Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בג"ץ 5413/13 אלמגור ארגון נפגעי טרור ואח' נגד ממשלת ישראל
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
                                                                                                                                                                                          בג"ץ  5413/13
 
 
לפני:   כבוד הנשיא א' גרוניס
  כבוד השופט א' רובינשטיין
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
העותרים: 1. אלמגור ארגון נפגעי טרור
  2. משפחות הנרצחים
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. ממשלת ישראל
  2. היועץ המשפטי לממשלה
  3. מחלקת החנינות - משרד המשפטים
  4. שמעון פרס - נשיא המדינה
 
                                          
עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים
 
                                          
תאריך הישיבה: ה' באלול התשע"ג       (11.8.2013)
 
 
בשם העותרים:
 
בשם המשיבים:
עו"ד נפתלי ורצברגר
 
עו"ד מיכל צוק-שפיר; עו"ד אמי פלמור
 
 
 
 
                                                                        פסק-דין
 
 
הנשיא א' גרוניס:
 
 
  1. ביום 28.7.2013 קיבלה ממשלת ישראל החלטה (מס' 640), בנושא פתיחת משא ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים ובנושא שחרור אסירים פלסטינים במסגרת המשא ומתן (להלן – החלטת הממשלה). זה נוסח ההחלטה:
 
"640. אישור פתיחת המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלסטינים בהתאם להודעת ראש הממשלה בעניין המשא ומתן והסמכת צוות שרים לשחרור אסירים פלסטינים במהלכו של המשא ומתן
 
מחליטים, הממשלה מאשרת פתיחת משא ומתן מדיני בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים בהתאם להודעת ראש הממשלה. עוד מחליטה הממשלה להסמיך צוות שרים כמפורט להלן, שפעולתו תחל לאחר פתיחת המשא ומתן:

א. צוות השרים יהיה בראשות ראש הממשלה ובהשתתפות: שר הביטחון, שרת המשפטים, השר לביטחון הפנים ושר המדע, הטכנולוגיה והחלל (להלן: "הצוות"). הצוות ינקוט בכל האמצעים הדרושים לשחרורם של 104 אסירים במסגרת המו"מ בין ישראל לפלסטינים, וזאת רק לאחר פתיחת המו"מ ובהתאם למהלכו, על פי התנאים, הקריטריונים, במועדים ובקבוצות שייקבעו על ידי הצוות, לרבות פרסום פומבי של רשימת שמותיהם.

ההחלטות וההליכים שיינקטו בהתאם לסעיף זה יהיו על דעת הממשלה.

ב. מדינת ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול בכל האמצעים כנגד כל אחד מהאסירים שישוחררו, אם אלה יחזרו לעסוק בפעילות חבלנית עוינת או יפרו את תנאי שחרורם, וזאת בנוסף להחזרתם להמשך ריצוי עונשם, כפי שיוחלט על ידי הגורמים המוסמכים.

ג. ראש הממשלה מודה למזכיר המדינה האמריקני, מר ג'ון קרי, על מאמציו לחידוש המשא ומתן המדיני בין ישראל לבין הפלסטינים".
 
           מדובר, אם כן, בשחרור צפוי של 104 אסירים. האסירים עתידים להשתחרר בארבע פעימות, 26 מהם בכל פעימה.
 
  1. העותרים הם ארגון נפגעי הטרור "אלמגור" ומשפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן בפיגועי טרור. בעתירה, שהוגשה ביום 1.8.2013, מבקשים העותרים כי נורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא יימנעו מלהמליץ לנשיא המדינה לשחרר את קבוצת האסירים, 104 במספר, הנזכרת בהחלטת הממשלה. לטענת העותרים, שחרור האסירים יהווה מתן לגיטימציה לטרור. טענותיהם של העותרים, התוקפים את החלטת הממשלה, נחלקות לשניים: טענות הנוגעות להליך קבלת ההחלטה לשחרר אסירים, וטענות התוקפות את החלטת הממשלה גופה. נוכח סד הזמנים הקצר, קיימנו ביום 11.8.2013 דיון דחוף בעתירה. בדיון שמענו השלמות טיעון מפי באי כוח בעלי הדין, וכן שמענו טיעון קצר מפי מר מאיר אינדור, העומד בראש ארגון "אלמגור".
 
  1. הסוגיה שבמוקד עתירה זו היא סוגיה טעונה ומורכבת, העומדת בלב מחלוקת ציבורית. עם זאת, בפנינו לא מונחת אלא השאלה המשפטית, ועניינה האם קמה עילה להתערבותנו בהחלטת הממשלה על שחרור האסירים במסגרת המשא ומתן עם הפלסטינים. מנקודת מוצא זו נפנה לבחון את הטענות השונות בעתירה.
 
הליך קבלת ההחלטה
 
  1. אשר להליך קבלת ההחלטה, מעלים העותרים מספר טענות. ראשית, טוענים העותרים כי החלטה על שחרור אסירים מן הסוג שבכוונת המדינה לשחרר, קרי מחבלים אשר ביצעו עבירות חמורות ושנטלו את חייהם של אזרחים ישראליים, אינה יכולה להתקבל במסגרת צוות שרים מצומצם, כגון זה שהוסמך ברישה להחלטת הממשלה (ואשר הרכבו פורט בסעיף א' להחלטה; להלן – צוות השרים). לפי הטענה, החלטה ממין זה צריכה להתקבל על ידי הממשלה במסגרת חקיקה מסמיכה של הכנסת, ולמצער בהחלטת ממשלה בהרכב מלא. שנית, טוענים העותרים כי לא ניתנה לנפגעי העבירות ולמשפחותיהם זכות להביע עמדה בכתב בעניין הכוונה לחון את האסירים, וזאת בניגוד לאמור בחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן – חוק זכויות נפגעי עבירה). בהקשר זה טוענים העותרים כי הנוהל שהתפתח ברבות השנים, לפיו לאחר פרסום זהות האסירים שישוחררו תינתן לנפגעים שהות של 48 שעות להביע התנגדות (להלן – נוהל 48 השעות), אינו יפה במקרה של שחרור מחבלים עם "דם על הידיים".
 
  1. המשיבים, מצידם, טוענים כי אין מניעה שההחלטה על שחרור האסירים וזהותם תתקבל על ידי צוות השרים, אשר קביעותיו תהיינה על דעת הממשלה, כפי שנקבע בהחלטת הממשלה. את טענתם סומכים המשיבים על חוק יסוד: הממשלה (להלן – חוק היסוד) ועל פסיקת בית משפט זה. בהקשר זה מציינים המשיבים כי ההחלטה להסמיך את צוות השרים התקבלה לאחר דיון ארוך במליאת הממשלה, במסגרתו נפרשו כלל הנתונים הנוגעים לשחרור האסירים, ונקבעו אמות המידה העקרוניות שלפיהן תיקבע זהות האסירים שישוחררו. זאת ועוד, לטענת המשיבים ההחלטה למנות צוות מצומצם של שרים בכירים משרת את הצורך בסודיות הדיונים, ואת הצורך לקבל החלטות באופן מיידי ודינמי.
 
           אשר לטענה בדבר מתן זכות טיעון בכתב לנפגעי העבירה, טוענים המשיבים כי במקרים בהם שחרור האסירים נעשה במסגרת משא ומתן מדיני, אין להחיל את חוק זכויות נפגעי עבירה. כמו כן נטען, כי חלק מן האסירים נדונו בבתי משפט צבאיים באזור וכי על כן חוק זכויות נפגעי עבירה לא חל כלל בעניינם. לשיטת המשיבים, הנתיב בו על משפחות נפגעי העבירות ללכת הוא פנייה למחלקת החנינות במשרד המשפטים. המשיבים מוסיפים כי מידע בנוגע לקבוצת האסירים אשר שחרורם עומד על הפרק נמסר לפני מספר חודשים לארגון "אלמגור", וכי המידע יימסר לנפגעי עבירות או לבני משפחותיהם, אם יבקשוהו. בהקשר זה טוענים המשיבים כי חלק מהמשפחות כבר פנו בנדון למחלקת החנינות והביעו את התנגדותן לשחרור אפשרי של אסירים מסוימים. עוד טוענים המשיבים, כי בכוונתם לפעול על פי נוהל 48 השעות, לפני כל אחת מן הפעימות שבהן ישוחררו אסירים.
 
  1. דין טענות העותרים בדבר הליך קבלת ההחלטה להידחות. אנו סבורים כי רשאית הייתה הממשלה להסמיך צוות שרים מטעמה, שיהיה אחראי על הנושאים השונים הכרוכים בשחרור האסירים. ראשית, כבר נפסק כי לא קיימת חובה לעגן על דרך של חקיקה ראשית את שחרור האסירים או את סמכות הממשלה להחליט על שחרורם (ראו, בג"ץ 1539/05 משל"ט – מכון משפטי לחקר הטרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש הממשלה, פיסקה 4 (17.2.2005); בג"ץ 5272/05 משל"ט – מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ראש ממשלת ישראל, פיסקה 13 (9.6.2005)). המקרה הנדון אינו מגלה עילה לסטות מכלל זה.
 
           זאת ועוד, אין בידינו להיעתר גם לטענתם החלופית של העותרים, לפיה על הממשלה מוטלת החובה לקבל את ההחלטה בהרכב מלא. סעיף 31(ה) לחוק היסוד קובע כי "הממשלה רשאית למנות ועדות שרים קבועות, זמניות או לענינים מסוימים; מונתה ועדה, רשאית הממשלה לפעול באמצעותה". סמכותה של הממשלה לפעול באמצעות ועדת שרים מעוגנת גם בסעיף 41 לתקנון הממשלה. סעיף 41 האמור קובע כי כאשר הממשלה מחליטה שהחלטותיה של ועדת שרים תהא "על דעת הממשלה", וכך קבוע בסעיף א' להחלטת הממשלה בענייננו, דינן של החלטות אלה הוא כדין החלטות ממשלה. ואם לא די בכך, נזכיר כי סמכותה של הממשלה לקבוע כי ההחלטות בכל הנוגע לשחרור אסירים יתקבלו בצוות שרים מצומצם אושרה מספר פעמים בבית משפט זה (ראו, למשל, בג"ץ 7793/11 בן ארי נ' ראש ממשלת ישראל, פיסקה 10 והאסמכתאות המובאות שם (26.10.2011)). לשם השוואה יוער, כי בהחלטות שעניינן הכרזת מלחמה קובע סעיף 40(א) לחוק היסוד במפורש כי "המדינה לא תפתח במלחמה אלא מכוח החלטת הממשלה". הוראה דומה אינה קיימת ביחס להחלטות בעניין שחרור אסירים או כניסה לתהליך של משא ומתן מדיני.
 
 
 
 
  1. שנית, אף הטענות בדבר זכותם של נפגעי העבירה להביע עמדתם בכתב, בהתאם להליך הקבוע בחוק זכויות נפגעי עבירה, נדחו בעבר בפסיקת בית משפט זה. כך, בבג"ץ 7523/11 אלמגור – ארגון נפגעי טרור נ' ראש הממשלה (17.10.2011), נקבע כי הוראות חוק זכויות נפגעי עבירה אינן מתאימות במלואן למקרים בהם החנינה אינה בהליך פלילי "רגיל", אלא היא חנינה מתוקף הסכם מדיני (שם, בפיסקה 14). באופן דומה, במקרה אחר נקבע כי ההסדר לפיו רשאיות משפחות הנפגעים לפנות למחלקת החנינות במשרד המשפטים, ובתוך כך לקבל מידע ולהביע התנגדות, "יש בו משום תחליף להזדמנות שיש ליתן לנפגעי עבירה [...] לפי סעיף 20 לחוק זכויות נפגעי עבירה" (בג"ץ 9446/09 קרמן נ' ראש ממשלת ישראל, פיסקה 6 (1.12.2009)). דברים אלה יפים גם לענייננו. זאת, בפרט כאשר בכוונת המדינה לפעול לפי נוהל 48 השעות, אשר מעניק למשפחות הנפגעים הזדמנות להביע את התנגדותם לשחרור. יוער, כי סבירותו של נוהל 48 השעות נבחנה אף היא בעתירות קודמות. בית המשפט לא מצא כי הנוהל מצדיק התערבות שיפוטית (ראו למשל, בג"ץ 1539/05 הנ"ל, בפיסקה 7). אין צורך להידרש לטענות נוספות של המשיבים באשר לאי תחולתו של חוק זכויות נפגעי עבירה.
 
           עוד יש לזכור כי כבר לפני מספר חודשים נמסר לארגון "אלמגור" וחלק מן המשפחות מידע אודות האסירים שייתכן וייכללו בין המשוחררים, וכן שמות הקורבנות של אותם אסירים. לפי האמור בתשובת המשיבים, חלק מן המשפחות פנו בנדון למחלקת החנינות במשרד המשפטים, ונמסר כי עמדתן תובא בפני הגורמים הרלוונטיים. אנו רואים לייחס חשיבות גם להתחייבות המדינה, לפיה נוהל 48 השעות יופעל לפני כל אחת מן הפעימות שבהן ישוחררו האסירים. כלומר, לאחר שתיקבע רשימת האסירים בכל פעימה, התחייבה המדינה כי תינתן שהות של 48 שעות להביע התנגדות לשחרור אותם אסירים.
 
           על רקע נסיבות אלה, ובהתחשב בלוחות הזמנים הקצרים, איננו רואים לנכון לקבוע כי על המדינה לאפשר למשפחות נפגעי העבירה לטעון בכתב בהתאם להליך הקבוע בחוק זכויות נפגעי עבירה, או כי יש להאריך את פרק הזמן של 48 השעות מעת פרסום רשימת האסירים ועד לשחרורם בפועל.
 
 
 
 
 
 
סבירות החלטת הממשלה
 
  1. נוסף על הטענות בדבר הליך קבלת ההחלטה, סבורים העותרים כי ההחלטה אינה יכולה לעמוד גם לגופה. העותרים סומכים טענתם על עילת הסבירות. לפי הטענה, החלטה על שחרור מחבלים עם "דם על הידיים", היינו כאלה שרצחו והרגו אזרחים ישראליים, בפרט בנסיבות בהן אין מדובר בעסקת החלפת שבויים אלא במחווה שנעשית במסגרת משא ומתן, אינה סבירה ואינה תואמת את המדיניות של ממשלות ישראל הקודמות בנושא זה. בתוך כך, טוענים העותרים כי היה על המשיבים לבחון, במסגרת ההחלטה על שחרור האסירים, האם אסירים שזכו לחנינה במחוות ובעסקאות קודמות עמדו בהבטחתם להימנע מחזרה לדרך הטרור.
 
  1. לטענת המשיבים, דין הטענות בנוגע לגוף ההחלטה להידחות. לשיטתם, מדובר בהחלטה מדינית-ביטחונית וערכית מובהקת, הן מבחינת נושא ההחלטה הן מבחינת השיקולים העומדים בבסיסה. אי לכך, על בית המשפט להימנע מלהתערב בה אלא במקרים בהם נפל בהחלטה פגם משמעותי. אשר להחלטה גופה, מזכירים המשיבים כי שחרור 104 האסירים צפוי להיעשות בארבע פעימות ובהתאם להתקדמות המשא ומתן, ולא באופן חד-פעמי. המשמעות היא ששחרור האסירים, בפרט בפעימות המאוחרות יותר, כפוף לשינוי הנסיבות ולשקילה מחודשת של ההחלטה. יצוין, כי בדיון מסרה באת כוח המשיבים כי בשלב זה מדובר באסירים פלסטינים בלבד, וטרם התקבלה החלטה על שחרור אזרחים ישראלים. כמו כן, טוענים המשיבים כי מבחינה עובדתית אין זו הפעם הראשונה בה משוחררים אסירים עם "דם על הידיים" במסגרת עסקאות חילופי שבויים או במסגרת מחוות מדיניות, ושממילא אין הממשלה הנוכחית כבולה לקריטריונים שלפיהם החליטו ממשלות בעבר לקבוע את זהות האסירים המשוחררים.
 
  1. אין בידינו לקבל את טענות העותרים. החלטות בעניין שחרור אסירים, בפרט כאשר הן מתקבלות במסגרת תהליך של משא ומתן מדיני, מצויות באופן מובהק בסמכותה ובשיקול דעתה של ממשלת ישראל, בהיותה אחראית על יחסי החוץ והביטחון במדינה. ממשלת ישראל, וצוות השרים שהסמיכה לטפל בנושא, אמונים על שקילת השיקולים השונים בקבלת ההחלטה. לממשלה נתונים הכלים הרלוונטיים לקבלת החלטות מסוג זה, ועליה מוטלת האחריות לקבלן. אי לכך, ההלכה הנוהגת בבית משפט משך שנים היא כי מתחם ההתערבות של בית המשפט במקרים מסוג זה הוא מצומצם ביותר, וכך ראוי שיהיה (ראו, למשל, בג"ץ 9290/99 מ.מ.ט מטה מותקפי הטרור (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פ"ד נד (1) 8, 14 (2000); בג"ץ 914/04 ארגון נפגעי הטרור הערבי הבינלאומי נ' ראש הממשלה, פיסקה 2 (המשנה לנשיא ת' אור) (29.1.2004); בג"ץ 1671/05 אלמגור – ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט (5) 913, 916 (2005); בג"ץ 6316/07 אלמגור – ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל (19.7.2007); בג"ץ 9949/07 אלמגור – ארגון נפגעי טרור נ' ממשלת ישראל (22.11.2007); בג"ץ 6063/08 שחר נ' ממשלת ישראל, פיסקה 4 (8.7.2008); בג"ץ 7280/08 אלמגור נ' ממשלת ישראל, פיסקה 6 (24.8.2008); בג"ץ 7893/09 אלמגור ארגון נפגעי הטרור (ע"ר) נ' ממשלת ישראל, פיסקה 3 (1.10.2009); בג"ץ 10578/08 משל"ט – מכון משפטי לחקר טרור וסיוע לנפגעיו נ' ממשלת ישראל, פיסקה 14 (3.11.2009); בג"ץ 7523/11 הנ"ל, בפיסקה 10; בג"ץ 7793/11 הנ"ל, בפיסקה 8). המקרה דנא אינו שונה באופן עקרוני מן המקרים הרבים בעבר, בהם נדחו עתירות דומות.
 
           לא למותר להזכיר כי שחרור האסירים במקרה זה עתיד להיעשות בארבע פעימות ובמשך תקופה מסוימת. המשיבים טענו בפנינו, כאמור, כי לפני כל אחת מן הפעימות יבחן צוות השרים את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, ויקבל את ההחלטה בדבר שחרור אסירים מסוימים בהתחשב בהתפתחויות המשא ומתן. זאת ועוד, מתגובת המשיבים עלה כי בפני חברי הממשלה נפרש מידע בנוגע לאסירים, לרבות הערכות ביטחוניות לגביהם. על כן, אין יסוד להניח כי חברי הממשלה, האמונים על ביטחון אזרחי המדינה, לא נתנו דעתם לסיכון העלול להיווצר משחרורם של האסירים, או לא נתנו משקל מספיק לשיקול זה (ראו גם, בג"ץ 7523/11, בפיסקאות 10-9). כמו כן, וכפי שצוין, בשלב זה מדובר בשחרור אסירים פלסטינים בלבד, ועדיין לא הוחלט בדבר שחרור אסירים בעלי אזרחות ישראלית.
 
           נוכח האמור לעיל, אין לקבל את הטענה כי ההחלטה על שחרור האסירים במתווה הקבוע בהחלטת הממשלה לוקה בחוסר סבירות קיצוני, או נגועה בפגם אחר המחייב את התערבותנו.
 
סוף דבר
 
  1. הסוגיה העומדת במוקד עתירה זו באה לפתחו של בית משפט זה פעמים רבות בעבר. למיטב ידיעתנו, בכל הפעמים הללו נדחו העתירות שהופנו נגד החלטות הממשלה (או ועדות מטעמה) לשחרר אסירים במסגרת משא ומתן מדיני. גם במקרה הנדון איננו רואים מקום לסטות מן הפסיקה של בית המשפט בעניינים אלה. יש לזכור כי עלינו לבחון את השאלה האם נפל בהחלטת הממשלה פגם המצדיק התערבות שיפוטית. מהטעמים המפורטים לעיל, לא מצאנו כי נפל בהחלטת הממשלה פגם כזה.
 
12.      בד בבד עם הגשת העתירה נתבקש בית המשפט ליתן צו ביניים שיאסור שחרור אסירים שהורשעו ברצח או בהריגה. משנערך דיון דחוף בעתירה לפני יומיים, לא היה צורך להתייחס בנפרד לבקשה לצו ביניים. ביום אתמול, היינו יום אחד לאחר הדיון, הונחה בפנינו בקשה דחופה לצו ביניים. בבקשה נטען, בין השאר, כי צוות השרים התכנס, לאחר הדיון בעתירה, והחליט לשחרר 26 אסירים, כולל אסירים שביצעו עבירות לאחר חתימת הסכם אוסלו. ברי, כי משנדחית העתירה ממילא אין עוד מקום למתן צו ביניים.
 
13.      אין חולק כי הסוגיה המונחת לפתחנו היא סוגיה קשה ורגישה. ליבנו עם בני משפחותיהם של נפגעי פעולות הטרור, שכאבם גדול הוא ואין בידינו לרפאו. ההחלטה על שחרור אסירים, ובפרט אסירים שמרצים עונשים כבדים בגין עבירות חמורות, היא החלטה קשה ביותר. בטוחים אנו כי הגורמים המוסמכים החליטו את אשר החליטו בלב כבד, ותוך התייחסות לכאבן ולעמדתן של המשפחות השכולות.
 
14.      העתירה נדחית אפוא, ובגדרה גם הבקשות לצו ביניים. בנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.
 
 
                                                                                      ה נ ש י א
 
 
 
השופט צ' זילברטל:
 
           אני מסכים.
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
 
 
 
 
השופט א' רובינשטיין:
 
א.        בלב כבד במישור האנושי מצטרף אני לחוות דעתו של חברי הנשיא, שלניתוחו המשפטי בבסיסו אני מסכים, על פי תקדימי בית משפט זה. בלב כבד, כי שמענו באולם בית המשפט את שוועת האם גב' טובול שהזכירה כי רוצח בנה וחבריו נדון לארבעה מאסרי עולם וישוחרר כנראה אחרי 20 שנה, ודמעתה כמו דמעתנו. חשבנו על הרוצחים שישוחררו לקבלת פנים של גיבורים ("פן-תשמחנה" – שמואל ב', א', כ'), במושב הרשות הפלסטינאית, משל עשו מעשה לאומי גדול בטבחם חפים מפשע על לא עוול; אוי לאזניים שככה ישמעו. ואולם, בית משפט מחויב בעילות משפטיות ו"כידוע, איננו מופקדים על המדיניות ואף לא לנו להידרש לתבונתה... וגם ה'אקטיביסטים' ככל הנראה יסכימו לדברי נשיא בית המשפט העליון של ארה"ב, שבפרשת ביטוח הבריאות אשר הוכרעה זה לא כבר ציין, עת שבמובן המשפטי תמך באישוש החוק שבמחלוקת הגם שתהה באשר לתוכנו, כי -
 
"Members of the Court are vested with the authority to interpret the law; we possess neither the expertise nor the prerogative to make policy  judgments. Those decisions are entrusted to our Nation's elected leaders, who can be thrown out of office if the people disagree with them. It is not our job to protect the people from the consequences of their political choices.
 
Our deference in matters of policy cannot, however, become abdication in matters of law".
 
 
           (מתוך חוות דעתי בבג"ץ 495/12 עזאת נ' שר הביטחון (24.9.2012), פסקה ח'; ראו גם בג"ץ 5113/12 פרידמן נ' כנסת ישראל (7.8.2012), בפסקה ג').
 
ב.        אכן, יתכנו שאלות לגיטימיות באשר לתבונת המהלך – מדוע שחרור כמקדמה לקראת מו"מ, שאיני יודע אם הייתה כמותה בעבר, ולא, אם בכלל, בעקבות הישגים והתקדמות במו"מ, שיש לייחל להם; מדוע נושא שארה"ב המתווכת לא הייתה מיישמת לגביה עצמה כתנאי לפתיחת מו"מ אם בכלל, הוא כשר כתביעה פלסטינאית כזאת מישראל. כל אלה שאלות ציבוריות לגיטימיות; אבל אנו במשפט עסקינן, ולומר שהחלטת הממשלה בנושא שלא כל פרטיו ידועים לנו כבית משפט היא בלתי סבירה באופן קיצוני, אין בידינו, ולכן לא נחצה גבול ההתערבות וגבול מה שעליו הופקדנו.
 
 
ג.        אכן, בבג"ץ 5754/07 שרה לוי נ' ראש הממשלה (4.7.2007) ציינתי כי "כשלעצמי איני סבור כי באופן גורף ומוחלט אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטות מעין אלה", ואולם בכל מקרה אחת מאמות המידה לסבירותן, כך נאמר גם בבג"ץ 5272/05 משל"ט נ' שרון (9.6.2005), היא כי על ההחלטה להיות "מושכלת". ואמנם, בצד הדיוני, בעבר נתקבלו החלטות הרות גורל בלא עבודת מטה ומלוא המידע והתרחישים בפני המחליטים, לרבות – ולא רק – בנושא שחרור אסירים, על פי רוב לשחרור ישראלים שבידי האויב. ואולם, בנידון דידן נמסר כי הממשלה במליאתה דנה בנושא שעות ארוכות, תוך תשתית נתונים רחבה (סעיף 5 לתגובת המדינה). לכן אין בידינו להתערב גם במישור התקינות הדיונית. זה המקום להזכיר גם תיק משל"ט אחר, בג"ץ 10578/08 משל"ט נ' ממשלת ישראל (3.11.2009), שם נאמר (בהחלטת ביניים שניתנה על ידי מיום 15.12.08, פסקה ב'), כי בעניין שחרור אסירים "יש להבדיל בין מרכיב מדיני מובהק שבית המשפט שוקד שלא להתערב בו, לבין רכיבי משפט מינהלי. קרי, הליכי קבלת החלטות וסבירותן ומידתיותן. כדי שהחלטה תיפסל עליה להתקבל בהליך לקוי או להיות בלתי סבירה קיצונית או בלתי מידתית באורח חמור...". שם היה מדובר בשחרור אסירים לקראת חג מוסלמי, בלי תמורה, כדי – כך נטען – לחזק את ראש הרשות הפלסטינאית, אז כעתה. העתירה הוגשה בנסיבות של סד זמנים בלתי אפשרי לטיפול משפטי, ולכן נדונו השאלות בדבר דרכי קבלת ההחלטות בפסק דין מאת השופטת ארבל (בהסכמת השופטת פרוקצ'יה והשופט דנציגר) כעבור זמן (3.11.09). נאמר (פסקה 13), כי יש רלבנטיות, פרטנית וגם כללית, למסוכנות המשוחררים ולשיעורי חזרה לטרור, כנתונים שעל הממשלה לקבל, וכן להבטיח שהות ארוכה יותר ככל הניתן לעיון ברשימות האסירים המשוחררים, עם ש"השורה התחתונה" בידי הממשלה. ואולם, במקרה דנא, כאמור, וכעולה גם מחוות דעת חברי, נראה כי אין מקום להתערב בצד הדיוני (ובלוח הזמנים); ובאשר למסוכנות, יתכן כי עשרים שנה במאסר והגיל המתקדם ינטרלו לרבים מן המשוחררים את הרצון לשוב לראות פני כלא ישראלי בעתיד אם ישובו לסורם, ונקוה שלא נתבדה.
 
           עוד אציין כי נמסר לנו, בתשובה לשאלה באולם, שהרשימה עתה אינה כוללת אזרחים ישראליים, דבר שיהיה מן הסתם מי שיאמר עליו כי הוא מעורר שאלות קשות מאוד בתחום הריבוני, אבל דיה לצרה בשעתה.
 
ד.        סוף דבר, מצטרף אני לחוות דעת חברי הנשיא. המשפחות השכולות וארגון אלמגור מן הסתם העריכו, על פי התקדימים הרבים בבית משפט זה שבחוות דעת חברי, כי סיכוייה של עתירה זו נמוכים. ואולם, יש מהם – ואפשר כבני אנוש להבינם – שאינם יכולים שלא לעתור, ושמצאו להשמיע את זעקתם גם בדרך זו, אף שפתוחים בפניהם אמצעי התקשורת והאינטרנט, וכמובן כל פורום ציבורי, פרלמנטרי או אחר. הם ואלמגור והעומד בראשו אינם נואשים גם בסיזיפיה, וזו זכותם. הגם שהתוצאה היא מה שהיה, אין לנו אלא לכבד את משאלתם ולשוב ולהזדהות עם כאבם כבני אנוש אל בני אנוש.
 
 
                                                                                      ש ו פ ט
 
 
           הוחלט כאמור בפסק-דינו של הנשיא א' גרוניס.
 
 
           ניתן היום, ז' באלול התשע"ג (13.8.2013).
 
 
 
 
ה נ ש י א      ש ו פ ט      ש ו פ ט
 
 
 
 
 
 
_________________________
חזרה ל פסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב