Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בג"ץ 8292/11 סופיה פדצ'נקו ואח' נגד שר הפנים ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
                                                                                                                                                         בג"ץ  8292/11
 
 
לפני:   כבוד השופטת ע' ארבל
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
העותרים: 1. סופיה פדצ'נקו
  2. סרגיי פדצ'נקו
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. שר הפנים
  2. משרד הפנים
 
                                          
עתירה למתן צו על-תנאי
 
                                          
תאריך הישיבה: ה' בכסלו התשע"ג       (19.11.2012)
 
 
בשם העותרים: עו"ד זאב פרבר
 
 
בשם המשיבים: עו"ד צילי נאה
 
 
 
                                                                                                             פסק-דין
 
 
השופטת ע' ארבל:
 
           עניינה של העתירה בבקשת העותרים, אם ובנה, כי יוענקו לבן אשרת עולה ומעמד עולה או לחלופין כי תוענק לו אשרת ישיבה בישראל.
 
רקע והליכים
 
1.       העותר 2 (להלן: העותר) – יהודי, יליד שנת 1958, אזרח אוקראינה, גרוש ואב לבן יליד שנת 1983 – ריצה בארץ מוצאו בין השנים 1995-1985 עונש מאסר של 10 שנים בגין מעשי אונס ואונס קבוצתי שבוצעו לאורך מספר שנים בקטינות; וכן בגין הפצת חומר פורנוגראפי. כעולה מהמסמכים שצורפו לעתירה, כמו גם מהודעת המדינה, מאז שנת 1985 לא היה העותר מעורב בפלילים. בשנת 2000 העותרת 1 (להלן: העותרת), אמו של העותר, ילידת 1933, עלתה לישראל מאוקראינה. ביום 22.7.02 נכנס העותר לישראל באשרת תייר, ובהמשך הגיש בקשה למעמד מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות). לאור העובדה שהעותר דיווח על עברו הפלילי למשרד הפנים, לא ניתן לו מעמד מכוח חוק השבות. אולם ביום 30.9.02 ניתן לו רישיון לישיבת ביקור מסוג ב/1.
 
2.       ביום 23.10.03 הועברו למטה רשות האוכלוסין של משרד הפנים פסק הדין בעניינו של העותר שניתן בשנת 1985 על-ידי בית המשפט העממי באוקראינה וכן מסמכים נוספים הנוגעים להרשעתו. עד שנת 2008 רישיון ישיבת הביקור שניתן לעותר הוארך מפעם לפעם. ביום 7.12.08 החליט שר הפנים דאז לדחות את בקשת העותר לקבלת מעמד עולה מכוח חוק השבות, וזאת מכוח סמכות שמוקנית לו בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות המאפשר שלא ליתן ליהודי מעמד עולה כאשר מדובר בבעל עבר פלילי העלול לסכן את הציבור. בהחלטת שר הפנים נקבע כי העבירות החמורות בהן הורשע העותר מלמדות על מסוכנותו לשלום הציבור. יצוין כי בהחלטה מיום 16.2.09 הודיע משרד הפנים לעותר כי הלה יוכל להגיש בקשה מחודשת לקבלת מעמד של עולה בחלוף 10 שנים. על אף החלטות אלה, לא יצא העותר מישראל לאחר שפג תוקף האשרה שבידו, ומשכך הוא נעצר והורחק מישראל ביום 25.1.10. לאחר מכן שב העותר ופנה אל משרד הפנים בבקשה לקבלת מעמד עולה או לרישיון ישיבה בישראל באמצעות בא-כוח, אך הודע לו כי החלטת שר הפנים מיום 16.2.09 בעינה עומדת.
 
3.        את העתירה המקורית הגישה העותרת לבדה ביום 9.11.11. ביום 19.11.12 קוים בעתירה דיון ובהחלטה שניתנה באותו יום נקבע כי על העותרת לצרף את בנה כעותר לעתירה וכן להגיש אישור בנוגע להיעדר עבר פלילי לעותר מאז שנת 1985 בארץ מוצאו. כמו כן, על המדינה הוטל לבדוק אם בשנות שהייתו בישראל הסתבך העותר עם החוק, וככל שהתשובה לשאלה זו שלילית, לבחון אם יש בכך כדי לקצר את פרק הזמן של 10 שנים שנקבע כדי לאפשר לעותר להגיש בקשה מחודשת בעניינו.
טענות העותרים
 
4.        בעתירה המתוקנת טוענים העותרים כי החלטת שר הפנים לדחות את בקשת העותר לאשרת עולה אינה חוקית, שכן לטענת העותרים, העבירות בהן הורשע העותר התיישנו זה מכבר, לפי סעיף 14(א)(3) לחוק המרשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק המרשם הפלילי), וממילא, כך הטענה, לא ניתן היה, לפי סעיף 21 לחוק זה, להתחשב בהן עת נבחנה בקשת העותר לקבלת מעמד עולה.
 
5.        בנוסף, נטען כי החלטתו של שר הפנים היא בלתי סבירה, שכן עברו הפלילי של העותר אינו מעיד על מסוכנות כיום. בהקשר זה טוענים העותרים, כי את העבירות ביצע העותר בגיל צעיר, לפני 28 שנים, אולם מאז לא נחשד במעשה פלילי כלשהו. לטענתם, מעצם העובדה שבמשך שבע שנות שהותו של העותר בישראל, ללא הסתבכות עם החוק ותוך ניהול אורח חיים נורמטיבי, ניתן ללמוד על היעדר מסוכנות. לפיכך, סבורים העותרים כי יש להתערב בהחלטת שר הפנים באופן שיוענק לעותר מעמד עולה, או לחלופין תוענק לו אשרת ישיבה בישראל.
 
טענות המשיבים
 
6.        בתגובת המשיבים נטען כי חומרת העבירות בהן הורשע העותר מעידה על מסוכנותו. לצורך ביסוסה של טענה זו מצטטים המשיבים קטעים מפסק הדין האוקראיני שניתן בעניינו של העותר ומטעימים את העובדה שהעבירות בוצעו נגד קטינות, אשר הצעירה שבהן הייתה כבת שבע שנים עת נפלה קורבן למעשיו של העותר. עוד נטען כי החלטתו של שר הפנים היא החלטה מאוזנת וסבירה לאור העובדה שהותר לעותר להגיש בקשה מחודשת בחלוף 10 שנים.
 
7.        באשר לטענת העותרים להתיישנות העבירות, סבורים המשיבים כי חוק המרשם הפלילי אינו רלוונטי לסמכותו של שר הפנים להתחשב בעבירות פליליות שנעברו מחוץ לישראל, לא כל שכן – כך הטענה – בהתחשב בסמכותו של שר הפנים להסתמך על ראיות מינהליות. בנוסף, נטען בהקשר זה כי מכל מקום המועד הרלוונטי לעניין האפשרות לקחת בחשבון את העבירות שעבר העותר הוא מועד מחיקת העבירה מהמרשם הפלילי, שחל, לפי סעיף 16(א) לחוק המרשם הפלילי, 10 שנים לאחר מועד ההתיישנות. נטען כי מועד זה בכל מקרה טרם חלף.
 
8.        בהודעה המעדכנת שהגישו המשיבים לאחר קיום הדיון בעתירה נטען כי אין בעובדה שבשבע שנות שהותו של העותר בישראל לא התנהל נגדו הליך פלילי כלשהו, כדי להצביע על אי סבירות החלטתו של שר הפנים לדחות את בקשת העותר לקבלת אשרת עולה ולקבוע כי יותר לו להגיש בקשה חדשה אך כעבור 10 שנים. זאת, בשל חומרתן הגבוהה במיוחד, כך לטענת המשיבים, של העבירות בהן הורשע העותר, חומרה המעידה על מסוכנותו שטרם פגה. עוד נטען כי המשיבים נאותים להתיר את כניסתו של העותר לישראל למשך חודש ימים באשרת תייר על-מנת לבקר את אמו, וזאת בכפוף להפקדת ערבות כספית משמעותית להבטחת יציאתו מהארץ במועד.
 
9.        העותרים הגיבו להודעת העדכון ובתגובתם הלינו על שרירות הלב המשתקף מגישת המשיבים, והטעימו, בין השאר, את העובדה שידם אינה משגת להציג ערבות כספית משמעותית כלשהי.
 
דיון והכרעה
 
           לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובצרופותיהן, אנו סבורים כי דין העתירה להידחות.
 
10.      סעיף 1 לחוק השבות קובע את הכלל, לפיו כל יהודי זכאי לעלות לישראל, ואילו סעיף 2 לחוק השבות מסדיר את המקרים החריגים בהם מוסמך שר הפנים להימנע מליתן מעמד של עולה לאדם הזכאי באופן עקרוני לעליה. החריג הרלוונטי לענייננו נמצא בסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, לפיו מוסמך שר הפנים שלא להעניק אשרת עולה ל"בעל עבר פלילי העלול לסכן את שלום הציבור". מטרת הסעיף היא לשמור על שלום הציבור בישראל מפני עבריינים, הזכאים באופן עקרוני לעלות ארצה, וזאת כדי למנוע את הפיכתה של מדינת ישראל לארץ מקלט לעבריינים (ראו: בג"ץ 6624/06 פשקו נ' שר הפנים, פס' ט' (13.8.2007)). סעיף 2(ב)(3) לחוק השבות משקף למעשה גישה ערכית של המחוקק הקובעת כי זכותו של הציבור בישראל לחיות בשלום עשויה לגבור על זכותו של יהודי לקבל מעמד של עולה ולהשתקע בארץ (בג"ץ 1227/98 מלבסקי נ' שר הפנים, פ"ד נב(4) 690, 714 (1998)). כבר לפני למעלה מארבעים שנה קבע הנשיא אגרנט בבג"ץ 442/71 לנסקי נ' שר הפנים, פ"מ כו(2) 337, 399 (1972) (להלן: עניין לנסקי):
 
"אמת, זכות-העליה, המוענקת לכל יהודי לפי חוק השבות ושמאחוריה עומדת שאיפת העם, עתיקת-היומין, של "ושבו בנים לגבולם", היא בעלת חשיבות ראשונה במעלה. על-כן, אחריות גדולה מוטלת על מי שמחליט למנוע מיהודי פלוני את מימושה של זכות זו. אולם, אין מנוס מזה, מקום ששוכנע שר הפנים שחל עליו הסייג שקבע המחוקק בסעיף 2 (ב) (3) לחוק ואשר מאחוריו עומדת המגמה - ואף היא מושרשת היטב בתודעת העם - שלא יתקבצו כאן אנשים, אפילו הם יהודים, שבארץ מוצאם היו מ"ההופכים ללענה משפט וצדקה לארץ הניחו".
          
11.      לא כל עבר פלילי מקים עילה לסרב לאדם לעלות לישראל, שכן עניין לנו בעבר פלילי המעיד על מסוכנות. עבר פלילי קל ערך או כזה שכולל אך עבירות שאין עימן קלון שנעברו באקראי עשוי שלא להעיד על מסוכנות כלשהי (ראו: בג"ץ 9056/11 מרמלשטיין נ' מדינת ישראל, פס' 8 (18.6.13) (להלן: עניין מרמלשטיין); בג"צ 48/58 יואנוביצ'י נ' שר הפנים, פ"ד יב 646, 649 (1958)). ממילא, יהיה זה בלתי סביר לסרב, בשל עבר פלילי זעום שכזה, לאפשר לאדם לממש את זכותו לעלות לישראל. השאלה הרלוונטית לענייננו, אם כן, היא אם המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים בהם העבר הפלילי מלמד על מסוכנות לשלום הציבור אם לאו.
 
12.      טענת העותרים לעניין זה היא כי חלוף הזמן הרב מאז ביצוע העבירות, כמו גם העובדה שהעותר שהה בישראל במשך שבע שנים ללא כל הסתבכות עם החוק, מעידה על היעדר מסוכנות וממילא על חוסר סבירות שבהחלטתו של שר הפנים בעניינו של העותר. אכן, בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה יש כדי להפחית ממשקלו של העבר הפלילי. עם זאת, יש לאזן את חלוף הזמן עם טיבו של העבר הפלילי העומד לחובתו של מי שמבקש לעלות לישראל. לעניין זה נאמר בעניין לנסקי, בעמ' 397:
 
"אם נחזור עתה לטענה שהוזכרה למעלה מהענין והמבוססת על מרחק הזמן של למעלה מעשרים שנה, המפריד היום בין העותר לבין עברו הפלילי הוודאי, אזי יש להסכים שבמקרים מסויימים יכול שגורם הזמן כאמור, בצירוף גילו הקשיש של המבקש, יכריע בעיני שר הפנים לטובת פנייתו לקבל אשרת עולה, שהרי האפשרות של "חזרה בתשובה" כעבור הרבה זמן קיימת תמיד - כך צריכה להיות הנחתנו בהעדר נסיבות המשפיעות נגדה - לגבי כל אדם שהוא בעל עבר פלילי. אולם, סבורני שבעניננו רשאי היה המשיב לנקוט את העמדה, שאין להתחשב באותה הנחה [...] משום שעברו הפלילי הוודאי של העותר מלפני עשרים שנה הוא כה חמור [...]"
 
           דבריו של הנשיא אגרנט בעניין לנסקי נאמרו אמנם בנוגע למסוכנות הנלמדת מעבירות שנעברו במסגרת ארגון פשיעה, אולם דומה כי דברים אלה עשויים להיות נכונים באשר לקטגוריות נוספות של עבירות חמורות במיוחד. לאמור, בעבירות בדרגת חומרה גבוהה, אשר נלמדת מהן באופן אינהרנטי מסוכנות לשלום הציבור, רק סביר הוא שחלוף הזמן יהווה שיקול מופחת לעניין השאלה אם להעניק אשרת עולה, והכל בהתאם לנסיבות העניין הנדון (ראו גם: עניין מרמלשטיין, פס' 8).
 
13.      בענייננו, העותר עבר עבירות מן החמורות שבספרי החוקים של כל מדינה מתוקנת. הלה הורשע באונס ומעשים מגונים, שנעשו בצוותא חדא עם אחרים, בקטינות שהצעירה בהן הייתה, כאמור, בת שבע, תוך נקיטת אלימות נגד קרבנות העבירות. זאת, כאשר המעשים בוצעו במספר הזדמנויות לאורך שנים אחדות בקטינות שונות. דומה כי בנסיבות העניין קמה נגד העותר חזקת מסוכנות שאינה מאפשרת להיעתר לבקשתו לקבל מעמד של עולה כל עוד אין בידו לסתור את החזקה. בהקשר זה מעניין להזכיר את ההלכה בעניינם של אסירים המרצים עונש בגין עבירות מין. הלכה זו קובעת כי עברייני מין ייחשבו מסוכנים, לעניין האפשרות לשלבם בסבב חופשות מהכלא למשל, כל עוד לא עלה בידם להוכיח את ההיפך במסגרת הליך של הערכה מקצועית של גורמי הטיפול הרלוונטיים, והדברים נובעים בעיקר מהמסוכנות הרבה הנשקפת מהם. לעניין זה נאמרו על-ידי השופטת, כתוארה אז, ד' בייניש הדברים הבאים:
                                                                                    
"המסוכנות הנשקפת מעברייני מין היא כאמור רבה, ועל-כן המסוכנות, שתיוחס לאסיר, עבריין מין, שחזקת המסוכנות לא נשללה לגביו, תהא ככלל גבוהה. על-כן מצבו של אסיר, עבריין מין, שחזקת המסוכנות לא נשללה לגביו בשל היעדר יכולת להעריך את מסוכנותו, קרוב למצבו של אסיר שלגביו קיימת הערכת מסוכנות פוזיטיבית של מב"ן, המייחסת לו רמת מסוכנות גבוהה." (עע"א 6281/01 אל עביד נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נז(6) 678, 716 (2001) (להלן: עניין אל עביד)).
 
14.      אכן נראה זה אך טבעי שאדם אשר ביצע מעשים חמורים ביותר שלא ייעשו בילדות ונערות באלימות ובצוותא עם אחרים, יידרש להרים את הנטל ולהראות שאינו מסוכן יותר לציבור כדי שיותר לו להיכנס בשערי המדינה. לעניין זה חלוף הזמן מעת ביצוע המעשים יכול להוות שיקול בהערכת מסוכנותו העדכנית, אך ספק בעיניי אם עובדה זו כשלעצמה יכולה לסתור את חזקת המסוכנות בנסיבות המקרה שלפניי. חלוף הזמן אינו מעיד בהכרח על כך שמן העותר לא נשקפת עוד סכנה לציבור, בפרט בשים לב לחומרה היתרה של המעשים שבגינם הורשע בעבר. שהרי מי יערוב כי אדם, כגון העותר, המבקש עתה לבוא בקהל תושבי ישראל, כשעבר פלילי כבד בתחום עבירות המין רובץ לפתחו, הגם שלא עבר, ככל הידוע, תקופה ארוכה עבירות, לא ישוב ביום מן הימים ויבצע עבירות כאן בארצנו כפי שביצע במקומות אחרים בעבר – בבחינת "אל תאמין בעצמך עד יום מותך" (משנה, אבות, ב, ה)? משכך, ובהתחשב בחומרת העבירות, נראה כי שר הפנים ולא חרג ממתחם הסבירות עת דחה את בקשת העותר לקבלת אשרת עולה או להאריך לו את הרישיון לישיבה בישראל, וקבע כי הלה רשאי להגיש בקשה מחודשת כעבור 10 שנים.
 
15.      יחד עם זאת, לגישתנו אין להוציא מכלל אפשרות כי אף במהלך 10 השנים שנקבעו עד לבחינתה המחודשת של בקשת העותר, יעלה בידיו של העותר להצביע על שינוי נסיבות בעניינו אשר יהיה בו כדי להצדיק עיון מחדש בהחלטה המקורית. זאת, למשל, אם יהיה בידי העותר להציג חוות דעת מקצועית שממנה עולה כי לא נשקף ממנו סיכון לציבור, והכל כמובן בכפוף לשיקול דעתו של המשיב, אם וכאשר יבוא בפניו.
 
16.      באשר לטענת העותרים, לפיה העבירות בהן הורשע העותר התיישנו ומשכך אסור לשר הפנים להתחשב בהן לצורך קבלת החלטותיו, הרי שדינה להידחות. בבואו לקבל החלטה בנוגע לתחולתו הסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות, רשאי שר הפנים להסתמך על ראיות מנהליות ברורות (עניין מלבסקי, עמ' 716-713). כך למשל, מותר לשר הפנים לבסס את סירובו להעניק לאדם אשרת עולה על עבירה שנמחקה במדינה בה היא בוצעה (עניין מרמלשטיין, פס' 9). בנוסף, נקבע בפסיקתו של בית משפט זה כי די בכך שאדם הודה בביצוע עבירה כדי לראותו כבעל עבר פלילי לעניין הסעיף 2(ב)(3) לחוק השבות (ראו: בג"ץ 5067/02 גולייב נ' משרד הפנים, פס' 4 (8.9.2003)).
 
17.      בענייננו, העותר הורשע בשורה של עבירות קשות, ובידיו של שר הפנים פסק דין מפורט שניתן נגד העותר, שלא הועלתה לגביו כל טענת אי-תקינות. במצב דברים זה איני נדרשת להכריע בשאלת התחולה של חוק המרשם הפלילי על עבירות שנעברו מחוץ לישראל. מכל מקום, גם אם ניתן היה להניח שחוק המרשם הפלילי חל על ענייננו, לא היה בכך כדי להועיל לעותר. זאת, מאחר שבעת קבלת החלטתו של שר הפנים לדחות את בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל ביום 7.12.08, העבירות טרם התיישנו, שכן, לפי סעיף 14(א)(3) לחוק המרשם הפלילי, התיישנות על עבירות בהן הורשע העותר היא 25 שנים מיום מתן פסק הדין, אשר ניתן בענייננו ביום 23.1.86. משכך, אין גם צורך לדון במחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה אם המועד הרלוונטי לענייננו הוא מועד התיישנות העבירה או מועד מחיקתה (10 שנים לאחר מועד ההתיישנות).
 
 
 
 
סיכום
 
18.      נוכח כל המקובץ לעיל, אנו סבורים כי דין העתירה להידחות, וזאת מאחר שהחלטתו של שר הפנים בעניינו של העותר היא חוקית ועומדת במבחן הסבירות. יחד עם זאת, אין לשלול את האפשרות שאם יהיה בידי העותר להציג הערכה מקצועית בנוגע למסוכנותו, יהווה הדבר עילה לעיון מחדש בהחלטתו המקורית של שר הפנים, כאמור בפסקה 15 לעיל.  למותר לציין כי אין בפסק דין זה משום הבעת עמדה בשאלה אם יש מקום להיעתר לבקשתו המחודשת של העותר או לבקשה לעיון מחדש ככל שתוגשנה.
           
           נוכח האמור העתירה נדחית ללא צו להוצאות.
 
           ניתן היום, ט"ז באלול התשע"ג (22.8.2013).
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
+ שלח משוב