Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בג"ץ 5042/13 פלונית נגד בית הדין הרבני הגדול ואח'
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
                                                                                                                                                    בג"ץ  5042/13
 
 
לפני:   כבוד השופטת א' חיות
  כבוד השופט ע' פוגלמן
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
העותרת: פלונית
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול
  2. בית הדין הרבני האזורי בירושלים
  3. פלוני
 
                                          
עתירה למתן צו על-תנאי ולמתן צו ביניים
 
                                          
בשם העותרת: עו"ד לורי גייזלר
 
 
בשם המשיב 3: עו"ד ד"ר משה פוגל
 
 
 
                                                                                              פסק-דין
 
 
השופטת א' חיות:
 
           זוהי עתירה למתן צו על-תנאי המורה למשיבים ליתן טעם מדוע לא תתבטל החלטתו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים (כבוד הדיינים י' יפרח, מ' י' מאזוז וי' גולדברג) בה נקבע כי סכום המזונות שישלם המשיב 3 יעמוד על 15,000 ש"ח בחודש וכן מדוע לא תתבטל החלטת בית הדין הרבני הגדול (כבוד הדיינים ש' מ' עמאר, צ' בוארון וא' איגרא) לדחות את ערעור העותרת על החלטה זו.
 
1.        העותרת, אזרחית ארצות הברית, נישאה למשיב 3 בשנת 1998 ושנה לאחר מכן עלו השניים לישראל ונולדו להם שישה ילדים (המבוגר מביניהם הוא עתה כבן ארבע עשרה שנים). לאחר משבר בחיי הנישואין, כרתו העותרת והמשיב 3 ביום 14.3.2010 הסכם שכותרתו "הסכם בדבר ניסיון האחרון המשך חיים משותפים" (להלן: ההסכם) בו צוין כי תכליתו הוא להוביל לפעולה כנה ומשותפת של שני בני הזוג לשיקום חיי הנישואין ביניהם ובמקביל להסדיר את אופן סיום הקשר הזוגי, במקרה שהניסיון האחרון לא יצלח. לבקשת הצדדים, נתן בית המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופטת נ' מימון) תוקף של פסק דין להסכם. שתי תניות בהסכם עומדות במוקד המחלוקת בין הצדדים. סעיף 7 להסכם מפרט את ההליך לסיום הנישואין במקרה שמי מהצדדים יפנה לבית הדין הרבני בבקשה לסידור גט, ובתת-הסעיף 7.5 הוסכם כי במקרה כזה ישלם המשיב 3 את מזונות המשפחה בסך של 25,000 ש"ח לחודש. סעיף 8 להסכם קובע כי "על אף האמור לעיל כל חילוקי הדעות בין הצדדים בקשר להסכם זה" יובאו להכרעתו של בורר מוסכם ששמו צוין בהסכם ובסעיף 8.7 נקבע כי אם מסיבה כלשהי ייבצר מהבורר לדון "תהיה הסמכות הייחודית והבלעדית לדון בעניין דמי המזונות לאישה ולילדים לבית הדין הרבני בירושלים".
 
2.        ביום 21.5.2012 הגיש המשיב 3 לבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין האזורי) תביעת גירושין. בפרקים ג' עד ו' לטופס התביעה הסטנדרטי של הנהלת בתי הדין הרבניים העוסקים בענייני הרכוש והמזונות, העביר המשיב 3 קו אלכסוני על גבי האמור בטופס וציין בראש העמוד כי "כל הפירוט נמצא בהסכם הגירושין". ביום 25.6.2012 הגיש המשיב 3 לבית הדין האזורי בקשה לקביעת מזונות האשה והילדים, בציינו כי נבצר מהבורר המוסכם להכריע במחלוקות בינו ובין אשתו וכי בהתאם להסכם החליטו בני הזוג כי במקרה כזה תהיה הסמכות הייחודית לדון במזונות בידי בית הדין האזורי. לגופו של עניין טען המשיב 3 כי העותרת הוציאה נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ וכי כיוון שעבודתו היא בחוץ לארץ הוא אינו יכול לשלם את המזונות שנקבעו בהסכם. לפיכך ביקש מבית הדין האזורי לפסוק מהו גובה המזונות.
 
3.        ביום 10.9.2012 החליט בית הדין האזורי כי קנויה לו סמכות בעניין המזונות והמשמורת של הילדים והורה כי בשלב זה יחויב הבעל בתשלום סך של 15,000 ש"ח בחודש – 12,000 ש"ח בחודש כמזונות הילדים ו-3,000 ש"ח נוספים עבור שכירות הדירה. העותרת ערערה על החלטת בית הדין האזורי בפני בית הדין הרבני הגדול (להלן: בית הדין הגדול). בהחלטתו מיום 20.2.2013 הדוחה את הערעור ציין בית הדין הגדול כי שני הצדדים הביעו רצון משותף בגירושין ולכן אין ספק בדבר כנות תביעת הגירושין. כמו כן קבע בית הדין הגדול, כי הצדדים הסכימו לקבל עליהם את סמכות בית הדין בענייני המזונות והמשמורת ועל כן, כריכת עניינים אלה בתביעת הגירושין כנה אף היא. לבסוף דחה בית הדין הגדול את טענת העותרת כי החלטת בית הדין האזורי בעניין הפחתת המזונות ניתנה בלא שהתבקשה על-ידי המשיב 3, בהסתמכו לעניין זה על פרוטוקול הדיון.
 
           להשלמת התמונה יצוין כי במקביל לדיונים בבית הדין, הגישה העותרת לבית המשפט לענייני משפחה תביעה להגירתה, יחד עם ילדיה, לארצות הברית. בתגובה, הגיש המשיב 3 בקשה לסילוק תביעה זו על הסף, בטענה כי בהתאם להחלטת בית הדין האזורי הדיון בענייני המשמורת מצוי בסמכותו. כעולה מנספחי העתירה, בית המשפט לענייני משפחה עיכב את מתן ההחלטה בבקשה לסילוק על הסף עד להכרעה בעתירה זו.
 
4.        העותרת טוענת כי החלטות בית הדין האזורי והגדול בטלות מעיקרן שכן הן מנוגדות להוראות פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה אשר נתן תוקף להסכם בין הצדדים, לפיו ישלם המשיב 3 מזונות בסך 25,000 ש"ח בחודש. על-פי העותרת, מתן החלטה הסותרת פסק דין של בית משפט מהווה חריגה מסמכות בתי הדין הרבניים ולכן קיימת הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם. עוד טוענת העותרת כי לא הונחו בפני בית הדין האזורי ראיות מספיקות אשר יצדיקו הפחתה של מחצית כמעט מדמי המזונות וכי הפחתה זו אשר לא נומקה כלל, נעשתה בניגוד לחובתו של בית הדין לפעול לפי "טובת הקטין". כמו כן טוענת העותרת כי המשיב 3 התנה את הסכמתו לגירושין בתנאים ומכאן שתביעתו לגירושין לא הייתה כנה, והיא מוסיפה וטוענת כי המשיב 3 מחק בכתב ידו את החלקים הנוגעים לענייני המזונות והמשמורת מתביעת הגירושין ועל כן כריכת המזונות בתביעת הגירושין אף היא אינה כנה. בשל כך סבורה העותרת כי החלטות בתי הדין לוקות בפגם דיוני העולה כדי פגיעה בכללי הצדק הטבעי, וגם מסיבה זו קמה לטענתה עילה להתערבותו של בית משפט זה במסקנותיהם. לבסוף מציינת העותרת כי בית הדין נתן, במעמד צד אחד, החלטות נוספות המחייבות אותה לאפשר למשיב 3 לפגוש בילדים וזאת לטענתה ללא בסיס עובדתי ובהתעלם מהמלצות גורמי הרווחה.
 
5.        המשיב 3 מצידו טוען כי טענות העותרת הן ערעוריות באופיין ואינן מצדיקות את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית הדין הגדול. עוד טוען המשיב 3 כי טענות העותרת בדבר חוסר כנות כריכת ענייני המזונות והמשמורת בתביעת הגירושין לא הועלו בפני בתי הדין, וכי טענותיה בדבר חוסר סמכותו של בית הדין הועלו בשלב הערעור בלבד. כמו כן טוען המשיב 3 כי סמכות בית הדין נובעת מהסכמתם המפורשת של הצדדים בסעיף 8.7 להסכם ולשיטתו העובדה שההסכם קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה אינה מובילה למסקנה כי לבית המשפט סמכות נמשכת לדון בענייני המשמורת והמזונות. אשר למחיקת הסעיפים הנוגעים למזונות ורכוש מטופס תביעת הגירושין, מדגיש המשיב 3 כי נלוותה לה הבהרה בכותרת העמוד כי הפירוט לכל אלו מצוי בהסכם, ומכאן שכרך בפירוש נושאים אלה בתביעת הגירושין. לבסוף טוען המשיב 3 כי העתירה הוגשה בשיהוי, שכן חלפו חמישה חודשים מעת שניתנה החלטת בית הדין הגדול ועד למועד הגשת העתירה, ובתקופה זו נוהלו דיונים נוספים בבית הדין האזורי והוגשו בקשות על-ידי שני הצדדים.
 
6.        דין העתירה להידחות על הסף.
 
           בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי דין דתיים, והתערבותו בהחלטותיהם שמורה "למקרים נדירים וחריגים בהם מתעוררת שאלה של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק הנוגעות לבית הדין הדתי או בעניינים בהם נדרש סעד מן הצדק ושאינם בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר" (ראו למשל בג"ץ 7249/11 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פס' 5 (14.12.2011) ובאסמכתאות שם). הטענות שמעלה העותרת בפנינו הן בעלות אופי ערעורי מובהק, ומכאן שלא מדובר באחד המקרים החריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני, על שתי ערכאותיו, פסק בעניין כנות תביעת הגירושין וכריכתה עם ענייני המזונות והמשמורת וכן בעניין סכום המזונות הראוי, והעותרת לא הראתה עילה כלשהי אשר בגינה מן הראוי לשוב ולדון בנושאים אלה. אשר לסמכות בתי הדין, כפי שקבעו בית הדין האזורי ובית הדין הגדול, סמכות זו נובעת מהסכמת הצדדים ליישב את המחלוקות ביניהם בענייני המזונות והמשמורת בפני בית הדין האזורי. העובדה שלהסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין בבית המשפט לענייני משפחה אך מחזקת בעיניי את מעמדו של ההסדר המוסכם שאליו הגיעו הצדדים בהקשר זה. נוסף על כך יש לציין כי מעיון בפרוטוקול הדיון בבית הדין האזורי עולה כי העותרת עצמה סברה אף היא כי הסמכות לדון בנושא נתונה לבית הדין והיא טענה בפניו את טענותיה לגופן, הן בעניין המשמורת הן בעניין המזונות.
 
           למען הסר ספק יצוין כי החלטות בית הדין האזורי ובית הדין הגדול אינן מתייחסות לתביעת ההגירה. ממילא אין הן נוטעות מסמרות בנושא הסמכות לדון בה. ומשכך, סוגיה זו אינה מצריכה התייחסות במסגרת העתירה דנן.
 
           סיכומו של דבר, העתירה נדחית. העותרת תישא בשכר טרחת בא-כוח המשיב 3 בסך של 6,500 ש"ח.
 
 
           ניתן היום, ז' בתשרי התשע"ד (‏11.9.2013).
 
 
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
 
+ שלח משוב