Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בע"מ 8063/14 פלמונית נגד פלמוני
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
 
בע"מ 8063/14
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט ע' פוגלמן
 
 
המבקשת: פלמונית
 
                                                                      
  נ  ג  ד
 
                                                                                                                                                                    
המשיב: פלמוני
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת) מיום 23.10.2014 ברמ"ש 020108-06-14
 
                                          
תאריך הישיבה: א' בתמוז התשע"ה (18.6.2015)
בשם המבקשת: עו"ד אורי זמברג, עו"ד נתנאל מויאל
בשם המשיב: עו"ד יורם דהאן, עו"ד יונתן דהאן
 
 
פסק-דין
 
 
השופט י' דנציגר:
 
             לפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע (סגנית הנשיא, השופטת ש' דברת) מיום 23.10.2014 ברמ"ש 20108-06-14, במסגרתה נדחתה בקשת רשות ערעור שהגישה המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ע' אלפסי) מיום 29.4.2014 בתמ"ש 3610-09-12, במסגרתו אושר פסק בוררות וניתן לו תוקף של פסק דין. 
 
תמצית הרקע העובדתי
 
1.          המבקשת והמשיב נישאו בחודש אוגוסט 1979 (להלן ביחד: בני הזוג). במהלך חייהם המשותפים רכשו בני הזוג משק חקלאי, שעליו הקימו את בית מגוריהם, ונולדו להם ארבעה ילדים. במרוצת השנים התערערו היחסים בין בני הזוג, ובשנת 2003 הגישה המבקשת מספר תביעות נגד המשיב לבית המשפט לענייני משפחה, אך בהמשך מחקה את התביעות ובני הזוג המשיכו לחיות יחד. בשנת 2008 שוב הגישה המבקשת מספר תביעות נגד המשיב לבית המשפט לענייני משפחה, אך גם הפעם מחקה את התביעות בהמשך ובני הזוג המשיכו לחיות יחד. בחודש אוגוסט 2011, בעקבות משבר נוסף, הגיעו בני הזוג למסקנה כי ברצונם להיפרד ולקיים הליך בוררות על מנת לסיים את ענייניהם המשותפים. לשם כך פנו בני הזוג לרב המוכר לשניהם, הרב אביטן, והלה הפנה אותם לרב אחר, הרב נידאם, אותו בני הזוג אינם מכירים, על מנת שישמש בורר ביניהם (להלן: הרב או הבורר). ביום 22.8.2011 נפגשו בני הזוג, ללא ייצוג מטעם מי מהם, עם הרב נידאם. במהלך הפגישה – אשר לטענת המבקשת נמשכה לא יותר משעה, ולטענת המשיב נמשכה כ-4-3 שעות – חתמו בני הזוג על שני מסמכים: האחד, מסמך שכותרתו "שטר בירורין" (להלן: שטר הבירורין); והשני, מסמך שכותרתו "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים" (להלן: המסמך או ההסכם). מפאת חשיבותם של שני המסמכים לדיוננו, אפרט מעבר לרגיל בכל הנוגע לתוכנם וניסוחם. 
 
2.          המסמך הראשון נושא כותרת "שטר בירורין" וניכר בו שהוא נוּסח מראש, תוך הותרת מספר מקומות ריקים שבהם נכתבו בכתב יד שמות הצדדים ונושא המחלוקת. בשטר הבירורין צוין כי "אנו החתומים מטה מקבלים עלינו לקיים בכל שיפסוק עלינו הרב משה נידאם שליט"א בדבר כל הסכסוכים שבינינו והתביעות שיש לכל אחד מאתנו הח"מ על חברו בעניין: גירושין וחלוקת נכסים והסכסוכים המסתעפים מהעניין הנ"ל. והרינו מתחייבים לשלם כל מה שיחייב וכן אנחנו מוחלים כל שיפטור הכל לפי ראות עיניו. הן הנראה לו מצד הדין והן הנראה להם מצד פשרה או יושר, בלא זכות ערעור לפני שום בית משפט שבעולם כלל. ויהא תוקף שטר זה כתוקף כל שטרי ברורין המועילים עפ"י חוק וכתוקף קאמפראמים המועיל עפ"י חוקי הממשלה". בנוסף צוין בשטר הבירורין כי אם אחד מהצדדים ישתמט מלבוא ולטעון לפני הרב אזי רשאי הרב "להוציא פסק כפי ראות עיניו בע"פ או בכתב"; כי הרב רשאי "להוסיף ולשנות ולפרש את פסקי הדין שנתן"; כי "הצדדים מוותרים מראש על מתן נימוק כל שהוא לפסק הדין"; וכי הצדדים מוותרים מראש על הופעת הרב... לבירור בפני שום מוסד משפטי, ואנו מוחלים מראש על כל תביעת ממון שיכולה להיות לנו עליו". בתחתית שטר הבירורין מופיעות חתימותיהם של בני הזוג.
 
3.          המסמך השני נושא כותרת "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים", ולאחר ציון שמות בני הזוג מופיעה כותרת משנה: "נידון: בקשה משותפת לגירושין וחלוקת נכסים". בתחילת המסמך מפורט הרקע העובדתי ובו נאמר, בין היתר כדלקמן: "הזוג הגיע לבית הדין כדי למצוא מזור לחיי הנישואין ולחלוקת נכסים"; "הזוג חי באי שלום זה הרבה שנים"; "היו פרודים לאחרונה תקופה של שנתיים"; "הבעל יזם חזרה לחיי הנישואין אחרי ההפרדה ואין הדבר עולה יפה"; "המצב הכספי בבית בקשיים ובהוצאה לבעל"; "כעת רצון שניהם להתגרש ובקשתם לחלוק נכסים בהסכמה". בהמשך צוין כי ל"אחר שיקול דעת מעמיק סוכם לפעול בשני שלבים".  שלב א' הוגדר כ"תקופת ביניים", שבו ימשיכו בני הזוג לחיות באותו בית למשך חצי שנה, תוך הפרדה לשתי יחידות דיור ותוך קביעת אופן חלוקת תשלום הוצאות הבית בתקופה זו, כשבתום תקופה זו יחליטו אם להמשיך לחיות יחד אם לאו. שלב ב' הוגדר כ"גירושין וחלוקת נכסים", שבו נאמר כי "א. לחילופין סוכם שיש הסכמה ביניהם להתגרש, הבעל יתן גט פיטורין מרצון והאישה תקבל אותו ברצון. ב. בענין הרכוש סוכם כי הבעל יקנה לאישה דירה שתרשם [על] שמה בת שלוש[ה] חדרים באיזור טוב באשקלון..." וצוין כי אם יהיו בין הצדדים חילוקי דעות בעניין הדירה מקובלת על שניהם ללא ערעור הכרעתו של רב מסוים (שאינו הרב נידאם). בהמשך מפורטות הסכמות נוספות, ובהן הסכמה בדבר האפשרות שיהיה צורך למשכן את הדירה או נכסים אחרים לצורך קבלת הלוואה, ובין היתר הוסכם שכל המשק החקלאי ימושכן לצורך כך ואף תירשם במידת הצורך הערת אזהרה על נכסי המשיב להבטחת זכויות המבקשת בדירה. עוד צוין כי הועלתה אפשרות שהמשק החקלאי יועבר על שם בנם של בני הזוג, אך העברה כזו תעוכב עד להשלמת תשלום המשכנתא על הדירה.
 
             לבסוף נאמר כי "ההסכם הזה נכתב בהסכמה מלאה ואושר על ידי הרב הבורר ויש לו תוקף של פסק דין לכל דבר וענין". בתחתית המסמך מופיעות חתימות בני הזוג, ומתחתיהן הכיתוב "אישור ההסכם על ידי הבורר: משה נידאם" בליווי חתימת הרב, ומתחתיה הכיתוב: "נ.ב. תוקף הסכם זה בצירוף שטר בוררין שנחתם על ידי הצדדים". למסמך דנן צורף מסמך שכותרתו (שוב) "הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים", כשמתחת לכותרת המשנה "אישור" נכתב: "הנני לאשר בזה כי ערכתי הסכם פירוק נכסים וגירושין לזוג הנ"ל. הסכם זה מבטל כל תביעות בבית הדין הרבני ובבתי משפט. שני הצדדים קיבלו על עצמם בהסכמה את ההסכם ובזה שניהם מבטלים כל התביעות ההדדיות הנוגעות לענין גירושין ופירוק נכסים, [ו]ההסכם שנחתם בהסכמה ביניהם תקף לכל דבר וענין", ולאחר כל אלה מופיעה חתימת הרב.
 
4.          ביום 24.11.2011 התקיים דיון בבית הדין הרבני האזורי באשקלון בתביעת גירושין שהגיש המשיב ובסופו ניתנה החלטת בית הדין הרבני. בהחלטה צוין כי המשיב הגיש תביעת גירושין לבית הדין, וכי המבקשת הסכימה לגירושין אך תבעה לקבל מראש את חלקה ברכוש המשותף ואת כל זכויותיה. עוד צוין כי המבקשת לא הסכימה להתגרש בטרם חלוקת הרכוש, משתי סיבות: ראשית, כיוון שהמשיב לא קיים את ההסכם שנחתם מול הבורר, והמבקשת חששה שאם תתגרש ממנו אזי הוא לא יעמוד בהסכם; שנית, המבקשת דרשה סכום נוסף של 100,000 ש"ח לטובת ריהוט הדירה. צוין כי המשיב התנגד לטענות המבקשת וטען כי: ראשית, הוא הציע למבקשת לקנות לה דירה והיא סירבה; שנית, כי הסכום הנוסף שתובעת המבקשת לא נכלל בהסכם. בית הדין הרבני קבע כי מכיוון שהבעל תובע גירושין והאישה לא מעוניינת בשלום בית, עליהם להתגרש זה מזו. עם זאת, נקבע כי אי אפשר לחייב את האישה להתגרש, ללא הסכם גירושין, ובמיוחד כשקיים חשש לא תוכל לקבל את זכויותיה. בית הדין קבע בנוסף כי "על פניו נראה שההסכם שחתמו בעזרת בורר אינו פס"ד של בוררות, אלא הסכם שהושג בעזרת מגשר, ואין לו תוקף של פס"ד, ולכן ביה"ד אינו יכול לאכוף אותו. הסכם בפס"ד של בורר שיש עליו מחלוקת מצריך אישור בית המשפט". בהקשר זה הציע בית הדין כי הבורר המוסכם שערך לבני הזוג את ההסכם יגשר ביניהם גם בעניין הדירה שיקנה המשיב למבקשת. בנוסף הציע בית הדין לבני הזוג הצעה מסוימת לעניין חלוקת תכולת הבית ביניהם, במקום החלוקה שנקבעה בהסכם. לבסוף קבע בית הדין כי הקרע בין הצדדים "הוא גדול ולא ניתן לאיחוי" וקרא להם להידבר ולסיים את הסכסוך ביניהם בהסכמה, כך ש"לאחר שיגיעו להסכמה יגישו הסכם גירושין לאישור ביה"ד", ולחלופין ככל שלא יגיעו להסכם "עליהם להחליט אם לפתוח תיק לחלוקת רכוש או להגיש כל תביעה אחרת בביה"ד".
 
5.          ביום 4.7.2012 התקיים דיון נוסף לפני בית הדין הרבני האזורי באשקלון. מפרוטוקול הדיון עולה כי המבקשת טענה שהמשיב אינו מקיים את הסכם הגירושין, וכי היא רוצה להתגרש בתנאי שהוא לא חוזר הביתה. בנוסף טענה המבקשת כי "אני רוצה לתבוע את הכתובה, וההסכם הזה מבוטל. הוא לא קיבל תוקף של בית דין או בית משפט. אני רוצה ללכת לבית משפט בנושא הרכוש". לשאלת בית הדין למשיב, מדוע לא רכש למבקשת דירה כפי שנקבע בהסכם, טען המשיב כי המבקשת סירבה לראות דירה שביקש לרכוש לה, וכי ההסכם שנערך לפני הבורר צריך לקבל "תוקף של בית משפט". בית הדין ציין כי "אם יש ויכוח על תקיפות שטר הבוררות, יש לאשר אותו בבית משפט". בתום הדיון הודיעה המבקשת כי היא מוכנה לקבל את הגט גם אם אין עדיין הסכם גירושין, וכי בכוונתה לתבוע בבית המשפט לענייני משפחה את חלוקת הרכוש ובבית הדין את כתובתה. בתום הדיון אישר בית הדין הרבני את הסכמת הצדדים להתגרש עוד לפני ההכרעה בשאלות שנוגעות לכתובה ולחלוקת הרכוש, אך ציין כי "יש ביניהם ויכוח על תקיפות הסכם הגירושין שחתמו ולא אושר בביה"ד, והם יפנו כל אחד מהם כרצונו לערכאה משפטית לדון בהסכם ובחלוקת הרכוש".
 
פסקי הדין בבתי המשפט קמא
 
6.          ביום 2.9.2012 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לאישור פסק הבוררות (תמ"ש 3610-09-12), ובסמוך לאחר מכן הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בקשה לביטול פסק הבוררות (תמ"ש 32040-09-12), במסגרתה טענה כי בין הצדדים לא התנהל הליך בוררות, שכן הצדדים לא היו מיוצגים ולא הגישו כתבי טענות, אלא מדובר במעין הליך גישור, שבסופו נערך הסכם בסיועו של הרב. לפיכך נטען כי לא מדובר בפסק בוררות שניתן לאשרו על פי חוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות), אלא מדובר בהסכם גירושין שיש לאשרו על פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון או החוק) ומכיוון שההסכם מעולם לא אושר הרי גם אין לו שום תוקף מחייב. בתגובה לבקשת המבקשת טען המשיב כי הבקשה לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור, ודי בכך כדי לדחותה על הסף. לגופו של עניין טען המשיב כי אין יסוד לטענה שלא התקיים הליך בוררות, אלא להיפך – התנהל הליך בוררות ענייני, שנמשך כ-4-3 שעות ובסופו השכיל הבורר להביא את הצדדים לכדי הסכמה, כשהמסמך שנחתם הינו פסק בוררות לכל דבר ועניין. בית המשפט המחוזי הורה על העברת שתי התובענות לבית המשפט לענייני משפחה. למען שלמות התמונה יוער כי המבקשת הגישה בבית המשפט לענייני משפחה תביעות נוספות, בהן תבעה את חלוקת הרכוש המשותף, פינוי המשק החקלאי ומתן צו מניעה כנגד הבן המתגורר במשק. 
 
7.          ביום 29.4.2014 ניתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה באשדוד (השופטת ע' אלפסי), במסגרתו התקבלה תביעת המשיב לאישור פסק הבוררות ונדחתה בקשת המבקשת לבטלו. בית המשפט דחה תחילה את הטענה כי בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות הוגשה באיחור, ולאחר מכן דן בית המשפט בשתי שאלות:
 
             ראשית, נדונה השאלה האם התקיים הליך בוררות בין הצדדים. בית המשפט קבע כי לא יכול להיות ספק ש"שטר הבירורין" שעליו חתמו הצדדים הינו הסכם בוררות בהתאם לסעיף 1 לחוק הבוררות. באשר להליך הבוררות עצמו, נקבע כי אחד מיתרונותיה של בוררות הינו הגמישות הרבה שיש לצדדים ולבורר בדבר אופן ניהולה, לרבות סדרי הדין וכללי הראיות בה. עוד נקבע כי כאשר נאמר במפורש בהסכם הבוררות שהבורר מוסמך לפסוק על דרך הפשרה, כפי שנאמר ב"שטר הבירורין" דנן, קיימת אפשרות למתן פסק בוררות בדרך זו, ולא תישמע בדיעבד טענה שלא הייתה סמכות כזו. עוד נקבע כי במקרה דנן מדובר בצדדים למודי הליכים משפטיים, שאך טבעי שהסכימו לנהל הליך מחוץ לבית המשפט במסגרת של בוררות לפני רב המקובל על שניהם. נקבע כי שאלת קיומם של כתבי טענות או מסמכים אחרים במהלך הבוררות אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה, ודי בכך שהוכח שהבורר שמע את טענות שני הצדדים, והוער כי מטרתו של מוסד הבוררות הינה ממילא לפשט את ההליכים ולא לסרבלם. בית המשפט קבע בנוסף כי טענת המבקשת בדבר משך ישיבת הבוררות שנערכה אינה רלוונטית, ואף העיר כי בעניין זה גרסת המשיב, לפיה הישיבה נמשכה כ-4-3 שעות, מתיישבת בנסיבות העניין יותר עם ההיגיון מגרסת המבקשת, לפיה הישיבה נמשכה לא יותר מחצי שעה. לנוכח האמור לעיל נקבע כי המסקנה היא שהבורר שמע את דברי הצדדים לגופה של המחלוקת והשכיל להביאם לכדי הסכמות, ומשכך מדובר בהליך בוררות הראוי לשמו.
 
             שנית, נדונה השאלה האם המסמך שבמחלוקת הינו פסק בוררות. בית המשפט קבע כי המסמך שבמחלוקת הינו מסמך בכתב, החתום על ידי הבורר ומצוין בו מועד החתימה, ומשכך הוא עומד בדרישות הצורניות של סעיף 20 לחוק הבוררות. עוד נקבע כי אמנם כותרת המסמך הינה "הסכם גירושין וחלוקת רכוש" אך אין לחתוך דינו של המסמך לפי כותרתו אלא לפי מהותו ותוכנו, שבמקרה דנן מלמדים כי מדובר בהליך שבו שני הצדדים העלו טענות שונות לפני הרב בטרם גובשה הסכמה בסיועו של הרב. עוד נקבע כי רק לאחר שגובשו הסכמות בסיוע הרב הבורר חתמו שני הצדדים על המסמך, ודי בכך כדי לחייב אותם לגבי האמור בו. בנוסף נקבע כי מעדויות שני הצדדים עולה בבירור שלא מדובר במקרה שבו הגיעו אל הבורר עם הסכם מוכן וביקשו לאשרו, אלא בהסכמות שהושגו במהלך הישיבה עם הרב הבורר, וצוין כי הדבר דומה לדיון שנערך בבית המשפט ושבמהלכו מגיעים הצדדים להסכמות שמועלות על הכתב ומקבלות תוקף של פסק דין. לנוכח האמור לעיל נקבע כי מדובר בפסק בוררות לכל דבר ועניין.
 
             לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט כי הוא מאשר את פסק הבוררות ונותן לו תוקף של פסק דין. כפועל יוצא נקבע כי המשיב מחויב לפעול על פי האמור בהסכם, דהיינו לפעול במרץ לשם רכישת דירה למבקשת, וכי יש להורות על מחיקת התביעות האחרות שהגישה המבקשת (בכפוף למתן צו מניעה לפיו הבן לא יוכל להיכנס לבית המגורים כל עוד לא רכש המשיב עבור המבקשת בית אחר).
            
8.          המבקשת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית המשפט המחוזי, במסגרתה שבה על טענותיה העיקריות: כי לא התנהל בין הצדדים הליך בוררות אלא הליך שדומה יותר באופיו לגישור; כי המסמך המדובר אינו מהווה פסק בוררות אלא הסכם; כי בורר אינו מוסמך, עקרונית, ליתן תוקף להסכם פשרה בין צדדים; ולחלופין, גם אם בורר מוסמך, עקרונית, ליתן תוקף להסכם פשרה "רגיל", הרי שהוא אינו מוסמך לאשר הסכם שטומן בחובו הסכמות ממוניות בין בני זוג, אשר לפי חוק יחסי ממון יש לאשרו בערכאה המוסמכת על מנת לוודא כי מדובר בהסכם הולם שמאזן באופן הוגן בין זכויות בני הזוג. בנוסף נטען כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה היה פגום, שכן הבורר לא זומן לעדות ולא ניתנה לצדדים הזכות לחקור חקירה נגדית. לנוכח האמור לעיל טענה המבקשת כי התוצאה הינה הסכם מקפח וחד צדדי, הפוגע בה באופן קשה ואינו נותן לה חלק ברוב הכספים שבני הזוג צברו במשך 33 שנות נישואיהם. מנגד, טען המשיב כי לא מתעוררת במקרה דנן שאלה החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים, ומשכך אין מקום ליתן רשות ערעור. המשיב שב על טענותיו העיקריות: כי בקשת הביטול הוגשה באיחור ניכר; כי ההליך שהתנהל בין הצדדים היה הליך בוררות, שהיה אמנם קצר אך יעיל והוגן, וכי לא מדובר בהליך גישור; כי מדובר בפסק בוררות שבו נפסק על דרך הפשרה, ולא בהסכם "סתם"; וכי אין שחר לטענה שלא ניתן לאשר פסק בוררות שמנוסח בדרך של הסכם פשרה. בנוסף נטען כי ההליך בבית המשפט לענייני משפחה התנהל כראוי ובאופן מאוזן, וכי בית המשפט נהג בהתאם לסמכויות המוקנות לו בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 ובסעיף 8(א) לחוק בתי המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: חוק בתי המשפט לענייני משפחה).
 
9.          בהחלטה מיום 24.10.2014 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת רשות הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי הבקשה אינה צולחת את המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור על פסקי דין בענייני בוררות ודי בכך כדי לדחותה, אך למרות זאת לא הסתפק בכך והקדיש את עיקר החלטתו לדחיית הבקשה לגופה.
 
             אשר לטענה כי לא מדובר בפסק בוררות אלא בהסכם ממון שהבורר אינו מוסמך לאשר; בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקשת, לפיה בורר אינו מוסמך ליתן תוקף להסכם פשרה שהתגבש בין צדדים שהתדיינו לפניו, וקבע כי הטענה לא נתמכה באמסכתאות כלשהן. נקבע כי על פי התוספת הראשונה לחוק הבוררות מוסמך בורר ליתן כל סעד שבית משפט מוסמך ליתן, ומשכך הוא מוסמך גם לאשר הסדר פשרה בין הצדדים כפי שמוסמך בית המשפט לעשות. בנוסף נקבע כי במקרה דנן הוקנתה לבורר ב"שטר הבירורין" הסמכות לדון ולפסוק על דרך הפשרה, וכי מדובר הן בפשרה שעליה הבורר מחליט על דעת עצמו (ללא הסכמת הצדדים) והן בפשרה שהצדדים נתנו הסכמתם לה. עוד נקבע כי אין לייחס משקל גדול לעובדה שכותרת פסק הבוררות הינה "הסכם גירושין", מכיוון שלאחר חתימת הצדדים מאשר הבורר את ההסכם כפסק בוררות. בנוסף נקבע כי אין לקבל את טענת המבקשת שמדובר בהסכם ממון הטעון אישור לפי חוק יחסי ממון, כיוון שלא מדובר בהסכם פשרה ממוני אלא בפסק בוררות הנסמך על הסכמת הצדדים.
 
             אשר לטענה כי לא התקיים במקרה דנן הליך בוררות; בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע כי התוספת הראשונה לחוק הבוררות מקנה לבורר סמכות לפעול בדרך הנראית לו מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה של הסכסוך, וכי על פי התוספת הראשונה הבורר לא קשור לדין המהותי, לדיני הראיות או לסדרי הדין הנהוגים בבתי המשפט. נקבע כי במקרה דנן אכן לא הוצגו מסמכים וראיות לבורר, אך הדבר לא נבע מהבורר, שכן הוא לא מנע מהצדדים להציג מסמכים וראיות, אלא מהצדדים שלא ביקשו לעשות כן ואף הסמיכוהו לפסוק על דרך הפשרה.
 
             אשר לטענה כי מדובר בהסכם מקפח וחד צדדי; נקבע כי הטענה לא נטענה בבקשה המקורית לביטול פסק הבוררות, ומשכך דינה להידחות, וממילא כי טענות לעניין תוכנו של פסק בוררות אינן מקימות ככלל עילה להתערבותו של בית המשפט.
 
             לבסוף, אשר לטענות בדבר הפגמים שנפלו בהליך בבית המשפט לענייני משפחה; בית המשפט המחוזי קיבל את טענת המשיב כי סעיף 8(א) לחוק בתי משפט לענייני משפחה מקנה לבית המשפט גמישות דיונית רבה, וכי לא נמצא במקרה דנן בסיס לטענה שהצדדים ביקשו להעיד עדים או להגיש מסמכים נוספים ושהדבר נמנע מהם.
 
             בשולי הדברים העיר בית המשפט כי יש ממש בטענת המשיב כי היה על בית המשפט לענייני משפחה לדחות על הסף את בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות, מחמת הגשתה באיחור, בחלוף המועדים הקבועים לכך בחוק הבוררות. 
 
בקשת רשות הערעור ותגובת המשיב
 
10.        המבקשת טוענת כי במקרה דנן מתעוררות מספר שאלות המצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי": ראשית, האם בורר מוסמך לאשר הסכם ממון וגירושין וליתן לו תוקף של פסק בוררות, כפי שקבעו בתי המשפט קמא, על אף שחוק יחסי ממון וחוק בית משפט לענייני משפחה מתווים באופן מפורש את הדרך והערכאה המוסמכת לאישור הסכמי ממון בין בני זוג; שנית, בהנחה שהתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב, האם בורר מוסמך לאשר הסכם ממון על אף שלא הוסמך בשטר הבירורין על ידי הצדדים לעשות כן; שלישית, האם צד המבקש לערער על פסק דין של בית המשפט לענייני משפחה המאשר פסק בוררות נדרש להגיש בקשת רשות ערעור בהתאם לסעיף 38 לחוק הבוררות, או שמא עומדת לו זכות ערעור בהתאם לצו בית המשפט לענייני משפחה (בוררות בענייני משפחה), התשנ"ה-1996 (להלן: הצו) וסעיף 40(3) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.
 
11.        המשיב סומך ידיו על פסקי דינם של בתי המשפט קמא וטוען כי אין הצדקה בנסיבות העניין ליתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". ראשית, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשת באשר לסמכותו של בורר לאשר במסגרת בוררות שמתנהלת לפניו הסכם ממון וגירושין וליתן לו תוקף של פסק בוררות. נטען כי בורר מוסמך לדון ולהכריע בשאלת חלוקת הרכוש בין בני זוג וכי הוא מוסמך גם לאשר הסכמות של הצדדים וליתן להן תוקף של פסק בוררות, כשם שבית המשפט מוסמך לעשות כן. בנוסף נטען כי בורר מוסמך עקרונית לפסוק על דרך הפשרה, אם הצדדים הסמיכוהו לעשות כן בהסכם הבוררות. שנית, נטען כי אין ממש בטענת המבקשת לפיה הבורר לא הוסמך על ידי הצדדים במקרה דנן לגבש ולאשר הסכם פשרה ביניהם. נטען כי ההיפך הוא הנכון, כאשר שטר הבירורין במקרה דנן מקנה לבורר סמכויות ושיקול דעת נרחבים. שלישית, נטען כי יש לדחות את טענת המבקשת באשר לזכות הערעור שקמה לה לטענתה כנגד פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, כיוון שטענה זו הינה טענה חדשה שמועלית לראשונה כאן וכלל לא הועלתה על ידי המבקשת בערעורה בבית המשפט המחוזי.
דיון והכרעה
 
12.        בתחילת הדיון שהתקיים לפנינו החלטנו, בהסכמת באי-כוח הצדדים, ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור בזכות, וזאת לנוכח השאלה העקרונית שמתעוררת במקרה זה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. השאלה העקרונית שמתעוררת במקרה דנן הינה זו: האם מוסמך בורר לאשר הסכם ממון שהתגבש בין בני זוג במהלך הליך בוררות שהתנהל לפניו וליתן להסכם כזה תוקף של פסק בוררות? וכפועל יוצא, האם בית המשפט שאליו מוגשת בקשה לאישור הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק בוררות יבחן את הבקשה בהתאם להוראות חוק הבוררות או בהתאם להוראות חוק יחסי ממון. אקדים אחרית לראשית ואציין כי לאחר שעיינתי בפסקי הדין של בתי המשפט קמא ובטענות הצדדים, ולאחר שהאזנתי להשלמת טיעוניהם בעל-פה, הגעתי למסקנה כי דין הערעור להתקבל, וכך אציע לחבריי שנעשה. 
 
13.        על מנת להשיב על השאלה האם צדקו בתי המשפט קמא במקרה דנן כשקבעו כי המסמך שבמחלוקת הינו "פסק בוררות" ויש לאשרו ככזה בהתאם לחוק הבוררות, ולא כ"הסכם ממון" בהתאם לחוק יחסי ממון, ראוי לעמוד תחילה על ההבדלים העקרוניים בין הליך אישור הסכם ממון על ידי בית המשפט לבין הליך אישור פסק בוררות על ידי בית המשפט.
 
(א)         אישור הסכם ממון על ידי בית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון
 
14.        חוק יחסי ממון כולל שני הסדרים מרכזיים וחלופיים, בכל הנוגע לאיזון המשאבים והיחסים הממוניים בין בני הזוג. ההסדר הראשון מופיע בסעיפים 2-1 לחוק, תחת הכותרת "הסדר מוסכם", והוא עוסק במקרים בהם בני הזוג עורכים הסכם המסדיר את יחסי הממון ביניהם. ההסדר השני מופיע בסעיפים 10-3 לחוק, תחת הכותרת "הסדר איזון המשאבים", והוא עוסק במקרים שבהם בני הזוג לא ערכו הסכם ממון – ואם עשו, כל עוד לא קבעו בהסכם אחרת – שאז רואים את בני הזוג כמסכימים להסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק (סעיף 3 לחוק יחסי ממון). ענייננו במקרה דנן בהסדר הראשון, ובעיקר בשאלת הדרישה המופיעה בסעיף 2 לחוק לאישורו של הסכם ממון על ידי בית המשפט או בית הדין הדתי.
 
15.        סעיף 1 לחוק יחסי ממון מגדיר הסכם ממון כ"הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם" וקובע כי הסכם כזה, לרבות שינוי של הסכם כזה, ייערך בכתב. סעיף 2(א) לחוק קובע כי "הסכם ממון טעון אישור בית המשפט לענייני משפחה... או בית הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג..., וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור", וסעיף 2(ב) לחוק מבהיר כי "האישור לא יינתן אלא לאחר שנוכח בית המשפט או בית הדין, שבני הזוג עשו את ההסכם או את השינוי בהסכמה חפשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". במילים אחרות, חוק יחסי ממון קובע כי הסכם ממון נדרש לעמוד – כתנאי לתקפו – בשתי דרישות ייחודיות, מעבר לדרישות "הרגילות" הקבועות בדיני החוזים הכלליים: דרישת צורה (הסכם בכתב) ודרישה לאישור בית המשפט. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי דרישות אלה נובעות מייחודו של הסכם זה, על רקע מערכת היחסים המורכבת ששוררת באופן טבעי בין בני זוג, ומהשלכותיו העתידיות הפוטנציאליות על הצדדים לו. כך למשל נאמר באחד המקרים:


"ייחודו של "הסכם ממון" בהשוואה להסכם רגיל בין בני-זוג הוא בכך, שקיומו של "הסכם ממון", שנערך בין בני-זוג, דוחה את תחולתו של הסדר איזון המשאבים לפי פרק שני לחוק יחסי ממון על אותם בני-זוג" [הנשיא מ' שמגר בע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, קטין, פ"ד מב(3) 499, 506 (1988)].
 
             ובמקום אחר נאמר:
 
"בגלל היחסים המיוחדים, העדינים והמורכבים, הקיימים בין בעל ואישה, קבע המחוקק, כי אין תוקף להסכם ממון ביניהם, אלא אם כן משתכנעת ערכאה שיפוטית, שההסכם נעשה מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, וששני הצדדים הבינו בדיוק במה המדובר ומהן התוצאות האפשריות של חתימתם על אותו הסכם" [השופט ג' בך בע"א 4/80 מונק נ' מונק, פ"ד לו(3) 421, 428 (1982) (להלן: עניין מונק)].
 
16.        זאת ועוד, בית משפט זה הדגיש לא אחת כי הסכם ממון טומן בחובו חשש מובנה לקיפוח זכויותיו של אחד מבני הזוג, ומשכך נקבע כי דרישת המחוקק שהסכם כזה יאושר על ידי בית המשפט כתנאי לתוקפו נועדה לוודא שבן הזוג שמוותר במסגרת ההסכם על זכויות המוענקות לו בהסדר הדיספוזיטיבי הקבוע בחוק עושה כן בהסכמה חופשית וללא השפעה בלתי הוגנת מצד בן הזוג השני. כך למשל נאמר באחד מפסקי הדין:
 
"את ההצדקה לקיומן של מגבלות אלה יש לגזור משילוב טיבו של ההסכם והיקפו, והדגש על הרכיב הראשון. רק כאשר ההסכם קובע הסדר שונה מעקרון השיתוף בזכויות בדרך איזונן, המגולם בחזקת השיתוף ובהסדר איזון המשאבים הקבוע בחוק, או אז מובנה בו החשש לקיפוח זכויותיו של אחד מבני הזוג, וכשבעקבות ההסכם תפחת מנת חלקו בזכויות בנכס שנרכש במאמץ משותף. טיבו המקפח של הסכם כזה הוא שמעורר חשש כי נפל פגם ברצונו של בן הזוג שקופח, והוא זה שמצדיק "ראיה" בדבר גמירות הדעת. ברוח זו אומר פרופ' רוזן-צבי כי: "דרישות הכתב, האישור והאימות אינן נושאות אופי פורמלי-צורני בלבד. אלה דרישות מהותיות, החיוניות למתן תוקף להסכם כאמור, באשר הסכם הממון יהיה בכתב והוא טעון אישור בית המשפט או בית הדין...דרישות אלה נובעות ממערכת היחסים המיוחדת שבין בני-זוג, היוצרת, לכאורה, חשש של השפעה בלתי הוגנת, ומהשפעתו הניכרת של הסכם ממון על מכלול רחב של יחסי המשפחה לגבי רוב האוכלוסיה בישראל" (א' רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג (מיקרושור, תשמ"ב) 302). מדיניות חברתית ראויה היא שחייבה כי בטרם ייאות המשפט להכיר בכוחו של הסכם מקפח לחולל שינויים במערך זכויות בני הזוג, יוסר הספק בדבר רצונם האמיתי. הגבלת חופש הצורה – ובעיקר הגבלת חירות ההתקשרות – משמשת ערובה לכך שבן הזוג שזכויותיו קופחו, לכאורה, עמד על טיבו של ההסכם והשלכותיו" [השופט א' גולדברג בדנ"א 1558/94 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד נ(3) 573, 592-591 (1996) (ההדגשות הוספו בחלקן – י.ד.)].
 
             ובמקום אחר נאמר, כי יש לבחון הסכמי ממון, כמו גם הסכמים "רגילים" בין בני זוג, שמהם עולה ויתור של אחד מבני הזוג על זכויותיו, בזהירות ובהקפדה יתרה:
            
"על זהירות והקפדה אלה בדבר הסקת מסקנות של ויתור מצד בן-זוג אחד לטובת בן הזוג האחר על זכות מזכויותיו הממוניות ניתן להסיק, על דרך ההיקש, גם ממדיניות המחוקק בחוק יחסי ממון בין בני זוג... כידוע, קובע חוק יחסי ממון בין בני-זוג הסדר איזון משאבים בין בני הזוג, שעיקרו הוא, שכל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של נכסי בני הזוג (כמפורט בחוק). הסכם בין בני-זוג, הבא לשנות [מחלוקה] משותפת זו הקבועה בחוק, צריך שייערך בכתב שיאושר על-ידי בית המשפט או על-ידי בית-דין דתי, לאחר שהוסברו לבני הזוג משמעותו של ההסכם ביניהם ותוצאותיו..." [השופט מ' אלון בע"א 753/82 פלונית נ' פלוני, פ"ד לז(4) 626, 634-633 (1983)].
 
             [ראו גם: בג"ץ 7947/06 קהלני נ' בית הדין הרבני הגדול (24.12.2006) בפסקה 4 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל].
 
17.        נקודה נוספת שראוי להזכיר ולהבהיר הינה כי לא כל הסכם שנכרת בין בני זוג במהלך חייהם המשותפים ושעוסק בענייניהם הממוניים הינו בהכרח הסכם ממון שדרוש אישור בית המשפט. בפסיקת בית משפט זה הודגש כי לצורך המענה לשאלה האם הסכם שנכרת בין בני זוג הינו הסכם ממון אם לאו, יש לבחון את מטרתו של ההסכם – האם מדובר בהסכם צופה פני עתיד, שבמסגרתו מגדירים הצדדים את האופן שבו יבוצע איזון המשאבים ביניהם בעת פרידה או מוות, או שמא בהסכם שנעשה במסגרת "הרגילה" של החיים המשותפים, ללא הידרשות לשאלת איזון המשאבים בעת פרידה או מוות. כך למשל נאמר באחד המקרים:
 
"...אין ספק שבמשך שנות נישואין רבות בני-הזוג עושים בינם לבין עצמם כל מיני עסקות, הסדרים והסכמים לגבי פריט זה או אחר של רכושם, וספק אם צריך לייחס לכל דבר כזה את המעמד של הסכם ממון במובן החוק הזה. בחוק ישנה הקפדה לגבי הסכם ממון בין בני-הזוג הקובע את היחסים ביניהם ומחייב גם לגבי העתיד; זה גם מצדיק את הדרישה שבית-המשפט ייווכח לא רק שבני-הזוג עשו את ההסכם מרצון, אלא שעשו כן בהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו" [השופט ד' בכור בע"א 490/77 נציה נ' נציה, פ"ד לב(2) 621, 624 (1978) (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
 
             ובמקום אחר נקבע:
 
"המבחן, אם הסכם פלוני בין בני-זוג הוא "הסכם ממון" אם לאו, טמון במטרתו. אם זו צופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, לפנינו "הסכם ממון", יהיו ממדיו רחבים או צרים. לעומת זאת, אם זו נוגעת ליחסים שוטפים או לעיסקה רגילה בין בני-אדם – לא דווקא בנושא של דיני משפחה, אלא למשל דיני חוזים או קניין, ללא קשר נראה לעין עם איזון משאבים בעת גירושין או מוות – לפנינו הסכם רגיל, שדינים אלה (לפי הנושא) חלים עליו" [השופטת מ' בן-פורת בע"א 169/83 שי (שרעבי) נ' שי (שרעבי), פ"ד לט(3) 776, 782 (1985) (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
 
18.        מן האמור לעיל עולה כי אישור בית המשפט מהווה תנאי לתוקפו של הסכם ממון, וכי הסכם כזה שלא הובא לאישורו של בית המשפט הינו, ככלל, חסר תוקף [ראו למשל: עניין נציה; עניין שי (שרעבי); פסק דינו של השופט מ' בייסקי בע"א 419/84 טוכמינץ נ' כרמל (טוכמינץ), פ"ד לט(1) 287 (1985)]. עם זאת, ראוי להעיר בנקודה זו, למען שלמות התמונה, כי בפסיקת בית משפט זה התעוררה במספר הזדמנויות השאלה – שאינה מתעוררת במקרה דנן – האם בנסיבות מסוימות תהיה הצדקה ליתן תוקף להסכם ממון שנכרת בין בני זוג על אף שלא הובא לאישורו של בית המשפט. שאלה זו התעוררה, למשל, במקרים שבהם ההסכם לא הובא לאישורו של בית המשפט במשך שנים רבות, אשר במהלכן פעלו בני הזוג על פי ההסכם. נקבע כי בן זוג שפעל בהתאם להסכם במשך פרק זמן ניכר וקיבל את מה שההסכם העניק לו, יהיה מנוע מלטעון בדיעבד שההסכם חסר תוקף מכיוון שלא הובא לאישור בית המשפט, ולחלופין כי העלאת טענה זו בדיעבד עשויה להיחשב כשימוש בזכות שלא בתום לב [ראו למשל: השופט ד' לוין בע"א 151/85 רודן נ' רודן, קטין באמצעות אמו, פ"ד לט(3) 186, 193 (1985); השופט א' רובינשטיין בבע"מ 7734/08 פלוני נ' פלונית בפסקאות ט"ו-כ"א (27.4.2010)]. שאלה זו התעוררה באחד המקרים גם בהקשר של תחרות זכויות בין אחד מבני הזוג לבין צד שלישי, שהטיל עיקול על נכס מנכסיו של אחד מבני הזוג ושטען כי העיקול גובר על זכויותיו של בן הזוג מכוח הסכם ממון כיוון שזה לא אושר מבעוד מועד בבית המשפט [ראו: ע"א 1629/11 יצחקי נ' וכטר (4.11.2012) בחוות הדעת השונות של השופטים נ' סולברג וד' ברק-ארז]. עם זאת, שאלה זו אינה מתעוררת, כאמור, במקרה דנן, ומשכך לא ארחיב מעבר לכך את הדיבור עליה.
 
19.        נסכם את הדברים עד כאן: ראשית, הדין הישראלי מבחין בין הסכם ממון להסכמים "רגילים" בין בני זוג, וקובע כי הסכם ממון נדרש לעמוד – כתנאי לתקפו – בשתי דרישות ייחודיות: דרישת צורה (הסכם בכתב) ודרישה לאישור בית המשפט; שנית, על בית המשפט שדן בבקשה לאישור הסכם ממון מוטל לוודא שבני הזוג עשו את ההסכם בהסכמה חופשית והבינו את משמעותו ואת תוצאותיו, ורק אם השתכנע שזה מצב הדברים יאשר בית המשפט את ההסכם ביניהם; שלישית, הסכם ממון שלא הובא לאישורו של בית המשפט הינו, ככלל, חסר תוקף, למעט מקרים חריגים שבהם תקום כנגד הצד הטוען לחוסר תוקף בדיעבד טענת מניעות או שהעלאת הטענה בדיעבד תיחשב כחוסר תום לב.
 
(ב)         אישור פסק בוררות על ידי בית המשפט בהתאם לחוק הבוררות
 
20.        הליך הבוררות נועד לשמש כמנגנון אלטרנטיבי מוסכם, המתנהל באופן יעיל והוגן, לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. "בוררות היא הכרעה בסכסוכים על דרך של שפיטה, שמרבית הסדריה נקבעים על ידי הצדדים המסוכסכים לפי ראות עיניהם – למן מינוי הבורר, דרך קביעת הדין המהותי, סדרי הדין ודיני הראיות ועד קביעת המועד למתן הפסק" [סמדר אוטולנגי בוררות – דין ונוהל בעמ' 1 (מהדורה רביעית ומיוחדת, 2005) (להלן: אוטולנגי)]. אין צורך במקרה דנן להרחיב על יתרונותיו של הליך הבוררות כהליך מוסכם לפתרון סכסוכים, ודי להביא בהקשר זה שני ציטוטים קצרים מפסיקתו של בית משפט זה בעבר. באחד המקרים נאמר:
"כמה וכמה מעלות טובות לבוררות מוסכמת:
1)      היא מתקיימת בפני איש או אנשים אשר הצדדים בחרו בהם מרצונם ונתנו בהם את אמונם;
2)      הצדדים חפשיים להשתחרר מאזיקי פרוצידורה ודיני ראיות נוקשים ואף מהדין המהותי, ולהסכים על קיום דיון מעשי וענייני בבוררות;
3)      הבוררות מתנהלת בצנעה ואינה יוצאת לרשות הרבים;
4)      כשהיא מנוהלת כהלכה, היא עשויה להיות יעילה, מהירה וזולה;
5)      הבוררות יפה במיוחד לעניינים משפחתיים, מסחריים, מקצועיים או טכניים, שבהם דרושה גישה ומומחיות מיוחדת;
6)      ועם כל זאת, נתונה הבוררות לפיקוחם ולבקורתם של בתי-המשפט שתתנהל כשורה" [השופט צ' ברנזון בבר"ע 124/68 שחב נ' שחב, פ"ד כג(1) 16, 20-19 (1969)].
 
             ובמקרה אחר נאמר:
 
"במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, והיא מאפשר השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת..." [השופטת א' פרוקצ'יה ברע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605, 616 (2003) (להלן: עניין גמליאלי)].
 
             [ראו גם: ע"א 241/81 שמן תעשיות בע"מ נ' חברת תבלין בע"מ, פ"ד לט(1) 561, 575 (1985); רע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(1) 397, 406 (1993)].
 
21.        כידוע, מעמדה העצמאי של הבוררות כמנגנון אלטרנטיבי מוסכם להכרעה בסכסוכים אינו הופך את הבוררות לחסינה לחלוטין מפני התערבות שיפוטית. עם זאת, תחום ההתערבות השיפוטית בפסקי בוררות מוגבל ומתוחם לעילות הביטול המוגדרות בסעיף 24 לחוק הבוררות – שבעיקרן עניינן בבחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות – ובפסיקת בית משפט זה נקבע לא אחת כי גם אלה תפורשנה בדווקנות ובצמצום:
 
"מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות. פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מרבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינותם וטוהרם של הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור.
פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות... בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון אם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נמנית עם עילות הביטול...
בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא – אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות... גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבוררות מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות" [השופטת א' פרוקצ'יה בענייןגמליאלי בעמ' 616 (ההדגשות הוספו – י.ד.)].
 
22.        מן האמור לעיל עולה כי אמות המידה להתערבות שיפוטית בפסקי בוררות הינן, ככלל, מצומצמות ומתוחמות לעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות, ואלה תפורשנה בצמצום ובדווקנות. לפיכך, מעת שהונחו לפני בית המשפט בקשות לאישור ולביטול פסק בוררות, על בית המשפט לבחון האם הצליח מבקש הביטול להרים את הנטל להוכיח קיומה של אחת מעילות הביטול הקבועות בחוק, ואם לא הרים מבקש הביטול נטל זה, אזי יאשר בית המשפט את פסק הבוררות כמו שהוא, מבלי לבחון אותו לגופו ומבלי להתערב בתוכנו [ראו: אוטולנגי בעמ' 966-963]. יוזכר בנקודה זו כי בקשה לאישור פסק בוררות המוגשת לבית המשפט ערוכה בצורת "הודעה" לצדדים האחרים לבוררות, וכל שנדרש מבקש האישור לצרף לבקשתו הוא פסק הבוררות החתום על ידי הבורר, והוא אינו נדרש לטעון טיעונים או להציג נימוקים כלשהם על מנת לשכנע את בית המשפט לאשר את הפסק [ראו: אוטולנגי בעמ' 910-907]. לעומת זאת, על מבקש הביטול מוטל הנטל להוכיח כי מתקיימת עילה מעילות הביטול הקבועות בחוק ועליו לציין בבקשתו מהן עילות הביטול עליהן הוא נסמך ולפרט טיעוניו, ועליו גם לצרף תצהיר לאימות העובדות הכלולות בבקשתו [ראו: אוטולנגי בעמ' 914-910 ובעמ' 970-967]. למען שלמות התמונה יוזכר כי חוק הבוררות לא מגביל בזמן הגשת בקשה לאישור פסק בוררות, ומבקש האישור רשאי ככלל להגיש בקשה לאישור בכל עת לאחר מתן הפסק, גם בחלוף שנים. לעומת זאת, חוק הבוררות מטיל מגבלה משמעותית בנוגע לפרק הזמן שבמסגרתו ניתן להגיש בקשת ביטול, בכפוף למקרים החריגים שבהם מועלית כטענת התנגדות לבקשת אישור הטענה שהמסמך שבית המשפט מתבקש לאשרו כלל אינו "פסק בוררות", טענה שאינה מוגבלת עקרונית בזמן [להרחבה ראו: רע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) בפסקה 19 לפסק דיני והאסמכתאות המוזכרות שם; אוטולנגי בעמ' 916-914 ובעמ' 1136-1123].
 
23.        נקודה נוספת שראוי בנסיבות העניין דנן להתייחס אליה הינה סמכותו של בורר לפסוק בסכסוך שלפניו בדרך של פשרה. בפסיקת בית משפט זה נקבע כי הצדדים להסכם הבוררות רשאים להסמיך את הבורר לפשר ביניהם וגם ליתן פסק בוררות בדרך של פשרה. עם זאת, הודגש כי יש להבחין בין שתי צורות ניסוח: נקבע כי אם הסמיכו הצדדים את הבורר "לפשר בין הצדדים", הרי שהכוונה שהבורר מוסמך לנסות להביאם לידי פשרה מרצון, אך לא לפסוק בדרך של פשרה שנכפית על הצדדים ושהם אינם רוצים בה. לעומת זאת, אם הסמיכו הצדדים במפורש את הבורר גם "ליתן פסק בדרך של פשרה", הרי שכעיקרון נכללת בגדר ניסוח זה גם האפשרות, החריגה כשלעצמה, של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה [ראו: ע"א 2/50 חברת "הובלה" ירושלים בע"מ נ' מועצת פועלי ירושלים, פ"ד ד 417, 427 (1950); בר"ע 89/69 מאטיס נ' היכלי תפארת ובניני הדר במרכז בע"מ, פ"ד כג(2) 17 (1969); אוטולנגי בעמ' 590-589. לדיון בסמכותם של בתי הדין הדתיים לדון "הן לדין והן לפשר" ראו: פסק דינו של השופט מ' אלון בה"מ 427/78 סובול נ' גולדמן, פ"ד לג(1) 789, 802-799 (1979)].
 
24.        מן האמור עד כה עולה כי גם הסכם ממון וגם פסק בוררות טעונים הליך אישור על ידי בית המשפט. עם זאת, קיימים הבדלים משמעותיים בין הליך אישורו של הסכם ממון לבין הליך אישורו של פסק בוררות על ידי בית המשפט. הבדלים אלו משקפים את התכליות השונות אשר עומדות ביסוד שני הליכי האישור ואשר נגזרות מהשוני העקרוני שבין הסכם ממון לבין פסק בוררות. כעת אבחן מהו הליך האישור שיש לנקוט בו כאשר מדובר בהסכם ממון שהתגבש בסיועו של בורר במסגרת הליך בוררות ושבהסכמת הצדדים ניתן לו תוקף של פסק בוררות.
 
(ג)         הליך בוררות בין בני זוג
 
25.        הליך בוררות אינו מיועד רק לסכסוכים רכושיים וממוניים בין צדדים "זרים", ואין מניעה עקרונית שסכסוכים רכושיים וממוניים בין בני זוג יתבררו במסגרת של בוררות. הליך בוררות בין בני זוג, שנועד להכריע בסכסוכים רכושיים וממוניים ביניהם, עשוי להתחיל בשתי נקודות זמן. אפשרות אחת הינה כי הליך בוררות כזה יחל ביוזמת בית המשפט, לאחר שבני הזוג כבר ניהלו הליכים משפטיים בערכאות שונות, כאשר בשלב מסוים מועברים הסכסוכים על ידי בית המשפט, ובהסכמת הצדדים, לבוררות. אפשרות אחרת הינה כי הליך בוררות כזה יחל ביוזמת בני הזוג עצמם, מבלי שקדמו לו הליכים משפטיים בין בני הזוג בערכאות שונות, כפי שהתרחש במקרה דנן. במובן זה אין שוני של ממש בין הליך בוררות שבמסגרתו מתברר סכסוך אזרחי (רכושי או ממוני) בין בני זוג, לבין הליכי בוררות אחרים שבהם מתבררים סכסוכים אזרחיים בין צדדים שאינם בני זוג, כגון סכסוך בין שותפים לעסק שמבקשים להיפרד איש איש לדרכו ולהכריע בדבר אופן חלוקת העסק או סכסוך בין חברות מסחריות שניהלו מערכת יחסים חוזית ועסקית ונתגלעו ביניהן מחלוקות שדרושות הכרעה. אלו וגם אלו יכולים להתברר עקרונית בהליכי בוררות, בין אם היוזמה הראשונית לנהל בוררות הינה של הצדדים, עוד בטרם ננקטו על ידי מי מהם הליכים משפטיים, ובין אם היוזמה לכך הינה של בית המשפט שדן בהליכים משפטיים שכבר מתנהלים בין הצדדים ובהסכמתם.
 
26.        עם זאת, להליך בוררות בין בני זוג ישנם בכל זאת מאפיינים ייחודיים שאין להליכי בוררות אחרים שבהם מתבררים סכסוכים אזרחיים. מאפיינים ייחודיים אלו נובעים מכך שמערכת היחסים בין בני זוג אינה דומה למערכות יחסים אחרות במשפט האזרחי, שכן לא מדובר במערכת יחסים שניתן למקמה בפשטות ב"משבצת" משפטית אחת של דיני חוזים או דיני קניין, ובמיוחד נכונים הדברים שעה שמדובר במערכות יחסים ארוכות שנים בין בני זוג, שבמהלכן צוברים בני הזוג יחדיו רכוש וכספים ונולדים להם ילדים משותפים. למאפיינים ייחודיים אלו של מערכת היחסים בין בני זוג עשויה להיות חשיבותבנקודת הסיום של הליך בוררות שהתנהל בין בני הזוג, ככל שהליך זה מסתיים בהסכם פשרה ולא בפסק בוררות "רגיל". כאשר מדובר בהליך בוררות שהצדדים לו אינם בני זוג ומסתיים בפסק בוררות, בין אם מדובר בפסק בוררות "רגיל" המכריע במחלוקות לגופן ובין אם מדובר בהסכם פשרה שהתגבש בין הצדדים במהלך הבוררות ושהצדדים הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק בוררות, הרי שהדרך לאישורו של פסק הבוררות בבית המשפט הינה זהה. הליך אישורו של פסק בוררות כזה ייעשה על ידי בית המשפט בהתאם להוראות חוק הבוררות. לעומת זאת, אם מדובר בהליך בוררות שהצדדים לו הינם בני זוג, יש להבחין בין הליך שמסתיים בפסק בוררות "רגיל" המכריע במחלוקות לגופן, שהליך אישורו בבית המשפט זהה להליך אישורו של פסק בוררות "רגיל" שניתן בבוררות בין צדדים שאינם בני זוג, לבין הליך שמסתיים בהסכם פשרה שהתגבש בין בני הזוג במהלך הבוררות ושהם הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק בוררות, שהליך אישורו בבית המשפט עשוי להיות שונה מהליך אישורו של פסק בוררות "רגיל".
 
27.        כאשר הליך בוררות בין בני זוג, שבמסגרתו נדונו סכסוכים רכושיים וממוניים ביניהם, מסתיים בהסכם פשרה שהבורר מעניק לו תוקף של פסק בוררות, וכאשר בשלב מאוחר יותר מגיש אחד הצדדים לבית המשפט בקשה לאישור פסק הבוררות בהתאם לחוק הבוררות, על בית המשפט לבחון היטב מהו טיבו של הסכם פשרה זה – האם מדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג או בהסכם ממון. כזכור, לא כל הסכם שנערך בין בני זוג מהווה הסכם ממון, אלא רק הסכם "שצופה פני איזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין" [ראו: עניין שי (שרעבי) שהוזכר בפסקה 17 לעיל]. הדין הישראלי מעניק להסכם ממון מעמד ייחודי, בהיותו הסכם הצופה פני עתיד בעל השלכות פוטנציאליות נכבדות על בני הזוג, וקובע כי הסכם כזה טעון אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי, אשר נדרשים לוודא כי בני הזוג עשו את ההסכם "בהסכמה חופשית ובהבינם את משמעותו ואת תוצאותיו". אישור זה הינו, כאמור, תנאי לתוקפו של הסכם הממון, ובלעדי אישור זה הסכם כזה הינו, ככלל, חסר תוקף. משכך, להבחנה בין הסכם ממון לבין הסכם "רגיל" בין בני זוג יש חשיבות גדולה בבואנו לדון בשאלה באיזה אופן יתנהל בבית המשפט הליך אישורו של הסכם פשרה שנכרת בין בני זוג במהלך הליך בוררות.
 
28.        כאשר הסכם הפשרה שהתגבש בין בני הזוג במהלך הבוררות הינו הסכם "רגיל" ולא הסכם ממון, הרי שאין כל מניעה עקרונית שהבורר יעניק להסכם כזה תוקף של פסק בוררות, וזאת כמובן בתנאי שהצדדים הסמיכוהו לעשות כן. הליך אישורו של פסק בוררות כזה זהה להליך אישורו של פסק בוררות "רגיל" המכריע במחלוקות לגופן, ובית המשפט יבחן את בקשת האישור בהתאם לחוק הבוררות. לעומת זאת, כאשר ההסכם שנכרת בין בני הזוג במהלך הבוררות הינו הסכם ממון – דהיינו הסכם שצופה פני איזון משאבים לעת גירושין או מוות ושיש לו השלכות פוטנציאליות נכבדות על בני הזוג – הרי שהחוק שחל עליו בראש ובראשונה הינו חוק יחסי ממון, ולכן הסכם כזה טעון אישור של בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון ולא בהתאם לחוק הבוררות. משכך, אף אם הצליח הבורר לפשר בין בני הזוג וסייע להם לגבש הסכם ממון המסדיר את הסכסוכים ביניהם, ואף אם בני הזוג הסכימו להסמיך את הבורר לאשר את הסכם הממון וליתן לו תוקף של פסק בוררות, הבורר אינו רשאי ליטול לעצמו סמכות זו. יודגש, לא בכדי קובע חוק יחסי ממון במפורש כי הסמכות לאשר הסכם ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי המוסמך, כפי שפורט בפסקאות 19-16 לעיל, ומשכך אין לראות בבורר כמי שמוסמך מלכתחילה לאשר הסכם ממון במהלך הבוררות וליתן לו תוקף של פסק בוררות, אף אם הדבר נעשה בהסכמת הצדדים. ודוק, אם נאמר אחרת – דהיינו, כי יש לבורר סמכות לאשר הסכם ממון שהתגבש במהלך הבוררות לפניו ואף ליתן לו, בהסכמת הצדדים, תוקף של פסק בוררות שמעמדו כמעמד של פסק בוררות "רגיל" – אזי נמצא עצמנו עומדים בפני הסכם ממון שקיבל תוקף של פסק בוררות, שיובא לאישורו של בית המשפט בהתאם לחוק הבוררות, על אף שהסכם זה לא אושר מעולם על ידי בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון. זוהי תוצאה חסרת היגיון, החותרת תחת התכלית העומדת ביסוד הדרישה הקבועה בחוק יחסי ממון להביא את הסכם הממון לאישור בית המשפט או בית הדין הדתי המוסמך, על מנת לוודא שבני הזוג הבינו את משמעות ההסכם ואת תוצאותיו.
 
29.        נסכם את הדברים כדלקמן:
 
(א)         בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון, הסכם ממון טעון תמיד אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין המוסמך, אף אם מדובר בהסכם ממון שגובש בסיועו של בורר במהלך הליך בוררות ואף אם הבורר העניק לו, בהסכמת הצדדים, תוקף של פסק בוררות.
 
(ב)         הסמכות לאשר הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין הדתי המוסמך, והיא אינה מוקנית לבורר שדן בסכסוכים בין בני הזוג במסגרת הליך בוררות, אף אם הצדדים הסתייעו בבורר על מנת לגבש את הסכם הממון ואף אם הסכימו להסמיכו לאשרו ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות.
 
(ג)         כאשר מונחת לפני בית המשפט בקשה לאישור פסק בוררות, שבמסגרתו העניק הבורר תוקף של פסק להסכם פשרה שהתגבש בין בני זוג במסגרת הליך בוררות, על בית המשפט לבחון היטב האם מדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג או בהסכם ממון. הבחנה זו משליכה במישרין על האופן שבו יבחן בית המשפט את הבקשה: ככל שמדובר בהסכם "רגיל" בין בני זוג שהתגבש במהלך הליך בוררות ושהצדדים הסמיכו את הבורר להעניק לו תוקף של פסק בוררות, אזי הליך אישורו של פסק הבוררות ייעשה בהתאם לחוק הבוררות; לעומת זאת, ככל שמדובר בהסכם ממון שהתגבש במהלך הליך בוררות – ואף אם הצדדים הסמיכו את הבורר מלכתחילה "ליתן פסק בדרך של פשרה" או לאשר את הסכם הממון ולהעניק לו תוקף של פסק בוררות, ואף אם תוקף כזה ניתן על ידי הבורר – אזי הליך אישורו של הסכם הממון ייעשה בהתאם לחוק יחסי ממון, ובהיעדר אישור כזה לא יהיה ככלל תוקף להסכם זה.
 
(ד)         מן הכלל אל הפרט
 
30.        אין ספק ששטר הבירורין שעליו חתמו בני הזוג במקרה דנן, ושחלקים מתוכו צוטטו בפסקה 2 לעיל, הקנה לבורר שיקול דעת וסמכויות נרחבים ביותר. בשטר הבירורין צוין כי לבורר סמכות לפסוק בכל הסכסוכים והתביעות שבין בני הזוג שנוגעים לגירושין ולחלוקת הנכסים ביניהם, וצוין במפורש כי הוא רשאי לפסוק "כפי ראות עיניו... הן הנראה לו מצד הדין והן הנראה [לו] מצד פשרה או יושר". בשים לב לניסוח זה, אין בידי לקבל את טענת המבקשת כי הבורר כלל לא היה מוסמך במקרה דנן לפסוק בדרך של פשרה ולא היה מוסמך לגשר ולסייע לצדדים לגבש הסכם לסיום המחלוקות ביניהם. מקובלות עלי לעניין זה קביעותיהם של בתי המשפט קמא שקבעו כי במקרה דנן רשאי היה הבורר לפעול ולסייע בגיבוש הסכמות בין הצדדים, וכי הצדדים הסמיכוהו במפורש לפסוק כראות עיניו, לרבות בדרך של גיבוש פשרה מוסכמת ואפילו בדרך של פסיקה הכופה על הצדדים פשרה שהם אינם רוצים בה.
 
31.        במאמר מוסגר אעיר כי למקרא הסמכויות רחבות ההיקף שהוקנו לבורר בשטר הבירורין מתעוררות לא מעט שאלות עקרוניות, וכי דעתי אינה נוחה מחלק מהדברים שמופיעים בשטר הבירורין. כך למשל, מקנה שטר הבירורין לבורר סמכות "להוסיף ולשנות את פסקי הדין שנתן", וקובע כי פסק הבוררות הינו "בלא זכות ערעור לפני כל בית משפט שבעולם כלל". עוד נאמר שם כי הצדדים מוותרים מראש על הופעת הבורר לבירור בפני כל מוסד משפטי וכי הם מוחלים לו מראש על כל תביעת ממון שיכולה להיות להם כלפיו. סמכויות נרחבות אלה מעוררות תהיות. כך למשל, מתעורר בעיני ספק בדבר היקף סמכותו של בורר "להוסיף ולשנות" את פסקי הבוררות שניתנו על ידו ללא הגבלה, אף אם הצדדים הסכימו לכך מראש. כך גם מתעורר בעיני ספק גדול אם ניתן לקבל כפשוטה את האמירה בשטר הבירורין כי פסיקת הבורר תהיה "בלא זכות ערעור לפני כל בית משפט שבעולם כלל". אמירה זו משמעותה שלילה מראש – בהסכמה לכאורה –  של זכות הגישה של הצדדים לערכאות, וספק רב אם קיימת הצדקה ליתן לה תוקף מחייב [ראו: אוטולנגי בעמ' 960-959]. ועוד שאלה שמתעוררת בנסיבות העניין הינה עד כמה היו הצדדים מודעים לסמכויות הנרחבות שהוענקו לבורר ועד כמה התעמקו בכל תו ותו בשטר הבירורין, כאשר מעיון בשטר הבירורין ניכר כי הוא נוּסח והודפס מראש, כשכל שנותר לצדדים למלא בו הוא שמותיהם ונושא המחלוקת ולחתום בשוליו. עם זאת, לא ארחיב את הדיבור באף אחת מהסוגיות הללו ואסתפק רק בהעלאת התהיות מבלי לנטוע מסמרות, שכן איש מן הצדדים דנן לא העלה טענות מסוג זה במקרה דנן, ומשכך מוטב להותיר את הדיון וההכרעה בהן להמשך הדרך בהגיע המקרה המתאים לפתחו של בית משפט זה.  
 
32.        עם זאת, אף שמקובלת עלי קביעת בתי המשפט קמא כי הבורר היה מוסמך במקרה דנן לפעול לגיבוש הסכם פשרה בין הצדדים, אין בידי לקבל את קביעתם כי הבורר היה בהכרח מוסמך גם לאשר את הסכם הפשרה שנחתם בין בני הזוג במקרה דנן וליתן לו תוקף של פסק בוררות, ואת קביעתם כי מעת שניתן להסכם תוקף של פסק בוררות הרי שהליך אישורו צריך להיעשות בהתאם לחוק הבוררות ולא בהתאם לחוק יחסי ממון. כאמור בפסקאות 29-28 לעיל, כאשר הליך בוררות בין בני זוג מסתיים בהסכם פשרה שהבורר מעניק לו תוקף של פסק בוררות, יש להבחין בין הסכם פשרה שמהווה במהותו הסכם "רגיל" בין בני זוג לבין הסכם פשרה שבמהותו מהווה הסכם ממון, והבחנה זו משליכה על השאלה כיצד יש לאשר הסכם כזה בבית המשפט – האם בהתאם לחוק הבוררות או בהתאם לחוק יחסי ממון. במקרה דנן הסכם הפשרה, שחלקים ניכרים ממנו צוטטו על ידי בפסקה 3 לעיל, מהווה – ללא צל של ספק – הסכם ממון, כיוון שכל כולו עוסק במפורש באיזון משאבים בין בני הזוג לעת גירושין. לא בכדי מיקד המשיב את טענותיו בעובדה שהבורר העניק להסכם מעמד של פסק בוררות, אך בשום שלב לא טען כי ההסכם אינו מהווה הסכם ממון, שכן לטענה זו אין על מה לסמוך בנסיבות העניין. ודוק, מסקנה זו אינה נובעת רק מכותרתו של ההסכם שמדברת בעד עצמה ("הסכם גירושין ופירוק נכסים משותפים"), אלא גם – אם לא בעיקר – מתוכנו של ההסכם, אשר מסדיר בהסכמה ובפירוט רב את חלוקת הרכוש בין בני הזוג לעת גירושין. לפיכך, סבורני כי בתי המשפט קמא שגו כשקבעו כי מעת שניתן להסכם הפשרה במקרה דנן תוקף של פסק בוררות הרי שיש לאשרו ככזה בהתאם לחוק הבוררות, תוך שהם מתעלמים מכך שללא ספק מדובר בהסכם ממון. אכן, סמכויותיו של הבורר במקרה דנן הוגדרו באופן רחב מאד בשטר הבירורין, ובמסגרתן הסמיכוהו הצדדים אף לאשר את ההסכם וליתן לו תוקף של פסק בוררות (במאמר מוסגר ולשם הדיוק יצוין, כי הבורר התיימר להעניק להסכם תוקף של "פסק דין", ולמותר לציין כי סמכות כזו, בכל הכבוד, ממילא אינה נתונה לו), אך כפי שהובהר לעיל אין בכך כדי להקנות לבורר סמכות שאינה נתונה לו על פי דין ואין בכך כדי לייתר את הליך אישורו של הסכם הממון בהתאם לחוק יחסי ממון. הסמכות לאשר הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון נתונה אך ורק לבית המשפט לענייני משפחה או לבית הדין המוסמך, והיא אינה מוקנית לבורר שדן בסכסוכים בין בני הזוג במסגרת הליך הבוררות, אף אם הבורר סייע לבני הזוג לגבש הסכם כזה ואף אם הסמיכוהו לאשרו. זאת ועוד, כפי שהובהר לעיל, בהתאם לסעיף 2 לחוק יחסי ממון, הסכם ממון טעון תמיד, כתנאי לתקפו, אישור של בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי המוסמך, אף אם מדובר בהסכם ממון שגובש בסיועו של בורר במהלך הליך בוררות ושבהסכמת הצדדים ניתן לו תוקף של פסק בוררות.
 
33.        הנה כי כן, מכיוון שהסכם הממון במקרה דנן לא הובא בשום שלב לאישורו של בית המשפט לענייני משפחה או של בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון, הרי שהוא חסר תוקף. בתי המשפט קמא שגו בקבעם כי יש לאשר את הסכם הפשרה בין בני הזוג במקרה דנן כפסק בוררות, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בנסיבות העניין בהסכם ממון ולא בהסכם "רגיל" בין בני זוג. מסקנה זו אף מתחזקת בנסיבות העניין בשים לב לעובדה שההסכם לא קוים הלכה למעשה על ידי מי מהצדדים במרוצת השנים, תהיינה הסיבות לכך אשר תהיינה (ואיני מביע דעה לגבי טענות הצדדים בנקודה זו אשר מטילים את האחריות לאי קיום ההסכם זה על זו), וכי אישורו כפסק בוררות בנסיבות אלה משמעותו כפיית הסכם ממון שלא אושר בהתאם לחוק יחסי ממון, שאף אחד מהצדדים לא קיימוֹ עד כה ושאחד מהצדדים (המבקשת) אינו מסכים לאמור בו. משכך, גם לא מתקיים בנסיבות העניין החריג שנקבע בפסיקת בית משפט זה ושהוזכר בפסקה 18 לעיל, בדבר הסכם ממון שקוים בפועל על ידי הצדדים אף שלא אושר בבית המשפט בהתאם לחוק יחסי ממון.
 
סוף דבר
 
34.        לנוכח כל האמור לעיל, סבורני כי יש להורות על קבלת הערעור ועל ביטול פסקי הדין של בתי המשפט קמא, וכך אציע לחבריי שנעשה. מבחינה אופרטיבית משמעות הדבר הינה כי הסכם הממון שגובש בין בני הזוג במקרה דנן בסיועו של הבורר הינו חסר תוקף, כיוון שלא אושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה או בית הדין הדתי המוסמך בהתאם לחוק יחסי ממון, וכי לא היה מקום בנסיבות העניין לאשרו כפסק בוררות בהתאם לחוק הבוררות. לנוכח התוצאה אליה הגעתי אציע לחבריי כי נחייב את המשיב בהוצאות המבקשת בסך של 15,000 ש"ח. 
 
                                                                                                            ש ו פ ט
 
השופטת א' חיות:
 
             אני מסכימה.
                                                                                                            ש ו פ ט ת
השופט ע' פוגלמן:
 
             אני מסכים.
                                                                                                            ש ו פ ט
            
             הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר.
            
             ניתן היום, ‏כ"ו בתמוז התשע"ה (‏13.7.2015).
 
ש ו פ ט ת                                       ש ו פ ט                                            ש ו פ ט
                
 
_________________________
פסיקה חינם
 
+ שלח משוב