Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בג"ץ 7369/13 אלמגור ארגון נפגעי טרור ואח' נגד ממשלת ישראל ואח'
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
בג"ץ  7369/13
 
 
לפני:   כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור
  כבוד השופטת ע' ארבל
  כבוד השופטת ד' ברק-ארז
 
 
העותרים: 1. אלמגור ארגון נפגעי טרור
  2. משפחות הנרצחים
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. ממשלת ישראל
  2. היועץ המשפטי לממשלה
  3. אלוף פיקוד המרכז
  4. אלוף פיקוד הדרום
 
                                          
עתירה למתן צו על תנאי
 
                                          
תאריך הישיבה: כ"ה בחשון התשע"ד       (29.10.2013)
 
 
בשם העותרים: עו"ד נפתלי ורצברגר
 
 
בשם המשיבים: עו"ד שוש שמואלי
 
 
פסק-דין
 
 
 
1.       עתירה  זו  עוסקת  בשחרור  אסירים  פלסטינים, 26 במספר, במסגרת הפעימה השניה על פי החלטת הממשלה מספר 640 מיום 28.7.2013. החלטת ממשלה זו נדונה בשתי עתירות שהתבררו בבית-משפט זה (בג"ץ 5413/13 אלמגור ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל (13.8.2013); בג"ץ 5606/13 סחיווסחורדר נ' מדינת ישראל (13.8.2013)). בשתי העתירות הללו נמנע בית-משפט זה מלהתערב בהחלטת השחרור. הודגש בפסקי הדין, כי סוגיית שחרור האסירים היא סוגיה טעונה ומורכבת, העומדת בלב מחלוקת ציבורית, אך כי השאלה בה על בית המשפט להכריע היא אך ורק השאלה המשפטית – האם קמה עילה להתערבות בהחלטה על שחרור אסירים במסגרת המשא-ומתן עם הפלסטינאים. גם הדיון שהתנהל לפנינו היה דיון טעון. בנוסף לטענות משפטיות, שעל עיקרן נעמוד בהמשך הדברים, שמענו את אחייניתו של החייל משה תמם ז"ל, שדיברה בכאב ובהתרגשות מובנים נגד שחרור האסירים. נציין עם זאת, כי רוצחיו של משה תמם ז"ל, שהם ישראלים, אינם מועמדים לשחרור במסגרת הפעימה השניה, ולמעשה אף אחד מ-26 האסירים איננו אזרח ישראלי.
 
2.       בכוונת הממשלה, מטעמים ביטחוניים, לבצע את השחרור עוד הלילה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים הגענו לכלל מסקנה שאין עילה משפטית למנוע בעד הממשלה לעשות כן.
 
3.       כפי שציין בית-משפט זה בבג"ץ 5413/13 הנזכר –
 
"החלטות בעניין שחרור אסירים, בפרט כאשר הן מתקבלות במסגרת תהליך של משא ומתן מדיני, מצויות באופן מובהק בסמכותה ובשיקול דעתה של ממשלת ישראל, בהיותה אחראית על יחסי החוץ והביטחון במדינה. ממשלת ישראל, וצוות השרים שהסמיכה לטפל בנושא, אמונים על שקילת השיקולים השונים בקבלת ההחלטה. לממשלה נתונים הכלים הרלוונטיים לקבלת החלטות מסוג זה, ועליה מוטלת האחריות לקבלן. אי לכך, ההלכה הנוהגת בבית משפט משך שנים היא כי מתחם ההתערבות של בית המשפט במקרים מסוג זה הוא מצומצם ביותר, וכך ראוי שיהיה..." (שם, בפסקה 10 לפסק דינו של הנשיא א' גרוניס).
 
4.       העותרים טענו, כי הממשלה היתה חייבת לחזור ולבחון את החלטתה העקרונית בנושא שחרור מחבלים לצרכי המשא-ומתן המדיני, לנוכח הזמן שחלף בינתיים מאז התקבלה ההחלטה המקורית, תוך התייחסות לשינוי נסיבות (כדוגמת אירועי טרור מן העת האחרונה).
 
טענה זו מיוסדת על העיקרון הבסיסי המחייב כל רשות מינהלית, והממשלה בכלל זה, לחזור ולבחון את הצורך לעדכן את החלטותיה, בהתייחס לנסיבות המשתנות, לעדכונים בתשתית העובדתית ולניסיון שהצטבר מאז קבלת החלטתה הקודמת. אולם, בנסיבות הענין, העותרים לא הצביעו על כך שאי-העלאת הנושא לדיון חוזר במליאת הממשלה עצמה היה פסול, בשים לב לכך שההחלטה המקורית התקבלה במהלך השנה הנוכחית, לעובדה שביצוע ההחלטה נמצא במעקב שוטף של ועדת שרים שחברים בה שרי ממשלה בכירים, ובהם ראש הממשלה, וכן לכך שהנושאים המדיניים נמצאים באופן תדיר על סדר יומה של הממשלה. אין צריך לחזור ולהזכיר כי לממשלה, מתוקף מעמדה, יש שיקול דעת רחב גם לגבי קביעת סדרי עבודתה. נציין גם, כי מנהלת מחלקת החנינות במשרד המשפטים הבהירה כי הגורמים שאמונים על הנושא הביטחוני יושבים בדיון עצמו עם הגורמים שמקבלים את ההחלטה.
 
5.       עוד נטען, כי שניים מן המיועדים לשחרור ביצעו את מעשיהם הנפשעים לאחר חתימת הסכם אוסלו על מדשאות הבית הלבן. העותרת טענה, כי הנחת המוצא בדיון במליאת הממשלה היתה, שלרוצחים שביצעו את מעשיהם טרם ההסכם הפומבי בין מדינת ישראל לאש"ף מגיעה מחילה, אך לא כך הוא לגבי רוצחים שביצעו את פשעיהם לאחר ההסכם. על-כן, כך נטען, ועדת השרים אינה מוסמכת לשחרר את מי שביצעו את מעשיהם אחרי חתימת הסכם אוסלו ביום 13.9.1993. התשובה שמסרה המדינה לכך היא, כי המועד הקובע שאומץ לענין זה אינו מועד חתימת ההסכם אלא תאריך מאוחר יותר, ה-4.5.1994, שבו הוחל ביישום ההסכם. יש בתשובה זו כדי להניח את הדעת. מעבר לכך נעיר, כי רשימת 104 המיועדים לשחרור מצויה זה מכבר בידי העותרת מס' 1, שיכולה היתה להעלות את טענתה בענין זה לפני זמן רב, ולא להמתין לרגע שלפני השחרור.
 
6.      טענה נוספת שהועלתה היא כי הממשלה לא שקלה את המלצות הוועדה בראשות הנשיא שמגר בנושא שחרור אסירים. לדו"ח הנשיא שמגר התייחס השופט א' רובינשטיין בבג"ץ 5606/13 הנזכר. בדיון שלפנינו הבהירה המדינה, לאחר הפסקה שנעשתה לצורך הבירור, כי ועדת שמגר עסקה בשחרור אסירים במקרים של חטיפות ישראלים, ולא בשחרור אסירים במסגרת משא-ומתן מדיני. נושא ועדת הנשיא שמגר אינו נוגע איפוא במישרין לעתירה שלפנינו. עם זאת, נדגיש כי טענות העותרים בענין הצורך בפרסום מסקנות הדו"ח שמורות להם, ובמידת הצורך ניתן יהיה להעלותן בהליך מתאים, לאחר מיצוי הליכים.
 
7.       טענה נוספת של העותרים היא, כי למעשה הממשלה היא שהחליטה על שחרורם של האסירים, בעוד שנשיא המדינה וגורמי החנינה משמשים חותמת גומי בלבד להחלטה שהתקבלה למעשה על ידי הממשלה.
 
כפי שהובהר לא אחת בפסיקת בית-משפט זה, במסגרת הסוגיות שהועלו והוכרעו לא פעם בעבר בנושא שבפנינו, "ממשלת ישראל אינה משחררת אסירים אף לא מחליטה - מבחינה משפטית פורמלית - על שיחרורם. הממשלה אך ממליצה בפני הגורמים המחליטים על שיחרור האסירים, ומותירה את ההחלטה בידי אותם גורמים הפועלים כסמכותם ובמסגרת שיקול הדעת והסמכויות שהקנה להם החוק" (בג"ץ 5272/05 משל"ט - מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' אריאל שרון, ראש ממשלת ישראל, פסקה 11 לפסק דינו של המשנה לנשיא מ' חשין (9.6.2005)). עם זאת, הובהר כי בסמכותה של הממשלה להביא את רשימת האסירים המיועדים לשחרור בפני הגורמים המוסמכים, אשר ישקלו אם ראוי לשחרר את האסיר הניצב בפניהם.
 
כך היה בעבר, וכפי שהובהר בדיון כך גם במקרה שבפנינו.
 
8.       על יסוד כל האמור, אנו מחליטות לדחות את העתירה.
 
          ניתן היום, ‏כ"ה בחשון התשע"ד (‏29.10.2013).
 
 
המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
 
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב