Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בג"ץ 657/13 אורי לוי נגד מדינת ישראל משרד האוצר ואח'
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
                                                                                                                                                  בג"ץ  657/13
 
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
העותר: אורי לוי
 
                                                                      
  נ  ג  ד
 
                                                                                                                                                                    
המשיבות: 1. מדינת ישראל משרד האוצר
  2. מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים  בע"מ
  3. הסתדרות העובדים הכללית החדשה
 
                                                     
עתירה למתן צו על תנאי
 
                                                     
בשם העותר: עו"ד עודד הכהן
 
 
בשם המשיבה 1: עו"ד שגית שדה עטיה
בשם המשיבה 2: עו"ד אורן מילדוורט
בשם המשיבה 3: עו"ד הילה יד-שלום
 
 
                                                                                                  פסק-דין
 
 
השופטת א' חיות:
 
           זוהי עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יזכה העותר לזכויות פנסיה בשל פרישתו מתפקיד קצין ים בשל נכות שנגרמה לו, ולחלופין להבהיר מדוע לא תושב לעותר תעודת הימאי שנשללה ממנו.
 
1.        העותר החל לעבוד כקצין ים בחברת צים בשנת 1978 ופוטר מעבודתו בשנת 1999. ביום 28.12.1999 פנה העותר למשיבה 2, קרן הפנסיה "מבטחים" (להלן: מבטחים), בדרישה לתשלום קצבת נכות שכן לטענתו נגרמה לו נכות במהלך שנות עבודתו כימאי. בתחילה דחתה הוועדה הרפואית מטעם מבטחים (להלן: הוועדה הרפואית) את תביעת העותר אך ביום 15.11.2001, לאחר שהציג מסמכים נוספים בפניה, קבעה הוועדה הרפואית באופן רטרואקטיבי כי יש להכיר בנכותו הזמנית של העותר בשיעור 100% מחודש אוגוסט 1999. נכות זמנית זו הוארכה על-ידי הוועדה הרפואית מעת לעת, אף שהוועדה ציינה כי היא מתקשה להתרשם ממצבו הרפואי של העותר עקב היעדר שיתוף פעולה מצידו.
 
           בינתיים, ביום 1.10.2003 התקין המפקח על הביטוח במשרד האוצר תקנון אחיד (להלן: התקנון האחיד) למבטחים מכוח סמכותו על-פי סעיף 78ט לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח), התשמ"א-1981 (להלן: חוק הפיקוח). התקנון האחיד ביטל את כל ההסכמים המיוחדים שהיו למבטחים עם קבוצות עובדים שונות, וביניהן גם את ההסכם שנכרת בשנת 1968 עם איגוד הימאים (להלן: הסכם הימאים). לענייננו, ההבדלים המרכזיים בין הוראות הסכם הימאים לתקנון האחיד הם כי על-פי הסכם הימאים ועדה רפואית תבחן את כשירותו של המבוטח לעבודתו בלבד ואילו על-פי התקנון האחיד רופא הקרן יבחן גם את כשירותו של המבוטח ל"עבודה מתאימה אחרת". ביום 20.1.2004, לאחר כניסת התקנון האחיד לתוקפו קבע רופא מטעם מבטחים כי העותר מסוגל לשוב ולעבוד במשרה מלאה החל מחודש מרץ 2004, ובשל כך בוטלה קצבת הנכות הזמנית שקיבל.
 
2.        העותר וימאים אחרים הגישו תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בדרישה להמשיך ולהחיל עליהם את הוראות הסכם הימאים והדיון בתביעות אלה אוחד עם בקשה דומה שהגישה ההסתדרות כצד לסכסוך קיבוצי. כל התביעות שהדיון בהן אוחד נדחו על-ידי בית הדין האיזורי לעבודה בחיפה (ס"ק 70/04 (אזורי חיפה) הסתדרות העובדים הכללית החדשה - איגוד הארצי לקציני ים ועד הימאים הדירוגיים – מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (9.5.2005), מפי כבוד השופט מ' שפיצר ונציגי הציבור מ' קידר וד' לוקוב). על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (עס"ק 74/05), אך בטרם נדון הערעור התקבל בכנסת ביום 20.6.2005 חוק הפיקוח על עסקי ביטוח (תיקון מס' 14), התשס"ה-2005, אשר קובע כי בהתקיים תנאים מסוימים שנקבעו בחוק, לא תופחת קצבת הנכות של עובדים שהיו זכאים לקצבה עד ליום 1.10.2003, מועד התקנת התקנון האחיד. לענייננו חשוב להדגיש כי תחולתו של התיקון האמור לחוק הפיקוח הוגבלה רק לנכים שזכאותם לקצבה לא הייתה זכאות זמנית (סעיף 78ט(ב)(10)(ג) לחוק הפיקוח). נוכח התיקון לחוק הפיקוח, חזרו בהם ההסתדרות ויתר התובעים שהיו צד להליך בבית הדין האזורי לעבודה, למעט העותר, מן הערעור שהוגש לבית הדין הארצי והוא נמחק. העותר ומבטחים הסכימו כי הדיון בתביעתו האישית של העותר יוחזר לבית הדין האזורי לעבודה ופסק הדין הקודם שניתן לא יהווה מעשה בית-דין.
 
3.        בית הדין האזורי לעבודה בירושלים (כבוד השופט א' אברהמי ונציגי הציבור מ' נוריאל וא' לוי) שב ודחה את תביעת העותר (עב' 1656/06 (אזורי י-ם) לוי – "מבטחים" קרנות פנסיה בע"מ (6.11.2008)) בקובעו כי "האירוע המזכה" בקצבת הנכות הוא המועד שבו קובע רופא קרן הפנסיה כי מבוטח הוא נכה. בעניינו של העותר, כך פסק בית הדין האזורי, נקבעו בשנים 2003-2001 נכויות זמניות שאינן אירוע מזכה בקצבה, ולכן אין מקום להחיל עליו את הוראות הסכם הימאים שהוחלף בתקנון האחיד ביום 1.10.2003. עוד קבע בית הדין האזורי כי ההחלטה הסופית בעניינו של העותר התקבלה ביום 20.1.2004, ואין חולק כי התקנון התקף באותו מועד היה התקנון האחיד. גם לגופו של עניין לא נמצא כל פגם בהחלטת הרופא לקבוע כי העותר כשיר לעבודה ועוד קבע בית הדין האזורי כי לפי הוראות סעיף 78ט(ב)(10)(ג) לחוק הפיקוח, לא תינתן קצבת נכות למבוטח שנקבעה לו נכות זמנית בלבד לפני כניסת התקנון האחיד לתוקפו ואינו זכאי לקצבת נכות על-פי תקנון זה. לבסוף, ציין בית הדין האזורי כי העותר האמין אמנם שהסכם הימאים ימשיך לחול ונכותו הזמנית תהפוך לקבועה, אך עקרון השוויון מחייב להעניק קצבת נכות בתנאים זהים לכל המבוטחים, ולכן אין מקום להעניק לעותר זכויות עודפות על אלה של יתר מבוטחי מבטחים.
 
           העותר ערער גם על פסק דין זה, אך ביום 30.6.2009 קבע בית הדין הארצי לעבודה (כבוד הנשיא ס' אדלר, השופטים ש' צור וו' וירט ליבנה ונציגי הציבור א' כרמון וח' קמיניץ) כי יש לאשר את פסק דינו של בית הדין האזורי מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991. למעלה מן הצורך, קבע בית הדין הארצי כי רופא מבטחים הבהיר שהעותר מסוגל לשוב ולעבוד באותו תפקיד שבו עבד בעבר, ולכן גם מטעם זה הוא אינו זכאי לקצבת נכות אפילו היה מקום להחיל עליו את הסכם הימאים.
 
4.        מכאן העתירה שלפנינו בה טוען העותר כי בפועל הוא הימאי היחידי שתיקון מס' 14 לחוק הפיקוח אינו חל עליו, והוא מופלה לרעה לעומת יתר חברי קבוצת הימאים. לטענת העותר מרגע שהתחיל בהליך קביעת הנכות על-פי הקריטריונים שהיו נהוגים בהסכם הימאים, שוב לא היה מקום להחיל עליו את הקריטריונים של התקנון האחיד. עוד טוען העותר כי אף שלא אושר מעמדו כנכה, מבטחים ואיגוד קציני הים לא הסבו אותו לעבודה מחדש וכי בינתיים הוא איבד את זכותו להחזיק בפנקס ימאי. על כן, טוען העותר כי נפל "בין הכסאות" ונותר מובטל ללא פנסיה וללא מקור פרנסה, בניגוד לכל יתר הימאים הנכים שלמצוקתם נמצא פיתרון. העותר מציין כי למרות נכותו וגילו הוא נאלץ לחפש עבודות מזדמנות בשכר נמוך על מנת להתקיים בדוחק, וכי השכר הזעום שצבר עוקל על-ידי המוסד לביטוח לאומי בשל חוב בתשלום דמי הביטוח. נוסף על כל זאת מציין העותר כי לא היה מיוצג בחלק מן ההליך בבית הדין לעבודה. אשר על כן מבקש העותר כי ייקבע שהוא זכאי לקצבת נכות ממבטחים ולחלופין כי יש להחיל עליו את הוראות הסכם הימאים. לחלופי חילופין מבקש העותר כי המשיבים יחזירו לו את תעודת הימאי שנשללה ממנו על מנת שישובץ לעבודה חדשה כקצין ימי באוניות צי הסוחר הישראלי.
 
5.        מבטחים טוענת כי דין העתירה להידחות על הסף. לשיטתה טענות העותר אינן מגלות עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, והיא מדגישה כי לא מדובר בשאלה בעלת השלכות כלליות וכי פסק דינו של בית הדין מעוגן היטב בהלכות המקובלות בעניין תקנון אחיד של קרן פנסיה. עוד טוענת מבטחים כי יש לדחות את העתירה על הסף גם בשל שיהוי שכן היא הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הארצי. לגופו של עניין טוענת מבטחים כי מלכתחילה הסכם הימאים היה הסכם בלתי חוקי שכן הוראותיו קבעו תנאים מיטיבים לקבוצת הימאים, ולכן אין הצדקה להמשיך ולהחיל את הוראותיו לטובת העותר ועל חשבונם של יתר המבוטחים. כמו כן ולמעלה מן הצורך, לשיטתה, טוענת מבטחים כי הרופא מטעמה קבע שהעותר כשיר לחזור גם לעבודתו המקורית, ולכן הוא אינו זכאי לקצבה אפילו לפי הוראות הסכם הימאים. לבסוף טוענת מבטחים כי העותר הסתיר מבית המשפט את העובדה שביום 27.1.2013 הגיש תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים נגדה ונגד המשיבה 3, שנוסחה זהה כמעט לנוסחה של העתירה שלפנינו. משכך, סבורה מבטחים כי דין העתירה להידחות גם בשל קיומו של סעד חלופי.
 
           ההסתדרות, באמצעות איגוד הימאים בישראל, טוענת כי הסעדים שהתבקשו בעתירה אינם סעדים שבסמכותה או ביכולתה לתת, ולכן היא מבקשת כי העתירה נגדה תידחה על הסף.
 
           המדינה מצטרפת למרבית טענות מבטחים, וגם לשיטתה אין מקום להתערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה. עוד טוענת המדינה כי פנקס הימאי של העותר לא נשלל ממנו וכי רופא מטעמה נמנע מלהאריך את תוקפו בשל בעיות בריאותיות. המדינה מדגישה כי העותר לא ערר על החלטת הרופא בסמוך למועד נתינתה וכי מאז ועד עתה לא פנה אליה בבקשה לחידוש פנקס הימאי. לפיכך, סבורה המדינה כי דין העתירה לחידוש פנקס הימאי להידחות על הסף בשל אי-מיצוי הליכים.
 
6.        בהתאם לרשות שניתנה לו בהחלטה מיום 28.7.2013, הגיש העותר תשובה לתגובת המשיבות. העותר מוסיף וטוען בתשובתו כי הסתמך כל השנים על הוראות הסכם הימאים וכי ביטולו גרם לו נזקים בלתי הפיכים. עוד טוען העותר כי הסכם הימאים לא מתייחס לאפשרות של נכות זמנית שתימשך תקופה ארוכה כפי שקרה בעניינו ועל כן הוא סבור כי יש לראות בנכותו הזמנית כקבועה, לעניין החלת תיקון מספר 14 לחוק הפיקוח. בנוסף טוען העותר כי בית הדין לעבודה דן בסכסוך בינו ובין מבטחים כ"ועדת ערעור רפואית", ולפיכך חרג מסמכותו בקובעו כי אין להסכם הימאים תוקף. לבסוף, מפרט העותר בתשובתו את נסיבות פיטוריו וטוען כי מדובר בפיטורים שאינם כדין.
 
7.        דין העתירה להידחות על הסף.
 
           הסעד הראשון שביקש העותר הוא לקבוע כי הוא זכאי לזכויות פנסיה ממבטחים ולמצער כי הוא זכאי שיוחלו עליו הוראות הסכם הימאים. בית הדין לעבודה, על שתי ערכאותיו, דן בסוגיה זו וקבע כי לנוכח העובדה שהרופא מטעם מבטחים מצא כי הוא כשיר לחזור לעבודה, אין העותר זכאי לזכויות פנסיה. עוד נקבע כי בדומה ליתר ההסכמים הלבר תקנוניים שנכרתו עם קבוצות מבוטחים ספציפיות, אין להסכם הימאים תוקף ועל כן מערכת היחסים בין העותר ומבטחים תוסדר על-ידי התקנון האחיד. העותר לא הצביע על טעות משפטית מהותית שנפלה בפסק הדין שניתן בעניינו או על שיקולי צדק המחייבים את התערבותו של בית משפט זה. על כן לא התמלאו התנאים החריגים להתערבותו של בית משפט זה אשר אינו יושב כערכאת ערעור נוספת על פסקי דין של בתי הדין לעבודה (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986)). זאת בפרט נוכח העובדה שהמקור ל"הפלייה" לה טען העותר אינו בהחלטות המשיבים אלא בסעיף 78ט(ב)(10)(ג) לחוק הפיקוח בו נקבעה הוראת מעבר מיוחדת למבוטחים אשר להם נכות קבועה שנקבעה טרם התקנת התקנון האחיד. למעלה מן הצורך יצוין עוד כי העותר לא הסביר את הסיבה לכך שהישהה את הגשת העתירה במשך שלוש שנים מאז ניתן פסק דינו של בית הדין הארצי ולכך שטענותיו בדבר חוסר סמכות בית הדין לעבודה נטענו לראשונה רק בתשובתו לתגובת המשיבות.
 
           אשר לדרישת העותר להשבת פנקס הימאי שבו אחז בעבר, עליו לפנות בענין זה לגורמים המוסמכים בהתאם לתקנות הספנות (ימאים), תשס"ב-2002. משכלל לא נטען כי נעשתה פניה כזו טרם הגשת העתירה, דין סעד זה להידחות על הסף בשל אי-מיצוי הליכים (בג"ץ 761/13 דובוסק כהן נ' מדינת ישראל – משרד הבטחון, פס' 5 (20.2.2013); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המנהלי ספר שני 169-161 (2008)).
 
           אשר על כן, העתירה נדחית.
 
           בנסיבות העניין לא ראיתי להורות על צו להוצאות.
 
           ניתנה היום, ‏ה' בתשרי התשע"ד (‏9.9.2013).
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב