Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בע"מ 8206/14 פלונית נגד פלוני ואח'
 
בבית המשפט העליון
 
 
בע"מ  8206/14
בע"מ  8427/14
 
 
לפני:   כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין
 
 
המבקשת בבע"מ 8206/14 והמשיבה בבע"מ 8427/14: פלונית
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים בבע"מ 8206/14 והמבקשים בבע"מ 8427/14:  
1. פלוני
  2. פלונית
 
                                          
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 30.10.14 בעמ"ש 37150-01-14 שניתן על ידי סגן הנשיא א' ש' שילה והשופטים מ' ברנט ור' אמיר
 
                                          
בשם המבקשת בבע"מ 8206/14
והמשיבה בבע"מ 8427/14:     עו"ד עוזי הדר
 
בשם המשיבים בבע"מ 8206/14
והמבקשים בבע"מ 8427/14:   עו"ד מירה סייג
 
 
החלטה
 
 
א.           ענייננו בשתי בקשות רשות ערעור – מאת המבקשת בבע"מ 8206/14 (והמשיבה בבע"מ 8427/14, להלן המבקשת), המבקש בבע"מ 8427/14 (והמשיב בבע"מ 8206114, להלן המשיב) - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (סגן הנשיא א'ש' שילה, השופטת מ' ברנט והשופט ר' אמיר) מיום 30.10.2014, אשר דחה חלקית ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקוה (השופט צ' ויצמן) מיום 1.12.2013. עיקר עניינן של הבקשות – גדרי שימוש בהוראות סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, וקביעה במסגרתו של איזון משאבים שאינו בדרך של מחצה על מחצה, מקום שבין בני הזוג שוררת "שיתופיות מוחלשת", כהגדרת בית המשפט לענייני משפחה וכפי שיפורט.
 
רקע והליכים קודמים
ב.           נידרש בקצרה לעובדות הצריכות לענייננו, בהמשך לקביעות בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי: בעלי הדין נישאו בשנת 1980 ולהם שלושה ילדים משותפים, כולם בגירים לעת הגשת התביעות בשנת 2011. בעת שנישאו, התגוררו בעלי הדין יחדיו בדירת מגורים ברחוב דוד אלעזר בגבעת-שמואל שרכש המשיב טרם הנישואין, ובשנת 2000 עברה המשפחה מדירה זו לדירה ברחוב הנשיא בגבעת-שמואל (להלן דירת הנשיא), שם מתגוררת המבקשת עד היום. בנוסף, בשנת 2009 רכש המשיב דירה ברחוב בן-דרור בפתח-תקוה (להלן דירת בן-דרור). בשנת 1994 החל המשיב לנהל מערכת יחסים מקבילה עם אשה אחרת. מערכת מקבילה זו נמשכה כעשור, ובסיומה החל המשיב לנהל מערכת יחסים עם אשה שלישית, היא המשיבה 2 בבקשת האשה, והרשומה כבעלת הזכויות בדירת בן-דרור, עמה הוא מתגורר כיום. מערכות יחסים אלה נוהלו בידיעת המבקשת. חרף המערכת המקבילה המשיך המשיב להתגורר חלקית עם המבקשת, נשא בכל הוצאות הבית, נסע עמה לחו"ל וניהל עמה מערכת משפחתית כגון סעודות ליל שבת, תוך שהוא מציג עצמו בפני אחרים כמי שמתגורר עמה בדירת הנשיא. ביני לביני הגישה המבקשת בשנת 1998 תביעה לשלום בית לבית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה, ובצידה עתרה לצו עיכוב של יציאת המשיב מן הארץ, שכן חששה פן יימלט מן הארץ עם המשיבה 2. בית הדין נעתר לבקשתה. כן הגיש המשיב בשנת 2005 תביעת גירושין בטענה כי המבקשת בוגדת בו, אך ביום 20.5.2009 דחה בית הדין את תביעתו, תוך שציין כי "הבעל לא בוחל בכל דרך לחזר אחר עדים להכפיש את אשתו, לגופו של דבר נראה שכל העדויות שהביא אין בהם ממש". ערעורו של המשיב לביה"ד הרבני הגדול נדחה ביום 16.2.2010.
ג.            בשנת 2011 הגישה המבקשת תביעה רכושית, בין השאר לשמירת סעדים לפי סעיף 11 בחוק יחסי ממון בין בני זוג, להצהרה בדבר בעלות משותפת בכל משאבי בני הזוג, לרישומה כבעלת מחצית הזכויות בדירת בן-דרור ולהצהרה על בעלותה במחצית דירת הנשיא, המשמשת למגוריה, מנגד הגיש המשיב תביעה לפינויה מדירת הנשיא וכן תביעה לאיזון משאבים.
ד.              בבואו של בית המשפט לענייני משפחה להכריע בסוגיות חלוקת רכושם של בני הזוג דנן, אשר חיי נישואיהם לא התנהלו כאמור במתכונת ה"רגילה", נדרש לשאלה האם בחירת המשיב, להיות נוכח-נפקד בביתו ולחלוק את זמנו עם נשים אחרות בידיעת אשתו, יש בה כדי להשפיע על אופן חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון, החל בנידון דידן (בני הזוג נישאו ב-1980). בהחלטה מפורטת ומנומקת, לאחר שסקר את גרסותיהם של הצדדים באשר למערכת היחסים ביניהם, הכריע בית המשפט במחלוקת העיקריות כלהלן: אשר למועד הקרע בין בעלי הדין, קיבל בית המשפט את גרסתה של המבקשת כמהימנה, לפיה נקבע המועד לעת הגשת תביעתה הראשונה בחודש מאי 2011, ודחה את גרסת המשיב לפיו מועד הקרע הוא בעת תחילת המשבר בחיי נישואיהם בשנת 1994, כאשר החל לנהל מערכת יחסים מקבילה עם אשה אחרת, זאת - הואיל וחל שיתוף עד 2011. אשר לזכויות בדירת הנשיא הרשומה על שם המשיב, בית המשפט מצא כי הדירה שייכת לצדדים בחלקים שוים, ודחה את גרסת המשיב כי הדירה נרכשה על ידי אמו המנוחה ובכספה, ואת תביעתו לפינוי המבקשת מן הדירה; אשר לזכויות בדירת בן-דרור שאותה רכש המשיב בשמו, ולאחר מכן, עם הגשת התביעות, העבירה על שם המשיבה 2, בית המשפט מצא כי המשיב רכש את הדירה בשנת 2009 בשני תשלומים, מחצית התשלום מכספי הזוג ואת המחצית האחרת שילם כעבור חודש ממועד הקרע כאמור. לפיכך, נפסק כי למבקשת אין זכויות בדירה זו מעבר לחלקה בתשלום הראשון על חשבון הדירה, אשר יחולק לה במסגרת איזון המשאבים ביניהם; אשר ליחס איזון המשאבים של בני הזוג, למעט דירת הנשיא, בית המשפט עשה שימוש בהוראת סעיף 8(2) בחוק יחסי ממון וקבע כי נוכח הנסיבות החריגות, קרי - קיומן של מערכות יחסים מקבילות, מדובר ב"שיתופיות מוחלשת" בין בני הזוג במקרה זה ­– ועל כן יאוזנו הנכסים בשיעור 70% למשיב ו-30% למבקשת.
 
ה.              ערעורים הדדיים הוגשו מטעם בעלי הדין על פסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה. המבקשת השיגה על הקביעה לעניין הזכויות בדירת בן-דרור וכן על הטבעת המונח "שיתופיות מוחלשת" כמושג המבטא – כנטען – את "אשמתה", לצורך חלוקת הרכוש בניגוד לברירת המחדל הקבועה בחוק יחסי ממון; לשיטתה היה על בית המשפט לחלק את הרכוש שוה בשוה בין הצדדים כפי שמורה סעיף 5 לחוק. מנגד עירער המשיב על שתי קביעות בפסק הדין, מועד הקרע וזכויות דירת הנשיא. בית המשפט המחוזי דחה את טענות המשיב וקיבל חלקית את טענות המבקשת. זאת, תוך שהתייחס לכלל עיקרי המחלוקת ופסק כלהלן: לעניין מועד הקרע וזכויות דירת הנשיא נקבע, כי אין להתערב בפסיקתו של בית המשפט לענייני משפחה, שכן מדובר בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות שנקבעו על סמך התרשמותו מן הצדדים ומן העדויות שנשמעו. ואולם, לעניין הזכויות בדירת בן-דרור מצא בית המשפט כי מלוא תמורת הדירה מומנה מכספם המשותף של בעלי הדין, הואיל והוכח כי טענת המשיב באשר לתשלום השני על חשבון הדירה אינה מהימנה נוכח תצהיריו; לעניין יחס איזון המשאבים בין הצדדים – דחה בית המשפט את טענת המבקשת לפיה מושג ה"שיתופיות המוחלשת" יוצר מדרון חלקלק באשר לחלוקה עתידית לפי חוק יחסי ממון, ופסק כי מדובר במושג המתאר את המקרה המיוחד שלפניו, בו ניהל המשיב מערכות יחסים עם נשים נוספות בידיעת המבקשת, ותוך שהוא שומר על המערכת הזוגית המשותפת עמה. עוד נקבע כי אין בידיעתה זו משום "אשמה", וחלוקת הרכוש שלא מחצה על מחצה נדרשת מעצם העובדה שהשותפות בין בני הזוג הלכה ונחלשה לאורך השנים. עם זאת, בית המשפט סבר כי השיעורים היחסיים שנקבעו מחמירים מדי עם המבקשת, ולכן קבע במקומם חלוקה חדשה של 60% למשיב ו-40% למבקשת.
 
הבקשות ותגובות הצדדים
ו.               בע"מ 8206/14- מטעם בבקשת המבקשת נטען, כי המקרה מעורר שאלה חשובה בעלת משמעות חברתית כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, וזאת בשל הסוגיה החדשה שמתעוררת, לשיטת המבקשת, מן השימוש במונח "שיתופיות מוחלשת" לשם חלוקת מצבור הנכסים של בני הזוג. נטען, כאמור, כי מונח זה עלול להוביל למדרון חלקלק, ולכלל חלוקה אחרת מכפי שנתכוון לה המחוקק בחוק. זאת ועוד, נטען כי אף שיקולי צדק והגינות מצדיקים התערבות בפסיקת בית המשפט המחוזי.             
ז.               לגופה של הבקשה נטען, כי אין להתערב בקביעות הערכאות הדיוניות לעניין מועד הקרע, הואיל ומדובר בקביעה עובדתית שניתנה לאחר בחינה מעמיקה של מכלול הראיות. ואולם, באשר לקביעה כי בין הצדדים מתקיימת שיתופיות מוחלשת, דהיינו קשר המצדיק חריגה מאיזון משאבי הצדדים בדרך המקובלת של מחצה על מחצה, נטען שהחלטה זו סותרת את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, לפיו על אף אורח חייו של הבעל כנוכח-נפקד, לא התפרקה המסגרת המשפחתית. לשיטתה, הגשת התביעה לאיזון משאבים על ידי המשיב רק בחודש אוגוסט 2013, מלמדת על כך שלא רצה לפרק את השיתוף בין הצדדים קודם לכן.
ח.              זאת ועוד, נטען כי אף השימוש שנעשה בסעיף 8(2) לחוק, המאפשר לבית המשפט לקבוע איזון משאבים שאינו מחצה על מחצה, מנוגד להלכה הנהוגה לפיה אין להשתמש בנסיבות המיוחדות הנדרשות להפעלת הסעיף בזיקה לאורח חיי הצדדים; משכך, טעה בית המשפט כנטען בחלוקה אותה קבע על בסיס אורח חייו של המשיב. נטען כי החלטה כזו יש בה משום הכנסת רכיב של אשמה במערכת היחסים בין בני הזוג, והרי כבר נקבע בבג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים ירושלים (8.10.2008), כי רכיב האשמה אינו מקובל עוד כשיקול רלבנטי לשם איזון המשאבים. עוד נטען, כי ההחלטה על בסיס התנהלותו של המשיב נוגדת את הכלל לפיו 'אין חוטא יוצא נשכר'. נאמר, כי החלוקה שנעשתה איננה מידתית, כיון שאינה מתחשבת באשה כצד החלש בנידון דידן, שכן המבקשת בת 62 ועתידה לצאת לגמלאות בקרוב, ולתפקד בעתיד כיחידה כלכלית עצמאית. נטען גם כי בית המשפט לא הביא בחשבון שהואיל וכנגד המשיב ניתן פסק דין, בהליך אחר, לפיו עליו להשיב למדינה סכום של מיליון וחצי ש"ח, תיאלץ היא לשאת עמו בנטל החוב. אשר לדירת בן-דרור, נטען כי המבקשת זכאית ל-50% מערכה כיום, וכי יש לדון מחדש בסוגיה.
ט.              המשיב בתגובתו טען, כי אין בטענות המבקשת לעניין החלוקה על מה לסמוך, הואיל ושתי הערכאות הדיוניות קבעו זאת ולפיכך אין הצדקה בבקשה לדיון בגלגול שלישי בשל השימוש במונח שיתופיות מוחלשת; מינוח זה, לשיטת המשיב, הוא כותרת למהות, אשר עניינה שימוש בכלים שמציע חוק יחסי ממון לצורך קביעת איזון בהתאם לנסיבות החריגות הקונקרטיות.
י.               בע"מ 8427/14- מטעם המשיב נטען, כי על בית המשפט להיעתר לבקשתו משום החשיבות המשפטית החורגת מעניינם של הצדדים, לשיטתו מעלה המקרה שבנדון את הסוגיה של אופן קביעתו של מועד הקרע על ידי בית המשפט, ובלשונו של המשיב: "האם במקרה בו אין מחלוקת עובדתית כי חיי הנישואין של צדדים מסוימים לא פקעו בפועל בשל סירובו של מי מבני הזוג ליתן גט או לקבל גט, יש לומר כי עדיין לא חל 'קרע'  בכל הקשור לשיתוף הרכושי ואיזון המשאבים". בהקשר זה נטען, כי יש להיעתר לדון בסוגיה זו לשם קביעה הלכתית של קריטריונים אחידים וברורים לקביעת מועד הקרע. בענייננו, נטען כי סירוב המבקשת לקבל גיטה נובע משיקול תועלתני וחסר תום לב, ובמטרה למשוך את המועד לצורך איזון המשאבים. בנוסף, נטען כי שאלה נוספת שעולה היא, האם יכול בית המשפט לקבוע זכויות בנכס מקרקעין, דירת הנשיא לענייננו, באופן שונה מצו קיום צוואה שניתן כדין בתום שנים רבות – 17 – מן הרכישה. בהקשר זה נטען, כי משלא ביקשה המבקשת להוסיף את שמה לדירה, אף שהתגוררה בה, העידה למעשה על ידיעתה כי אין לה זכויות בדירה, וכן כי הדירה לא נרכשה מכספים משותפים. נטען איפוא כי שגו בתי המשפט הקודמים בקבעם כי הדירה שייכת לבני הזוג בחלקים שוים. נטען גם, כי בית המשפט המחוזי לא נימק את החלטתו בה קיבל את ערעורה של המבקשת ודחה את ערעורו של המשיב, תוך שהתעלם מן המשיבה 2, שהיא ידועתו בציבור כיום ולה זכויות בנכסיו על פי כל דין. 
יא.            אשר למועד הקרע, נטען בבקשת המשיב כי די בהליכים המשפטיים שמנהלים הצדדים בקשר לגירושיהם, החל משנת 1998, כדי להעיד על ריקון חיי הנישואין, וזאת לצד הודאת האשה כי אין המשיב מתגורר עמה החל משנת 2004, ומה גם שאף קודם לכן, החל משנת 1994, העידה כי שהה בדירה רק "למראית עין". משכך נטען כי טעה בית המשפט בקביעתו שהמועד הרלבנטי הוא מאי 2011 ולא שנת 1994; אשר לדירת בן-דרור, טוען המשיב שהיא נרכשה על ידו ועל-ידי משיבה 2 לאחר 15 שנים מפרידתם של בני הזוג, ומשכך אין למבקשת זכות בה וטעה בית המשפט המחוזי בקביעתו. יתר על כן, נטען כי רכישה זו מהוה ביטוי חיצוני לרצונו של המשיב ליתן תוקף פורמלי ליחסיו עם משיבה 2, ומשכך אף מעיד על מועד קרע הקודם לזה שקבע בית המשפט.
יב.            מנגד סבורה המשיבה כי טענות הבעל מופנות כלפי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט, ומשכך אין להיעתר לבקשתו לדיון בגלגול שלישי.
דיון והכרעה
יג.             לאחר שעיינתי בבקשות ובתגובות על נספחיהן, אין בידי להיעתר להן. כנודע, הרשות לערעור בגלגול שלישי ניתנת במשורה, ומוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. לכאורה שובת לה הבקשה להידרש למינוח "שיתופיות מוחלשת", ואולם במהות עסקינן בפרשנות יישומית רלבנטית לסעיף 8(2) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, כפי שייאמר בתמצית להלן. אין איפוא בבקשות כדי שבית משפט זה ישוב ויידרש למחלוקת בגלגול שלישי, והדברים אמורים ביתר שאת גם לגבי אותם מראשיהן של הבקשות המופנים כנגד הכרעות עובדתיות. ממילא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב ככלל בממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, בהתאם לראיות ולעדויות שהובאו לפניה, גם כאשר שינה בית המשפט של ערעור ממסקנות בית המשפט הדיוני, למעט מקרים חריגים. יוזכר כי, בערעורי משפחה הרחיב סעיף 9 לחוק בתי המשפט לענייני משפחה את סמכות ערכאת הערעור, (ראו בע"מ 1468/15 פלוני נ. פלונית (14.4.15) פסקה ו' והאסמכתאות שם – א"ר)  נוכח כל אלה, לא מצאתי טעם המצדיק התערבות נוספת של בית משפט זה.
יד.            כאמור, השאלה המרכזית שיכלה להצדיק התייחסות נוספת היא האם בית המשפט לענייני משפחה יצר הלכה חדשה בעצם השימוש במונח "שיתופיות מוחלשת", או כפי שתואר בבית המשפט המחוזי – שותפות שהלכה ונחלשה במשך השנים, לשם הצדקת חריגה מחלוקה שויונית של המשאבים. סבורני כי בית המשפט המחוזי השיב אל נכון לטענתה זו של המבקשת בציינו כי אין מדובר במונח חדש, כי אם בביטוי למקרה המיוחד בו עסקינן, בו היה המשיב נוכח-נפקד בביתו וניהל קשרים עם נשים אחרות בידיעתה של האשה. הסבר זה מניח לכאורה את הדעת, אך כדי שלא להוציא את הנייר ריקם אדרש אל הנושא בקצרה.
טו.            כידוע סעיף 8(2) לחוק יחסי ממון מסמיך את בית המשפט לפעול בניגוד לברירת המחדל שבסעיף 5 לחוק, באופן המאפשר להפחית מחלקו של בן זוג באיזון, אל מתחת למחצית, אם ראה שקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ובלשונו:
"8.   ראה בית המשפט או בית הדין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין להתרת נישואין – לעשות אחת או יותר מאלה במסגרת איזון המשאבים:
[...]
(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם, לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע בהתחשב, בין השאר, בנכסים עתידיים, לרבות בכושר ההשתכרות של כל אחד מבני הזוג; [...].
 
           המחוקק הותיר לשיקול דעתם של בתי המשפט ובתי הדין פיתוח כללים מתאימים באשר לנסיבות הספציפיות לשימוש בסמכות זו, ואין מדובר ברשימה סגורה (ראו למשל אריאל רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) (להלן רוזן-צבי); בע"מ 7272/10 פלונית נ' פלוני (2014), פסקה 2 לחוות דעתו של השופט הנדל; בע"מ 4047/14 פלוני נ' פלונית (2014) פסקה ו'; תמ"ש (שלום י-ם) 20964/02 פלונית נ' אלמוני (2009) (להלן עניין פלונית 2009)). נסיבות מיוחדות, כאמור, התפתחו בחלוף הזמן והותאמו למצבי המשפחה החדשים שאותם הביאה בכנפיה "רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה 'פורמאלית' בלבד הנאחזת ברישום הנכס, אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה זה שנים באשר לשיתוף הנכסים גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין, ובייחוד דירת המגורים. [...] ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין, ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה, משמעותי יותר, וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם לא היו החיים 'גן של ורדים' בכל עת ובכל שעה, כן מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף, ובייחוד על נכס כמו דירת המגורים, קן המשפחה" (חוות דעתי בע"מ 5939/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד נט(1) 665 (2004), עמ' 672-671; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (2012) פסקה 15). ואכן התפתחו מצבי משפחה, שכפי שנאמר בהקשר אחר בטאון "מערכות יחסים שלא שערום אבותינו" (בג"ץ 4178/04 פלונית נ' בית הדין הרבני לערעורים, פ"ד סב(1) 235 (2006) (להלן עניין פלוני 2006)). האפשרות של אחד מבני הזוג, כאן המשיב-הבעל, להיות "נפקד נוכח" בביתו תוך שהאשה משלימה עם מצב עגמומי זה, אם ברצונה לשיטת המשיב, ואם שלא מרצונה לשיטתה. מצב זה כינה השופט ויצמן "שיתופיות מוחלשת" והמינוח מקובל עלי, ולדידי ניתן להשתמש גם בביטוי "שיתופיות לשיעורין". מצב כזה מן הסתם אינו שכיח מאוד, אך אין – גם על פי השכל הישר – להתעלם מקיומו ומקיום מצבים דומים לו של יחסים "מן הצד", יחסי פילגשות וכדומה. לפיכך, על דרך הכלל, ותהא עמדתנו הערכית כלפי יחסים כאלה כאשר תהא, יש מקום לתת לכך ביטוי גם באופן החלוקה, מקום שבעלי הדין מנהלים מערכת לא שויונית, בשונה מן המצב ה"רגיל", בו אמורים שני הצדדים להירתם יחדיו לקיום התא המשפחתי, כנדרש לצורך חלוקת מחצה על מחצה לפי סעיף 5 לחוק, כאמת המידה המרכזית להפעלת סמכותו של בית המשפט בגדרי יחסי ממון (ראו למשלרוזן-צבי בעמ' 354; עניין פלונית 2009 פסקה 9; תמ"ש (שלום י-ם)13111/98 א.ב. נ' מ.ב. (2005); בג"ץ 8928/06 פלונית נ' בית הדין הגדול לערעורים (2008) פסקה 10). אוסיף, כי ייחוד מערכת היחסים גם משליך על מועד הקרע, שאף לגביו אין לקבוע אמות - מידה נוקשות אלא לבחון כל מקרה לגופו.
טז.            בהקשר זה אציין כי בניגוד לטענתה של המבקשת שמינוח השיתופיות המוחלשת, או השיתופיות לשיעורין, מטיל "אשמה" ובענייננו בה, הנה במישור האזרחי – להבדיל מן המציאות הקונקרטית - עובדתית ומן המישור הרגשי הטעון אשר תחושות אשמה והאשמה מצד זה או זה יתכנו בהם – אין מדובר ב"אשמה", ולא רכיב מעין זה הוא כשלעצמו המשפיע על איזון המשאבים. לעומת זאת, במישור העובדתי ברי כי התנהגותם של בני הזוג יש בה כדי להעיד על המועד בו חל הקרע המשפטי ביחסים, ומשכך, עשויה היא לשמש נסיבה מיוחדת הבאה בגדרו של סעיף 8 לחוק, והמאפשרת הפעלת הסמכות המיוחדת לחלוקה שאינה שויונית כליל: מתוך שכך, יש לבחון בכל מקרה את טיב הקשר הזוגי ונסיבותיו, ויש ליתן משקל נכבד לאוטונומית הרצון ולמצער למודוס ההתנהגות בפועל של בני-הזוג בעיצוב הקשר הזוגי ביניהם; ונודה כי אין בידי בית המשפט להיות בוחן כליות ולב ולקבוע מה היו שיקולי כל צד, אם סוג של שלמות משפחה למען הילדים, אם נוחות כלכלית, אם שיקולים חברתיים ואם עירוב של אלה או חלקם; ועל כן "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" (ראו עניין פלוני 2006; ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6)841 (2004)). בנידון דידן, על רקע הנסיבות המיוחדות של בעלי הדין, דומה כי הוכח שכוונת השיתוף בעניינם הייתה כזו המצדיקה חריגה מחלוקה שויונית, בהיותה מוחלשת או לשיעורין. אכן, בית המשפט לענייני משפחה קבע חלוקה ביחס של 30-70 אחוזים לטובת המשיב ובית המשפט המחוזי שינה זאת ל-40-60 אחוזים; אך בעצם השינוי, מכל מקום בסדר גודל זה, אין כדי להצריך התערבות בגלגול שלישי.
יז.             אין בידי איפוא להיעתר לבקשות.
 
           ניתנה היום, ‏כ"ה בניסן התשע"ה (‏14.4.2015).
 
     המשנה לנשיאה
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב