Hebrew  |  English  |  Russian  |  

להצטרפות לרשימת התפוצה הכנס את כתובת הדואר האלקטרוני שלך:
 



דף הבית >> בג"ץ 4874/13 פלוני נגד הית הדין הרבני הגדול בירושלים
 
 
 
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
 
 
                                                                                                                                                      בג"ץ  4874/13
 
 
לפני:   כבוד השופט י' דנציגר
  כבוד השופט נ' הנדל
  כבוד השופט צ' זילברטל
 
 
העותר: פלוני
 
                                          
  נ  ג  ד
 
                                                                                                    
המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
  2. ביה"ד הרבני האזורי תל אביב
  3. פלונית
 
                                          
עתירה למתן צו על תנאי
 
                                          
בשם העותר: עו"ד הופרט אברהם
 
 
 
                                                                                                     פסק-דין
 
 
השופט נ' הנדל:
 
  1. מונחת בפניי עתירה למתן צו על תנאי כנגד המשיבים. העותר מבקש כי נורה למשיב 1 (בית הדין הגדול) ולמשיב 2 (בית הדין האזורי בתל אביב) להימנע מכל צעד הפוגע ברכושו ובחירותו של העותר; להימנע מלהסיר את העיקול שהוטל על נכסי משיבה 3; ולדון בהקדם בסכסוך שבין העותר לבין משיבה 3.
 
  1. מהעתירה ונספחיה עולה כי העותר ומשיבה 3 (להלן: המשיבה), אשר נישאו כדמו"י בשנת 1989, מנהלים מזה כעשור הליכי גירושין ממושכים בבית הדין האזורי בתל אביב. במסגרת זאת ניתן בשנת 2005 פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר כלל בין היתר הוראות שונות בדבר חלוקת הרכוש המשותף. בהמשך, בשנת 2009, התגרשו העותר והמשיבה.
 
מני אז מתנהל הליך איזון משאבים בפני בית הדין האזורי. ניתנו מספר החלטות ביניים, שמהן – כך נראה – מסתייג העותר בצורה נחרצת. בין היתר הוּצא נגד העותר צו עיכוב יציאה מן הארץ, שתוקפו הוארך מעת לעת. בית הדין האזורי אף מינה מומחים כדי לשום את הרכוש המשותף, וחייב את העותר לשלם למשיבה 50 אלף ₪ - כאשר חלק מן הסכום מיועד לכסות את השתתפות העותר בשכר טרחת המומחים. העותר מבקש לבטל החלטות אלו ואחרות, תוך שהוא מדגיש כי נפלו בהם פגמים מרובים וכי בתי הדין אינם קשובים לפניותיו.
 
  1. דין העתירה להידחות על הסף, משלל טעמים.
 
ככל שהעתירה מופנית כנגד החלטות קונקרטיות כאלו ואחרות של בית הדין האזורי, הדרך הנכונה להשיג על החלטות אלו היא להגיש תחילה ערעור לערכאה המוסמכת. מובן כי אין מקום לפנות בעתירה לבית משפט זה, טרם שמיצה העותר את ההליך הערעורי הקבוע בדין.
 
העותר קובל על כך שבית הדין האזורי ובית הדין הגדול נמנעים מלקיים דיון בתביעותיו. דא עקא, לא ברור כיצד מתיישבת טענה זו עם החומר הרב שצירף העותר לעתירתו: עולה כי ההליכים שבין העותר לבין המשיבה מתנהלים מזה תקופה ארוכה, הגם שלא הגיעו לכדי פיתרון, וניתנו לא מעט החלטות בעניינם. יתירה מכך, נראה כי חלקו של העותר בהתמשכות ההליכים איננו מזערי. מכל מקום, היה והעותר סבור כי בית הדין נמנע מלקבוע מועד לדיון בנושא קונקרטי – עליו לפנות בבקשה מעין זו לבית הדין, ולא לבית משפט זה. לא עולה מהחומר כי הוגשה בקשה שכזו.
 
אינני רואה מקום לדון בסעדים הכלליים שדרש העותר, כגון לצוות על "דחיית ביצוע והשעיתו המיידית של כל צעד הפוגע ברכושו ו/או בחירותו של העותר", או "להימנע מכל צעד משפטי במסגרות תביעות... נגד העותר או רכושו". אלו הם סעדים כלליים, לא מפורטים ולא מנומקים, וממילא אין מקום להידרש אליהם.
 
העותר מבקש כי נורה לבית הדין להימנע מלהסיר את העיקול שהוטל על נכסי המשיבה. מהחומר עולה כי ההחלטה האחרונה בנושא ניתנה ביום 12.1.2012, אז דחה בית הדין האזורי את בקשת האישה לבטל את העיקול. לא מובן, אפוא, מהו הסעד אותו מבקש העותר מבית משפט זה, ומהי העילה.
 
ראש אחר בעתירה עוסק במינוי המומחים. בהקשר זה עולה מהחומר התמונה הבאה: ביום 13.2.2012 מינה בית הדין האזורי שני מומחים כדי לשום את הרכוש המשותף, וקבע כי העותר והמשיבה ישלמו את שכר המומחים שווה בשווה. אלא שהעותר נמנע מלשתף פעולה עם המומחים ולא השתתף בתשלום שכרם. בקשות שונות שהגיש העותר בעניין שכר הטרחה נדחו, לרבות בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית הדין הגדול ונדחתה ביום 25.11.2012. ההחלטה האחרונה בנושא זה, כך נראה, ניתנה על ידי בית הדין האזורי ביום 19.6.2013. נקבע שם כי על העותר לשלם למשיבה 50 אלף ₪. חלק מהסכום ישמש להשתתפות בשכר טרחת המומחים, ואילו היתר ישמש לכיסוי הוצאות האישה בגין ההליכים הממושכים שנאלצה לנקוט כנגד העותר.
 
כאמור, ככל שהעותר סבור כי נפל פגם בהחלטה מסוימת כזו או אחרת של בית הדין האזורי – עליו למצות תחילה את המסלול הערעורי. מהחומר לא עולה כי העותר פעל כנדרש. אף לגופו של עניין, יש לזכור כי בית משפט זה איננו משמש כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים. במקום זאת, עילות ההתערבות של בית משפט זה מרוכזות בסעיף 15(ג) וסעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה: התערבות למען הצדק, או כאשר בית הדן פעל בחוסר סמכות (השוו: בג"ץ 2829/03 פלוני נ' בית הדין הדרוזי לערעורם בעכו (16.1.2006)). לא נראה כי במקרה דנא התקיימו אחת או יותר מהעילות האמורות: בית הדין האזורי פעל במסגרת סמכותו, כאשר חייב את העותר לשלם למשיבה 50 אלף ₪. אף לא נראה על פני הדברים כי יש צורך בהתערבות למען הצדק: עולה כי העותר סירב במשך תקופה ארוכה לכבד את ההחלטות השיפוטיות שניתנו בעניינו, ולא העביר את הסכומים שנצטווה להעביר כהשתתפות בשכר טרחת המומחים.
 
באשר לצו עיכוב היציאה מן הארץ: הצו הוּצא ביום 11.2.2010, ותוקפו הוארך מעת לעת. ביום 24.5.2010 הורה בית הדין האזורי כי הצו יבוטל בכפוף למספר תנאים: על העותר להפקיד צ'ק בנקאי על סך 200 אלף ₪, למסור לבית הדין ייפוי כח על דירתו, ולחתום על התחייבות לפיה אם לא יופיע בפני בית הדין – יוכל בית הדין לפעול בייפוי הכוח ובצ'ק לפי שיקול דעתו. ככל שניתן להבין מן העתירה – העותר לא עמד בתנאים אלו, ועל כן צו עיכוב היציאה עודנו בתוקף. העותר הגיש מספר בקשות לשינוי התנאים, וכולן נדחו בזו אחר זו. כך, למשל, בהחלטות בית הדין האזורי ביום 21.1.2013 ומיום 12.3.2013 הובהר כי לא חל שינוי בנסיבות, באופן שיצדיק את שינוי התנאים לביטול הצו. אף בקשת רשות ערעור, שהוגשה לבית הדין הגדול, נדחתה ביום 17.5.2013.
 
כפי שהובהר לעיל, עילות ההתערבות של בית משפט זה בהכרעות בתי הדין הרבניים הן מצומצמות. מהעתירה לא עולה כי בענייננו מתקיימת מי מהן. ההחלטה בדבר התנאים לעיכוב יציאת העותר מן הארץ מבוססת על התרשמותו של בית הדין ממצבו הכלכלי של העותר. בפנינו לא הונחה כל תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי נפל פגם שורשי בהתרשמותו של בית הדין, וכי יש מקום להתערבות על ידי בית משפט זה לנוכח עילות ההתערבות המצומצמות אשר קיימות על פי דין.
 
  1. סוף דבר, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.
 
           ניתן היום, ה' תשרי התשע"ד (9.9.2013).
 
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
 
_________________________
חזרה לפסיקה חינם
 
+ שלח משוב