Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בע"מ 2464/17 מדינת ישראל נגד פלוני ואח'
 
בבית המשפט העליון
 
 
בע"מ  2464/17
 
 
לפני:   כבוד השופט נ' הנדל
 
 
המבקשת: מדינת ישראל
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. פלוני
  2. פלונית
 
                                          
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז )השופטת ו' פלאוט( ברע"א 71337-01-17
 
                                          
בשם המבקשת:                      עו"ד ישראל בלום; עו"ד יעל בלונדהיים
בשם המשיבים:                     עו"ד מתן חודורוב
                                                                                                    
 
החלטה
 
 
 
1.        מתן היתר לכניסת קטינה לישראל לצורך ניהול הליך אימוץ הוא העומד ביסוד הבקשה דנן.
 
           מונחת לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (רע"א 71337-01-17, השופטת ו' פלאוט), אשר נתן רשות ערעור וקיבל בחלקו ערעור שהגישה המבקשת (להלן: המדינה) על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (אמ"צ 15392-07-15, סגנית הנשיאה ר' מקייס). בית המשפט המחוזי החליט כי התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לדון בטענות סף שהעלתה המדינה לסילוק בקשת המשיבים לאימוץ בין-ארצי. נקבע, כי ככל שטענות הסף תתקבלנה – תבוטל מאליה החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה הותרה כניסת הקטינה לישראל לצורך ניהול הליך אימוץ שהוגש בעניינה על ידי המשיבים.
 
רקע והליכים קודמים
 
2.        המשיב 1 (להלן: המשיב), יליד 1976, תושב ואזרח מדינת ישראל. למשיב גם אזרחות פיליפינית. המשיבה 2 (להלן: המשיבה), ילידת 1977, תושבת ואזרחית ישראל, סובלת מנכות ואינה יכולה ללדת. המשיבים נישאו זה לזו בשנת 2006. המשיב קיבל מעמד של תושב בשנת 2008 ובשנת 2011 קיבל אזרחות ישראלית.
 
           הקטינה, מושא הדיון, ילידת שנת 2012, אזרחית הפיליפינים ומתגוררת בפיליפינים, היא אחייניתו של המשיב – נולדה בפיליפינים לאחיו של המשיב ולאשתו, להם שלושה ילדים נוספים.
 
           בחודש יוני 2013 הגיש המשיב בקשה במדינת הפיליפינים לאימוץ הקטינה. כשנה לאחר מכן ניתן בבית המשפט האזורי בעיר סן פרננדו, פמפנייה, צו המאשר את אימוץ הקטינה על ידי המשיב. עילת אימוץ הקטינה הייתה מצבם הכלכלי הקשה של הוריה, והחשש כי בהעדר יכולת לספק את צרכיה תילקח הקטינה על ידי הרשויות לאימוץ בפיליפינים. הורי הקטינה נתנו הסכמתם לאימוץ הקטינה על ידי המשיב. אימוץ הקטינה נעשה על ידי המשיב על אף שעובר לאימוץ הוסבר לו, מפי מפקחת ארצית אימוץ בין-ארצי, הגברת גלית מבורך, כי מאחר שאין כיום עמותה לאימוץ בין-ארצי הפועלת בפיליפינים, לא ניתן לאמץ כעת ממדינה זו וכי אם יאמץ בפיליפינים והאימוץ לא יוכר בישראל – יעבור בכך עבירה פלילית וכניסת הקטינה לארץ לא תתאפשר.
 
           הקשר בין הקטינה למשיבים מתקיים מאז אימוצה בפיליפינים ועד היום באמצעות תוכנת ה"סקייפ", שהיא תוכנת מחשב המאפשרת שיחות וידאו שבמהלכן הצדדים לשיחה רואים ושומעים האחד את השנייה.
 
           בסוף שנת 2014 הגיעה הקטינה לארץ עם דודתה, אחות המשיב. כניסתן לארץ סורבה בשל "חשש להשתקעות ושקרים בגבול". בית הדין לעררים דחה את בקשת המשיבים ליתן צו ארעי שיאפשר את כניסתן לישראל מהטעם שהתגלו סתירות רבות בין גרסאות המשיב בינו לבין עצמו, לבין גרסאותיה של אחותו. נקבע, כי המשיב ניסה להסתיר את העובדה שמדובר לכאורה בבתו המאומצת ולא הביולוגית, וכי מסר גרסאות סותרות אודות אמה של הקטינה. נפסק, כי די היה בכך כדי לסלק את הבקשה על הסף, שכן הלכה פסוקה היא כי הבוחר לשקר במעבר הגבול חזקה היא כי מטרותיו אינן כשרות.
 
           בעקבות החלטה זו החלו המשיבים לנסות להכשיר את צו אימוץ הקטינה מול רשויות המדינה: בתחילת חודש מרץ 2015 פנה בא-כוח המשיב לעורכת-הדין אילת ששון מהמחלקה המשפטית במשרד הרווחה והשירותים החברתיים בירושלים בבקשה להנחותו בנוגע להליכים שעל מרשו להשלים בישראל כדי להכשיר את אימוץ הקטינה. במענה שקיבל נכתב כי הליך האימוץ בפיליפינים נעשה בניגוד להוראות חוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ), ומהווה לכאורה עבירה פלילית. עם זאת, הובהר, כי ככל שתתקבל אצל הרשות המרכזית בישראל פניה ישירה מן הרשות המרכזית של מדינת הפיליפינים לפיה היא מבקשת לשקול לאפשר את אימוצה של הקטינה על ידי המשיב, תבחן הפניה אל מול הרשות המרכזית של הפיליפינים, כמקובל במקרים דומים. ואולם, בחודש יוני 2015 סורבה פניית המשיבים לרשות המרכזית בפיליפינים בנימוק לפיו הליכי אימוץ הקטינה בוצעו והושלמו בהתאם לדין המקומי בפיליפינים ולא על בסיס אמנת האג בדבר הגנה על ילדים ושיתוף פעולה בדבר אימוץ בין-מדינתי, עליה חתומה גם מדינת הפיליפינים.
 
           בתחילת חודש יולי 2015 הגישו המשיבים בקשה לאימוץ הקטינה בבית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון, אם בדרך של הכרה בצו האימוץ שניתן בפיליפינים ואם בדרך של מתן צו אימוץ על פי חוק האימוץ. במסגרת זו, עתרו המשיבים להתיר את כניסת הקטינה לישראל, שכן טענו כי נוכחותה הכרחית לשם ניהול הליך האימוץ. המדינה העלתה מספר טענות סף לסילוק הבקשה, בהן העדר עילה ואי עמידה בתנאי סעיף 28ז לחוק האימוץ, לפיו "בקשה לאמץ ילד ממדינת חוץ תוגש לעמותה מוכרת בידי תושב ישראל". כן טענה המדינה כי בית המשפט חסר סמכות להורות על כניסת הקטינה לישראל מאחר שסמכות זו נתונה לרשויות ההגירה.
 
           לשם הבהרת העניין בשלמותו יצוין כי במקביל, פנו המשיבים לרשות האוכלוסין וההגירה לשם מתן אשרת כניסה זמנית לקטינה לישראל. בקשתם סורבה בתחילת חודש ינואר 2016 מן הטעם שיהיה בכך כדי לסמן "עובדות בשטח" ולאפשר ניסיון לעקוף את ההליכים. ערר פנימי על החלטה זו נדחה בחודש אפריל 2016.למעלה מן הצורך, הועבר עניינם של המשיבים לבחינה נוספת של מטה רשות האוכלוסין, ונדחה שוב בחודש יולי 2016.
 
           עוד יצוין, כי ביום 13.3.2017 ניתן פסק דינו של בית הדין לעררים בתל אביב (הדיינת באפי תם), בו נדחה ערר שהגישו המשיבים על דחיית הערר הפנימי לאשר את כניסתה של הקטינה לישראל. שני נימוקים היו לדחייה בפסק הדין; האחד, התנהלות המשיבים, הגובלת בחוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים אשר לוו בעשיית דין עצמי; השני, קביעה כי החלטת רשות ההגירה והאוכלוסין לא חרגה ממתחם הסבירות מאחר שלא הוכח קיומו של קשר חוקי בין המשיב לקטינה. נקבע בפסק הדין, כי אין ספקות ביחס לכוונתם הברורה של המשיבים – קידום הליך האימוץ בניגוד להוראות המחוקק והצבת רשויות המדינה בפני עובדה מוגמרת.
 
3.        נחזור להחלטות מושא הבקשה דנן בהליך המקביל המתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. בטרם הכרעה, קיים בית המשפט לענייני משפחה שלושה דיונים. בדיון האחרון, מסוף חודש אוקטובר 2016, שוחחו המשיבים עם הקטינה באמצעות תוכנת ה"סקייפ", כשבית המשפט ובא-כוח המדינה צפו באינטראקציה ביניהם. בתום הגשת טיעונים משפטיים ומסמכים נוספים קבע בית המשפט לענייני משפחה כי בין המשיבים לבין הקטינה "קיים קשר שהינו הרבה מעבר להיכרות כלשהי, אולם אין בכך כדי לקבוע כי הקשר הינו קשר הורי מובהק". נפסק, כי על המשיבים להוכיח לבית המשפט טרם הדיון במתן צו האימוץ, כי בינם לבין הקטינה קיימים קשרי הורות, כפי טענתם; על מנת לבחון את טיב הקשר וסוגו יש לאפשר את כניסת הקטינה לישראל מהטעם כי נוכחותה היא הכרחית וחיונית לצורך ניהול ההליך. כניסת הקטינה עם דודתה אושרה, אפוא, לזמן קצוב. נפסק, כי בית הדין לעררים יקבע ערבויות, שהפקדתן נועדה "להפיג כל חשש שמא כניסתה של הקטינה לארץ תהפוך לעובדה מוגמרת אשר תמנע את יציאתה בעתיד, במקרה הצורך, ואשר תכפה מצב עובדתי קיים על בית משפט זה או על מדינת ישראל במתן מעמד לקטינה".
 
           על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בית המשפט המחוזי (השופטת ו' פלאוט) החליט ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. הוחלט כאמור, לקבל את הערעור בחלקו באופן שנפסק, כי על בית המשפט לענייני משפחה לדון תחילה בטענות הסף שהעלתה המדינה, וכן להחליט האם בנסיבות העניין ניתן לדון באימוץ על פי עילה אחרת (למשל, שלא בדרך של אימוץ בן-ארצי), עוד קודם לבחינת הקשר שבין המשיבים לקטינה אותה הם מבקשים לאמץ. קביעת בית המשפט המחוזי התבססה על הוראות סעיף 28ז לחוק האימוץ המורות לבדוק תחילה האם התקיימו הוראות חוק האימוץ בכלל וההוראות בדבר אימוץ בין-ארצי בפרט. זאת, עוד בטרם תידון שאלת הצורך בהימצאות הקטינה בישראל. טענות הסף, כך קבע בית המשפט המחוזי, הן עקרוניות – "כרטיס הכניסה לשערי בית המשפט", ועליהן להיבחן לפני הדיון בשאלת האימוץ גופה. בנסיבות בהן יתכן שאין היתכנות לאימוץ מן הסוג של אימוץ הקטינה קבע בית המשפט המחוזי "מה לי שאלת כניסת הקטינה לארץ בנסיבות אלו".
 
           יחד עם זאת, דחה בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו את טענת המדינה בדבר העדר סמכות בית המשפט לענייני משפחה לדון בשאלת כניסת הקטינה לארץ. נפסק, כי מסעיף 28לח לחוק האימוץ עולה כי ככל שיקבע שהתקיימו הוראות חוק האימוץ, ניתן להתיר את כניסת הקטין הנדון לישראל. בנוסף, כך נקבע, בית הדין לעררים הותיר לכאורה בעבר את ההחלטה בשאלת אישור כניסתה של הקטינה לישראל לשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה. לכן, נפסק כי לא ניתן לקבוע בשלב זה שההחלטה לאשר את כניסתה של הקטינה לישראל בטלה מחוסר סמכות. על יסוד האמור, הוחזר הדיון לבית המשפט לענייני משפחה על מנת שידון ויכריע בטענות הסף שהעלתה המדינה. נקבע, כי ככל שאלה תתקבלנה – תבוטל מאליה החלטת בית המשפט קמא בכל הנוגע לכניסת הקטינה לישראל.
 
           להשלמת התמונה יצוין כי בהתאם לפסק הדין של בית המשפט המחוזי, התקיים באמצע חודש מרץ 2017 דיון בבית המשפט לענייני משפחה בו נדונו טענות המדינה לסילוק התביעה על הסף. הצדדים הודיעו לבית המשפט כי ביום 1.6.2017 דחה בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המדינה לדחות את תביעת המשיבים על הסף, והתיר, פעם נוספת, את כניסתה של הקטינה לישראל לתקופה מוגבלת של 30 ימים, כשהערבויות ייקבעו על ידי בית הדין לעררים.
 
           מכאן הבקשה שלפניי – המדינה משיגה בבקשתה על קביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ככל שתדחנה טענות הסף שהעלתה, תיוותר החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה בכל הנוגע לכניסת הקטינה לישראל.
 
טענות הצדדים
 
4.        המדינה טוענת כי בנסיבות המתוארות ההחלטה להתיר את כניסת הקטינה לישראל ניתנה תוך חריגה מסמכות. לטענתה, הסמכות נתונה על פי דין לשר הפנים – חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל), מקנה לשר הפנים שיקול דעת במתן רישיונות ישיבה ואשרות כניסה ולבית הדין לעררים סמכות בלעדית לדון בערר על ההחלטה; על החלטה זו ניתן לערער לפני בית המשפט לעניינים מנהליים. לדעת המדינה, סוגית הכניסה לישראל היא רגישה ומורכבת באופן הדורש מומחיות, מקצועיות וכוללת גישה למידע שאינו עומד בהכרח במלואו בפני בית המשפט הדן בבקשת אימוץ. משכך, לדעתה, אין לבית המשפט לענייני משפחה ולבית המשפט המחוזי כערכאת ערעור עליו, סמכות כלשהי לדון ולהכריע בעניין כניסה לישראל, אפילו הוגשה בקשת אימוץ. לטענת המדינה, יש לדחות את פרשנות בית המשפט המחוזי להוראת סעיף 28לח לחוק האימוץ, לפיו "לא תותר כניסה לישראל למטרת אימוץ בין-ארצי, אלא אם התקיימו הוראות" חוק האימוץ, ולקבוע כי חוק זה אינו מסמיך בית משפט הדן בהליכי אימוץ להתיר כניסה לישראל. לדעתה, פרשנות הרמונית של חוק האימוץ מחייבת מסקנה זו. לדברי המדינה, אף אם שגה בית הדין לעררים בהחלטתו המותירה לכאורה את שאלת הכניסה של הקטינה לישראל לשיקול דעת בית המשפט לענייני משפחה, אין החלטה זו מקנה לבית המשפט סמכות הכרעה כאמור. פסק הדין של בית הדין לעררים מיום 13.3.2017 מוכיח זאת, לדעתה.
 
           המדינה מוסיפה כי מאחר שבית המשפט המחוזי קבע מפורשות כי ככל שטענות המדינה לדחייה על הסף תדחנה, תיוותר על כנה ההחלטה בעניין כניסת הקטינה לישראל – אשר מסיימת את ההתדיינות בסוגיה. לכן, נאלצה המדינה להגיש את הבקשה דנן, כדי שלא תיחסם דרכה הדיונית לטעון נגד החלטה זו.
 
           עוד טוענת המדינה כי בקשתה מעלה שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים למחלוקת, וכי להחלטה זו עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת. לדברי המדינה, מדובר בהכרעות שיפוטיות סותרות שיש להכריע ביניהן. אף שענייננו אך בשאלת הסמכות, שהיא שאלה משפטית צרה ומצומצמת, יש לדעתה ליתן משקל לכך שמסגרת הדיון עוסקת בשאלת אימוצה של קטינה.
 
           לעומתה, טוענים המשיבים כי מדובר בנסיבות מיוחדות בהן קטינה כבת ארבע שנים בלבד, שמאז שנולדה עמדה בפני סכנה ממשית להילקח ממשפחתה הביולוגית, כאשר רק המשיב יכול היה "לבוא לישועתה". לדבריהם, הקטינה רואה במשיב ובאשתו את הוריה היחידים. לטענת המשיבים, הם נתקלו במעגל סגור שלא ניתן לפרוץ, בו מצד אחד, הביעה המדינה עמדתה לפיה נוכחותה של הקטינה בישראל הכרחית ומהווה תנאי בלעדיו אין לשם ניהול הליך האימוץ; מצד שני, דרש בית הדין לעררים לקבל את הכרעת בית המשפט לענייני משפחה בבקשה לאימוץ בטרם יאשר את כניסתה של הקטינה לישראל. בנוסף, טוענים המשיבים כי מדובר בהחלטות ביניים בלבד, וכי הליך בחינת בקשתם נמצא בשלב ראשוני בלבד. בנסיבות אלה, דעת המשיבים היא כי המדינה אינה עומדת בתנאים לקבלת הבקשה. לדבריהם, בנסיבות הספציפיות של העניין ובהתחשב בטובת הקטינה, לא רק שלא מתקיים כל חשש להשלכות רוחב בענייננו, אלא שאף אם קיים חשש, מאחר שהערכאות דלמטה הן בעלות המומחיות בעניין, אין מדובר בטעם למתן רשות ערעור.
 
           המשיבים מפנים להוראות נהלי המבקשת המטפלות בשאלת אישור כניסה ומתן ארכה לאשרות שהיה של אזרח זר במדינת ישראל לצורך הליכים משפטיים. לטענתם, בית המשפט הוא בעל הסמכות הייחודית והבלעדית להכריע בשאלת הכרחיות וחיוניות נוכחות בעלי דין בהליכים משפטיים. לדעת המשיבים, רק הסמכות לאשר כניסתו של קטין בהליכי אימוץ בין-ארצי למטרת ישיבת קבע, מהווה סמכות בלעדית של שר הפנים. זאת, בניגוד לסמכויות נוספות המוענקות, בין היתר, לערכאות שיפוטיות לאשר כניסתו של אזרח זר, לרבות לצורך ניהול הליכים משפטיים בישראל. לדידם, משקבע כי נוכחותה של הקטינה חיונית, הפעיל בית המשפט לענייני משפחה את שיקול דעתו, פעל בהתאם לסמכותו העניינית והייחודית, תוך שקילת טובתה של הקטינה, בהתאם לסמכותו הכללית. לדברי המשיבים, סמכות זו הופעלה בעבר על ידי בתי משפט לענייני משפחה, המדינה לא השיגה על כך וההחלטות הפכו חלוטות. לכן, לדעת המשיבים, אין מדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית ובוודאי שלא בחריגה מסמכות.
 
דיון והכרעה
 
אימוץ בין-ארצי
 
5.        אכן, הסמכות בענייני כניסה, שהיה וישיבה בישראל מכוח חוק הכניסה לישראל, מוקנית לשר הפנים. הלכה פסוקה היא, כי בבואו להפעיל את סמכותו זו נתון לשר שיקול דעת רחב. לצד זאת, שיקול דעתו של שר הפנים בהחלטותיו על מתן רישיון או אשרה נתון לביקורתו של בית המשפט במסגרת עילות הביקורת המנהליות המוכרות. על שר הפנים להפעיל את שיקול דעתו בתום לב, בשוויון, במידתיות, בסבירות ועל יסוד שיקולים ענייניים (ראו למשל, עע"ם 7163/11 טהבוב נ' מדינת ישראל-משרד הפנים, פסקה 11 והאסמכתאות שם (17.9.2013)).
 
           כאמור, בענייננו פעלו המשיבים בשני ערוצים: הליך מנהלי – בקשה לאישור כניסת הקטינה לישראל, ובמקביל, הליך משפטי – בקשה לאימוץ הקטינה. התרשמתי כי במקרה דנן, בניגוד לטענת המדינה, בית הדין לעררים ובית המשפט לענייני משפחה פועלים בהרמוניה וכי החלטותיהן משלימות זו את זו. יצוין, כי בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעת האימוץ הבין-ארצי. זאת, נוכח שינויים חברתיים וכלכליים שחלו במדינות המערב, אשר בגינם חלה ירידה דרסטית במספר התינוקות המועמדים בהן לאימוץ (נ' מימון דיני אימוץ ילדים 590 (1994)). אחת הבעיות העולות באימוץ הבין-ארצי היא השוני בהליכי האימוץ שבין המדינות השונות. במדינת ישראל, חוק האימוץ הוא החוק הדן בנושא האימוץ הבין-ארצי. נרחיב.
 
           בשנת 1996 התקבל תיקון לחוק האימוץ, אשר נועד להסדיר את האימוץ הבין-ארצי בישראל על ידי הרחבת סעיף 28 לחוק האימוץ. כיום, סעיף זה כולל לט תת-סעיפים ומהווה, למעשה, פרק בפני עצמו בחוק האימוץ. הוראות החוק נחקקו לאורה של אמנת האג בדבר הגנה על ילדים ושיתוף פעולה לגבי אימוץ בין-ארצי, שישראל חתמה עליה בשנת 1993 ואישרה אותה בשנת 1998. נתייחס עתה לחלק הוראות סעיף 28 לחוק האימוץ הרלוונטיים לענייננו.
 
           סעיף 28א לחוק האימוץ מורה כי "אימוץ של ילד ממדינת חוץ (להלן – אימוץ בין-ארצי) ייעשה על פי הוראות חוק זה". ככלל, "אימוץ בין-ארצי יבוצע באמצעות עמותה..." שקיבלה הכרה משר המשפטים ומשר העבודה והרווחה (סעיף 28ג לחוק האימוץ), ו"בקשה לאמץ ילד ממדינת חוץ תוגש לעמותה מוכרת בידי תושב ישראל" (סעיף 28ז לחוק האימוץ; ראו גם סעיפים 28טו ו-28טז לחוק האימוץ). בקשה להכרה בעמותה לפעול באימוץ בין-ארצי מוגשת לשר העבודה והרווחה ולשר המשפטים באמצעות הרשות המרכזית לאימוץ בין-ארצי; ההכרה בעמותה היא לתקופה של שנתיים כאשר ניתן להאריך הכרה זו לתקופה של שנתיים נוספות (סעיף 28כב לחוק האימוץ). ההכרה מאפשרת לעמותה לפעול באימוץ בין-ארצי במדינה מסוימת, ויש צורך לקבל הכרה נפרדת מאת השרים האמורים לכל מדינה שבה רוצה העמותה לפעול. יתרה מכך, "לא תותר כניסה לישראל של ילד למטרת אימוץ בין-ארצי, אלא אם כן התקיימו הוראות חוק זה" (סעיף 28לח לחוק האימוץ); קבלת ילד למטרת אימוץ בישראל, או למטרת אימוץ בין-ארצי שלא לפי הוראות חוק האימוץ היא עבירה פלילית (סעיף 33 לחוק האימוץ). ואולם, מקום בו "לא ניתן לפעול באימוץ בין-ארצי באמצעות עמותה מוכרת", רשאית הרשות המרכזית "לפעול באימוץ בין-ארצי על פי הוראות חוק זה" (סעיף 28ה לחוק האימוץ). למעשה, זהו הסעיף עליו מסתמכים המשיבים, בין היתר, בבקשתם לאימוץ הקטינה.
 
 
 
 
מהכא להתם
 
6.        במקרה דנן, אין חולק כי בקשת אימוץ הקטינה והבקשה לאשר כניסתה לישראל לא הוגשו בדרך המלך שהתוו הוראות חוק האימוץ ותקנות הכניסה לישראל (בקשה לאישור כניסתו של ילד באימוץ בין-ארצי), התשנ"ח-1998; הליך האימוץ לא נעשה באמצעות עמותה מוכרת – מאחר שאין בנמצא עמותות מוכרות הפועלות למען אימוץ בין-ארצי מהפיליפינים, והמשיבים אף לא קיבלו את אישור הרשות המרכזית לפעול באימוץ בין-ארצי על פי הוראות החוק, טרם אימוץ הקטינה ואף לא לאחר האימוץ. התנהלותם מעוררת ספקות. עם זאת, גורלה של קטינה כבת ארבע עומד על הפרק; המשיב אימץ אותה כדין במדינת הפיליפינים. ישנו קשר מסוים בין המשיבים לקטינה באמצעות תוכנת ה"סקייפ". צא ולמד כי המקרה אינו קל להכרעה. במרכזו עומדת ילדה כבת ארבע והמשיבים אשר חפצים לאמצה ולגדלה. ברקע לסיפור האנושי נסיבות לא שגרתיות תוארו לעיל.
 
7.        השוו למקרה אחר, בו אושרה כניסת תינוק בן יומו על ידי בית משפט, שנולד בעקבות הליכי פונדקאות, לישראל. היועץ המשפטי לממשלה השיג על ההחלטה וטען כי כניסתו של התינוק לארץ נועדה בפועל למטרת אימוץ, ועל כן מנוגדת להוראות סעיף 28לח לחוק האימוץ וניתנה בחוסר סמכות. בקשת רשות ערעור שהגיש לבית משפט זה נדחתה (החלטת המשנה לנשיאה א' רבלין בבע"מ 7414/11 היועץ המשפטי לממשלה, נ' פלוני, פסקה 5 (11.10.2011), להלן: עניין פלוני). בין היתר, נקבע כי סוגית הסמכות תתברר במסגרת הערעור. עוד נקבע, כי אין אפשרות מעשית לברר את העניין מבלי לאפשר את כניסתו לארץ של התינוק. נפסק, כי נדרשו ערובות מספקות להבטחת יציאתו של התינוק מישראל, אם בסופם של ההליכים כך ייקבע, ולכן ההחלטה אינה יוצרת נזק בלתי הפיך למדינה (שם, שם).
 
           הוא הדין בענייננו. המדינה מנסה לערוך הבחנה בין ענייננו לבין עניין פלוני, בין היתר, נוכח העובדה שבעניין פלוני מדובר היה בתינוק בן יומו בעוד בעניינו מדובר בקטינה כבת ארבע – ילדה שחיה כבר פרק חיים ומזהה את הסובבים לה. ברם, טענתה העקרונית היא כי רק לשר הפנים הסמכות להכריע בבקשה להיכנס לישראל. ואולם, אם תתקבל טענתה העקרונית, מה לי תינוק בין יומו ומה לי קטינה כבת ארבע? במחלוקת שהונחה לפניי, סבורני כי ההכרעה בעניין פלוני שייכת לענייננו. כשם שהותרה כניסתו של התינוק בעניין פלוני, יש להתיר כניסתה של הקטינה לישראל במקרה דנן. נתון נוסף במקרנו הוא פסיקתו של בית הדין לעררים שלא שלל כניסת הקטינה לארץ, אלא, למעשה, איפשר זאת בכפוף להחלטת בית המשפט לענייני משפחה. יש לזכור, שוב, את הנסיבות החריגות של ענייננו, שפורטו בהרחבה לעיל.
 
           כאמור, הכרעת בית המשפט המחוזי הייתה כי התיק יוחזר לבית המשפט לענייני משפחה לדון בטענות סף שהעלתה המדינה לסילוק בקשת המשיבים לאימוץ בין-ארצי. נקבע, כי ככל שטענות הסף תתקבלנה – תבוטל מאליה החלטת בית המשפט לענייני משפחה לפיה הותרה כניסת הקטינה לישראל לצורך ניהול הליך אימוץ שהוגש בעניינה על ידי המשיבים. המדינה השיגה, במסגרת הבקשה דנן, על הקביעה לפיה ככל שתדחנה טענות הסף שהעלתה, תיוותר החלטת בית המשפט לענייני משפחה על כנה בכל הנוגע לכניסת הקטינה לישראל. ההיגיון בעמדת בית המשפט לענייני משפחה הוא כי הכנסת הקטינה לארץ ולוּ לתקופה קצרה חיונית על מנת לעשות את מלאכתו השיפוטית ולהכריע בעניין שלפניו. ואילו, ההיגיון בעמדת בית המשפט המחוזי הוא כי היה וטענות הסף יידחו, יש לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה לדון בעניין לגופו. ערכאות אלו שבו וקבעו כי נוכחותה של הקטינה "הכרחית וחיונית" לצורך ניהול ההליך, בכפוף לקביעת ערבויות על ידי בית הדין לעררים.
 
           נסכם. ההחלטה מושא הבקשה הנוגעת לכניסתה הזמנית של הקטינה לישראל, תוך קביעת ערבויות, אינה יוצרת מציאות בלתי הפיכה, כלשון עניין פלוני. יוזכר שוב, כי שיתוף הפעולה בין הרשויות היא שהביאה להחלטות קודמות שניתנו על ידי בית הדין לעררים, על מנת לאפשר דיון הוגן בבית המשפט. מהצד האחר, בית המשפט קבע כי את הערובות להבטחת יציאת הקטינה מישראל אם יתברר כי כך מורה הדין, יקבע בית הדין לעררים, שהדבר מצוי בסמכותו. הנסיבות המיוחדות של העניין אינן מצדיקות התערבות על ידי בית משפט זה.
 
8.        הבקשה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
 
 
           ניתנה היום, ‏י"ז בתמוז התשע"ז (‏11.7.2017).
 
    ש ו פ ט
 
 
 
_________________________
פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב