקשת רשות הערעור על החלטת בית המשפט לאשר את תביעת ויצו כייצוגית – להידחות.

אעבור עתה לדון בבקשתה של ויצו לערער על ההחלטה בדבר צמצום הקבוצה המיוצגת.
 
  1. ככלל, יש מקום להידרש לטענות בדבר גודל הקבוצה המיוצגת בשלב מוקדם, ככל שמדובר בשאלה שהדיון בה הכרחי להמשך ההליך. יחד עם זאת בנסיבות המקרה כאן – לא מצאתי כי בירור הסוגיה האמורה אכן מצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית המשפט המחוזי הנכבד בשלב זה בדרך של מתן רשות ערעור. אבהיר:

בית המשפט הנכבד מצא כי לבעלי הנכסים שהזדכו על רכיב המע"מ לא נגרם נזק. זוהי המסקנה הנכונה בנסיבות העניין, שהרי קיזוז מס התשומות בשיעור המע"מ, הביא למצב שבו לאותם בעלי נכסים לא נגרם בפועל כמעט כל נזק, וזאת אף אם יוכח, במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית, שהמע"מ נגבה שלא כדין. הדרישה להראות כי לחברי הקבוצה נגרם נזק מעוגנת בסעיף 4(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המורה כדלקמן:

"(ב) ...לענין סעיף זה, כאשר אחד מיסודות העילה הוא נזק-
(1) בבקשה לאישור שהוגשה בידי אדם ... די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם לו נזק;
(2) בבקשה לאישור שהוגשה בידי רשות ציבורית ... או בידי ארגון ... די בכך שהמבקש יראה כי לכאורה נגרם נזק לחבר הקבוצה, או כי קיימת אפשרות סבירה שנגרם נזק לקבוצה שבשמה הוגשה הבקשה."
(ההדגשות שלי– ח"מ).

כאמור, בית המשפט מצא כי לבעלי הנכסים שקיזזו מס תשומות לא נגרם כל נזק. אף אם יוכח כי מיתב גבתה את המע"מ שלא כדין ובכך יצרה יתרונות שונים לעצמה, הרי שהליך התובענה הייצוגית יכול להעניק סעדים מתאימים רק לאלו שניזוקו בפועל מהפעילות הבלתי חוקית. על כן צמצום הקבוצה על ידי בית המשפט הנכבד, נראית על פניה כמוצדקת בנסיבות העניין, מה גם שויצו לכאורה איננה התובע היצוגי המתאים לגבי קבוצה זו. גם לא מצאתי כי על בית משפט זה להידרש לטענות בדבר המורכבות העובדתית של בירור הנכסים שהזדכו על רכיב המע"מ, כפי שמציינת מיתב, שכן המקום לבירור עובדתי זה הוא בפני בית המשפט הנכבד קמא (השוו: רע"א 2536/10 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' יורם בן עמי (12.9.2011)).
 
  1. סיכומו של דבר – דומה כי במקרה דנא יש מקום להעדיף את מיצוי ההליכים בפני הערכאה המבררת (לרבות האפשרות כי הצדדים יגיעו שם לכדי פשרה כלשהי), חלף דיון בשאלות המשפטיות שהוצגו כבר בשלב זה.
 
  1. נוכח כל האמור לעיל – הבקשות נדחות וכל צד יישא בהוצאותיו. למען הסר ספק מובהר בזאת כי כל טענות המבקשות (בשתי הבקשות) וזכויותיהן שמורות להן, והן תוכלנה להעלותן בגדרי ערעורים (אם יוגשו) על פסק הדין שינתן בתביעה הייצוגית, ככל שההליך יגיע לסיומו בדרך זו.

ניתנה היום, ‏כ"ח באייר התשע"ג (‏08.05.2013).

 
    ש ו פ ט
 

_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
+ שלח משוב